סיפורו של אבי גורן

ביום שבת, 10:00 בבוקר כבר דיברו אתנו בוודאות שהיום ב- 18:00 תפרוץ מלחמה. במהלך היום היינו אמורים לצאת לפריסה לפי תכנית “שובך יונים”. הצוות הרזרבי של הפלוגה הוחזר מחופשתו והגיע אלינו בשבת בבוקר וסיפר על הגיוס בארץ וקריאת אנשים למילואים מתוך בתי הכנסת. החשש החל לנקר בראשנו, אנו כנראה הולכים לעבור את טבילת האש הראשונה. האמת שלא חששנו במיוחד – פשוט היינו צעירים ולא הבנו את משמעות המילה מלחמה. דיברו איתנו שוב ושוב על תכנית “שובך יונים” ועל כך שבקרוב נצא ונתמקם בעמדות הקדמיות. מתי ??? לא ידוע – מחכים לפקודה.

שעת פתיחת המלחמה – 18:00.

אחרי תדריך הבוקר חזרנו לבונקר לעיסוקינו הרגילים. אין ספק שמתח וצפייה היו באוויר. רוב החבר’ה כולל אותי, צמו. ב- 13:30 קיבלנו הוראה להתכונן לתזוזה כי ב- 14:00 נצא לתפוס עמדות קרב קדמיות. הצוותים הלכו לטנקים לבדיקה חוזרת של הציוד והקשר. בעוד אנו ישובים על הטנקים, המפקדים היו בתדריך אחרון לפני היציאה לשטח. הם גמרו את התדריך והחלו ללכת בעצלתיים לכיוון הטנקים. ואז החל ה”יבבן” המפורסם לצפור כמו משוגע. המפקדים רצו לטנקים, טיפסו עליהם ופרצנו במהירות את הגדרות ויצאנו לשטח. מיגים מצריים החלו לרדת עלינו, חלקם ניסה לפגוע בנו וחלקם חדר ללב סיני. התפרסנו בשטח הפתוח והתבוננו חסרי אונים על התקפת הנפל המצרית הראשונה. אני מוכרח לציין שכולם נהנו מהמחזה היפה: שלל הצבעים והרעש מסביבנו. עם תום ההתקפה קבלנו הוראה בקשר להתחיל לנוע לכיוון התעלה.

12 טנקים (48 אנשי צוות) + נגמ”ש של החוליה הטכנית יצאו לדרך. שני טנקים יצאו לראס סודר להגן על הציר לשארם-אל-שייך, שם הם בילו את ימיהם הראשונים ככוח סיוע ליחידת הצנחנים. עשרה טנקים החלו את דרכם לכיוון התעלה, המטרה: לחבור לאנשי מעוז “מפצח” על קו המים. הנגמ”ש נפגע כבר ביעף המטוסים הראשון וחזר לתעוז “נוצה”.

התחלנו בנסיעה מסודרת ומתוכננת לכיוון התעלה, אך תוך כמה דקות החלו הטנקים להתקל ביחידות קומנדו מצריות עם טילי נ”ט. ב- 14:15 נתקלנו במארב מצרי ראשון. התחלנו לירות עליהם עם כל הכלים האפשריים. הקשר עם הפלוגה נותק. בקשר הפלוגתי התחלנו לשמוע על היתקלויות של טנקים אחרים ועל נפגעים ראשונים. ב- 14:30 זיהה טנק שלפנינו צוות בזוקה והסתער עליו. לפתע, הטנק נפגע מטיל כתף, נעצר במקום והחל לבעור . (צוות טנק 4ב’ – מט’ק – אורי בורשטיין ז”ל, נהג – יצחק (צקי) פלדמן ז”ל, טען – משה טבק ז”ל, תותחן – אלי שפייזר ז”ל. – מ.א.). הגבעה מולנו נהפכה שחורה מרוב חיילים מצרים. גשם של טילים החל לעוף לכיוון הטנק שלי, התעשתי מהר ובלי לחכות לפקודה התחלתי לנסוע אחורנית במהירות, תוך שינויי כיוון חדים כדי להתחמק ממטר הטילים. כמה טילים הסתבכו באנטנות של הטנק, איבדו כיוון והתפוצצו לפני ואחרי הטנק.

שני טילים פגעו בטנק, גרמו לו נזק פיסי, אך לא פגעו באנשים ובכשירותו המבצעית של הטנק.

נאלצנו לעזוב את המקום מבלי לבדוק ולסייע לטנק שלפנינו ואנשי צוותו. הקפנו את הגבעה והבנו שמזל שברחנו משם. האזור (כ- 4.5 ק”מ מהתעוז שלנו), כבר היה בשליטתם. כדי לסגת מהאזור נהלנו עם יחידות קומנדו קרבות בכל דרך אפשרית. אנשי הצריח ירו במקלעים ובתותח בעוד אני כנהג, רודף ודורס חיילי קומנדו מצריים וקובר אותם בחול בעזרת הזחל. נאלצנו לעזוב את המקום לחלוטין ופנינו לכיוון התעלה. בדרך נתקלנו בחוליות בזוקה שונות ותקפנו אותן. כל הזמן הייתה אש ארטילריה מצרית צפופה ביותר ומוזיקת הרסיסים הפוגעים בטנק “הנעימה” לנו את זמננו אך לא גרמה לטנק נזק ממשי. מדי פעם היינו נתונים להתקפות מטוסים. באחת הפעמים שהיינו תקועים עם פגז נפל בקנה, ירד עלינו מיג מצרי בגובה נמוך ביותר, כך שיכולתי להבחין בפניו של הטייס. למזלי גם הוא לא פגע והטיל פגע כ- 10 מ’ לפני הטנק. המראה היה יפה אך מפחיד, המוות התנפץ כ-10 מ’ רחוק ממני… עכשיו היינו לבד – שום מפקד לא הורה לנו מה לעשות ומדוע, היינו מפקדים של עצמנו. כל טנק לחם על חייו ללא קשר עם יתר הפלוגה. החלטנו לעזוב את האזור ולנסוע לכיוון התעלה. לא יודע איך הצלחנו להגיע לעמדה הקדמית על קו התעלה. למעשה זו היתה מטרתנו הבסיסית על בסיס תכנית “שובך יונים”.

עמדנו בעמדה כזו, שחלשה על אזור הצליחה המצרית. עמדנו במקום וירינו לעבר הצולחים. פגענו לפחות ב- 12 סירות גומי על יושביהן וציודם. שני טנקים מעבר לתעלה, ניסו לפגוע בנו אך הצלחנו לפגוע בהן קודם. בעמדה זו פגענו בעשרות אם לא במאות חיילים מצרים שעברו את הרמפות המצריות בדרכם לחציית התעלה. הם היו מנסים לעבור את קו הרמפות גלים גלים (דוקטרינה רוסית) ואנו ירינו עליהם, הם היו נופלים ואחרי כמה דקות החל גל חדש וכן הלאה. התותח והמקלעים היו מכוונים בדיוק בגובה הרמפה המצרית כך שכל מי שהתרומם לעבור את הרמפה, נפגע.

בפרק הזמן הזה ירינו אלפי כדורים דבר שהביא להתכתו של קנה המקלע ושריפתו של הברזנט המגן עלינו מתרמילי הכדורים. נאלצנו לרדת מהעמדה לכמה דקות, באמצע הקרב, לשפוך מים על הקנה ולהחליפו בקנה רזרבי.

במסגרת ההכנות למלחמה, חברנו את שרשראות הכדורים ביחד כך שיכולנו לירות מאות כדורים ברצף. לפני שנשפך הקנה, החלו הכדורים “להתבשל” בו והמקלע היה יורה צרורות באופן עצמאי.

סך הכל שהינו במקום כחצי שעה ובסופה הודיעו לנו בקשר שאנו מפריעים לצליחה המצרית, לכן כוחות קומנדו מתחילים לכתר אותנו וכדאי לנו לברוח מהמקום. עזבנו את העמדה והחלטנו לנסות להגיע לטנק שהיה איתנו ונפגע. נסענו לאזור וראינו את המקום שומם מאנשים, התחלנו להתקרב ופתאום הגבעה נעשתה שחורה, שמו לנו מארב! המצרים הבינו שננסה לבוא לחלץ את אנשי הצוות. התחלנו לירות לכל הכיוונים ואחרי החוליות השונות בשטח, ואני כנהג רודף אחרי האנשים שהיו על ציר התנועה ודורס אותם עם הזחלים. התחלנו להרגיש כברווזים במטווח אבל אין ברירה, חיבים להלחם ולנסות להחלץ מהמקום. בעודי נוסע, בקצה הפריסקופ השמאלי שלי, ראיתי חייל קומנדו עם טיל כתף, מתרומם וידו על ההדק. כהרף עיין שברתי את הגה הטנק ו”הורדתי” עליו זחל. הוא כ-6 מ’ מצלע הטנק.

באותו רגע פגעו בנו שני טילים שירו חוליות אחרות. הטנק נעצר ודממת מוות שררה בתוכו. אחרי זמן קצר (אינני יודע כמה) התעוררתי מעלפון והלם הפגיעה. בדקתי את עצמי (בתרגולת שהפכה להרגל) אם נפגעתי או לא. אחרי הבדיקה העצמית בדקתי מה המצב בצריח – שאלתי בקשר מי חי ? המפקד (חגי אלמגור) ענה שהוא חי ולא נפגע, איש צוות אחר (חבר שלי מהתיכון) (ישעיהו “פקה” מלכסון ז”ל) היה שרוע בטנק פצוע קשה. איש צוות אחד היה חסר (אנדרש גוטמן ז”ל). חיפשתי אותו מחוץ לטנק וראיתי אותו שוכב בשטח. איך הוא הגיע לשם – אין אנו יודעים, מתי הגיע לשם – גם לא יודעים. קראתי למפקד לצאת החוצה כדי שנחלץ את הפצוע. לצערי, המפקד ירד מהצריח בלי נשק. נתתי לו את נשקי האישי וביקשתי ממנו שיחפה עלי ואני ארוץ להביא את התותחן הפצוע. הבחור שכב במרחק של כ- 80 – 100 מ’ מהטנק! התחלתי לרוץ במטרה אחת ויחידה – להגיע אליו להוציאו משם. בראש היתה לי מחשבה אחת: אם אפגע, רק שיהיה לי הכח לחזור חזרה לטנק. התחלתי לרוץ בלי לעצור בקו הישר הקצר ביותר ביני לבין הפצוע. חוליה של 6 אנשים ירו עלי בנשק אוטומטי מאחורי תלולית במרחק של כ- 15 מ’, שמעתי את צעקותיהם “איטבח אל יהוד” “אוקטול אל יהוד” וכו’. גם את פניהם השחורות הצלחתי לראות אך המשכתי לרוץ. חוליה נוספת שכבה 50 מ’ ממני וירתה וחוליה נוספת שזיהיתי – 100 מ’ ממני. כולם ירו על ה”ברווז” וזה המשיך לרוץ. הגעתי לפצוע (אנדרש), הרמתי אותו על החזה שלי. הוא ביקש ממני שאעזוב אותו כי הוא פצוע, אבל הרגעתי אותו והתחלתי לגרור אותו אחורה. גופו נשען על גופי וכך התחלנו לחזור לכיוון הטנק. במהלך כל החילוץ המשיכו לירות עלי. הכדורים שרקו מכל עבר ואני דילגתי על צרורות הכדורים שפגעו לפני רגלי. לצערי במהלך הדרך חזרה כנראה שהפצוע (אנדרש) קיבל צרור שהיה מיועד אלי וכנראה שגם נהרג ממנו, או לפחות החמיר את פציעתו. לא יודע איך הגענו לטנק מבלי שאפגע. הסיכויים לזכות במפעל הפיס גבוהים יותר. המפקד ואני העלנו את הפצוע והנחנו אותו על כנף הטנק (בגלל הירי לא יכולנו להכניסו לטנק פנימה) . תכננו לצאת מהאזור ולפנות את הפצועים. בעודי מחפה על המפקד, שעלה למעלה לצריח, הוא נפגע וצנח לתוך הטנק. אני לא ידעתי זאת, לא ידעתי שנפגע, עליתי לטנק חזרה וחיפשתי מחסה לטנק בקיר של בית ישן. מצבי היה די עגום- בטנק היו שלשה פצועים קשה, הטנק פגוע אך נוסע ונהג אחד בריא ושלם. ידעתי שכוחותינו בסביבה וקראתי לעזרה. כולם הבטיחו שתכף יבואו לעזור לנו, אך כלום לא קרה. בינתיים החלה הפגזה ארטילרית כבדה, שבמהלכה כנראה התותחן הפצוע על הכנף עף או ירד מהטנק באופן בלתי מובן, אך אני ראיתי אותו שוב מחוץ לטנק שוכב בשטח. רציתי לצאת שוב להביא אותו, אך המפקד אמר שאין טעם לסכן את חיי כולנו ואין סיכוי שאצליח ולא אפגע. די בשמחה קיבלתי את החלטתו. בדיעבד ברור לי שהוא צדק.

בינתיים המצרים מסביב לטנק ראו שהטנק עומד ולא משיב אש. הם החלו לירות עליו ולהתקרב רגלית תוך נסיונות להשחיל רימונים לתוך הצריח. אני בפנים שומע ורואה הכל ולא יכול לעשות כלום. העזרה – לא באה. לבסוף הבנתי, אחרי כ- 10 דקות, שאם אשאר במקום עוד כמה דקות יהרגו את כולנו. ביקשתי רשות להתפנות מהאזור ולהגיע לבונקר שלנו. הסמ”פ (אבי גור) אמר לי: “אם אתה יודע איך להגיע, סע”. הודעתי בקשר על הציר עליו אני עומד לנסוע, קבלתי אישור ונסעתי.

ברגע שעליתי על הכביש החלו פגזים להתפוצץ מכל צידי הטנק. מטרים ספורים מלפניו ומאחוריו. עקפתי את הבורות שנפערו בכביש, והמשכתי לנסוע בכל המהירות. הפצועים בטנק רק צרחו מכאבים מנסיעת הבלהות הזו. אחרי כמה דקות הבנתי שהפגזים רודפים אחרי – כנראה שהם האזינו לשיחות הקשר שלי וידעו את מיקומי (בדיעבד מסתבר שאכן כך היה – מפת הקוד של צה”ל – מפת סיריוס – הייתה ברשותם יומיים לפני המלחמה). החלטתי לא לדווח כלום בקשר ולרדת מהכביש, נסעתי על הדיונות במקביל לכביש. ההפגזות על הטנק נפסקו, אך היה “נחמד” לראות את כל הכביש מטווח על מקומו המיועד של הטנק.

הגעתי לבונקר שלנו עם שני פצועים קשה וידיעה שהשארתי איש צוות אחד בשטח. אחרי זמן מה הגיע זחל”ם שפינה את הפצועים לתאג”ד במיתלה. נכנסתי לבונקר, מצאתי עוד כמה חיילים מהפלוגה, פליטי טנקים אחרים, הגישו לי רשימה שמית של אנשי הפלוגה וביקשו ממני לסמן + או – על מי ישנו ומי איננו.

תוך 3 שעות ראשונות של לחימה איבדנו מתוך 40 לוחמים שיצאו לכיוון התעלה, 11 איש מלבד הפצועים ומוכי ההלם. מ-10 טנקים, חזרו רק שניים במצב נסיעה: אחד- הטנק שלי, עם חורים וטנק נוסף ללא תותח. את אחה”צ והערב עשיתי בבונקר. בשעה 18:00 לערך הגיע הטנק הכשיר השני עם פצועים ואיתם גופתו של התותחן (אנדרש גוטמן ז”ל) שהשארתי בשטח.

בזמן שהייתנו בתעוז “נוצה” התעדכנו בכל מה שקורה בחזית וחיינו בהרגשה שהמצב הכי קשה הוא אצלנו ועוד מעט יבואו כוחות להצטרף או להחליף אותנו. בלילה יצאתי לפעולות חילוץ של טנקים פגועים ואנשי צוות מהשטח. לפני היציאה כתבתי צוואה ויצאתי לדרך מתוך ידיעה די ברורה שהפעם זה לא יעבור בשלום. הגענו לטנק פגוע שלנו. במהלך החילוץ ירו עלינו טילים בשפע ופצצות זרחן. מראה מפחיד. גם מחילוץ זה יצאנו בשלום, כשאנו גוררים אחרינו טנק פגוע ושמונה אנשי צוות על הצריח. חזרנו לבונקר הפלוגה “נוצה”. את הלילה העברנו בבונקר תחת הפגזות מצריות מסיביות. במהלך הלילה, קבלתי הוראה לעלות על הבונקר למעלה ולשמור על האנשים שבבונקר. עמדתי במקום גבוה וצפיתי בחזית הבוערת וניסיתי לאתר תנועות שריון, האם הן מצריות או ישראליות. הלילה היה ליל ירח מלא ומפחיד. במהלך השמירה ראיתי גוף שחור מתקרב לעברי. קראתי לו לעצור ושיזדהה, אך זה לא ענה והחלטתי להרוג אותו. אחרי שתי מחסניות שפגעו בו, המשיך אותו גוף להתקדם לעברי. כשהתקרב הסתבר לי אויבי כשיח מדברי מתגלגל.

כל אותו הלילה המשיכו הפגזות ארטילריה על שטחנו. במהלך השמירה החלו ליפול פגזים 100 מ’ ממני. לאט לאט הם התקרבו לכיוון גג הבונקר, כשהפגז האחרון נפל כ- 15 מ’ ממני ורסיסיו התפזרו סביבי. החלטתי לנטוש את העמדה ורצתי מהר לתפוס מחסה בבונקר. נכנסתי פנימה וחצי דקה לאחר מכן נפל פגז ישיר על גג התעוז היכן שהייתי קודם.

למחרת בבוקר, אחרי לילה ללא שינה, תוך האזנה למערכות הקשר והרדיו השונות, התברר לנו שהמצרים קרובים מאוד לתעוז שלנו ולכן כדאי שנתפנה ממנו. עלינו על הטנקים (הטנק שלי ועוד אחד) ויצאנו לשטח. על הטנק שלי עלה המג”ד עמנואל סקל כטנק פיקוד ויחד אתו העברתי את היומיים הבאים.

במהלך כל אותו יום הדפנו את הכוחות המצריים שלא יתקדמו לתוך השטח שהוחזק ע”י כוחותינו. להגיע לתעלה, זו כבר הייתה משימה בלתי אפשרית. המצרים ניסו כל הזמן לקדם כוחות ולישר קו ואנו “בפעולות התאבדות” הדפנו אותם. הטנק שלנו יצא לשטח הפתוח למתקפות על הטנקים המצריים, פגע בהם ונסוג חזרה. המצרים היו בטוחים שמאחורינו עומדים טנקים רבים ולכן הם לא עלו עלינו אלא רק ירו. למעשה, מאחורינו היו שני טנקים בלבד!

כך עבר לו כמעט כל היום תוך התקפות חוזרות ונשנות ושיפור עמדות לאחור- בצה”ל אין נסיגה…

אט אט הגיע הערב. עמנואל אמר לי: “בוא ניסע לחניון הגדודי” וכולי שמחה שמא נראה את כל החברה. פתאום ראינו שני טנקים והוא אמר לי – “זהו זה, זה החניון” ולשאלתי “איפה הגדוד?”, הוא ענה: “הטנק מימין זו פלוגה א’, הטנק משמאל זו פלוגה ג’ ואנחנו נציגי פלוגה ב'”.

המצב היה חמור ביותר. במהלך הלילה “אספנו” טנקים נוספים שנסעו לכיוון החזית. אבל בבוקר היינו כוח אדיר בן 7 טנקים נוסעים…

את היום השלישי (יום ב’) המשכנו באותה מתכונת של היום הקודם, כשמטרתי היחידה היא לשרוד את היום. הנסיגה או ” שיפור העמדות לאחור” המשיך באיטיות. בצהרים עשינו ניסיון להגיע למוצב המזח הנצור. בדרך עלינו על כוח משוריין מצרי שנסע לכיוון סיני. המג”ד העמיד את הטנקים על הגבעות סביב עמק שבו היו הטנקים המצריים אמורים לעבור. ברגע שהם נכנסו לטווח אש, ניתנה פקודת ירי. כ-40 טנקים הועלו באש תוך דקות. עם תום הקרב כל הטנקים שלנו ירדו מעמדות הירי ורק טנק המג”ד עלה לנקודה גבוהה לצפות בתוצאות ולראות שלא נשארו שרידים לכוח המצרי. כל העמק בו הן היו היה אפוף עשן וקשה היה לראות מה קורה. לפתע, בעוד אנו עומדים בעמדה, חטפנו פגש חודר שריון. הפגז פגע בפריסקופ השמאלי שלי (20 ס”מ מפרצופי), ריסק אותו, פגע בכנף, בגלגלים ועוד. לא חיכיתי לשום פקודה ומיד ירדתי מהעמדה, ידעתי שלכל פגז יש חבר, ואכן רק ירדתי מהעמדה, כ- 5 מ’ אחורה- פגע פגז נוסף – שנה- במקום בו עמד טנק לפני כמה שניות. אין ספק שתגובתי המהירה הצילה אותי ואת כל הצוות. טנק אחר מכוחותינו, עלה לעמדה, איתר את מקורות הירי וחיסל את הטנק. בשוך הקרב בדקתי את הפגיעה בטנק ומסתבר שאינני יכול להמשיך לנסוע כי חייבים להחליף חלק מהזחל וחלק מהגלגלים. המג”ד החליף טנק ואני עם צוות חדש התחלנו להחליף בשטח, חלקים מהזחל. בעוד אנו עומדים ומחליפים את הזחל, הודיעו לנו בקשר שטנקים מצריים מתקרבים אלינו וכדאי להתרחק מהאזור. ברחנו משם כל עוד נפשנו בנו והצטרפנו לכוחות. בלילה נסעתי עם הצוות לתקן את הטנק בסדנה במתלה. בדרך חלפנו על פני כוחות מילואים שהחלו להגיע לשטח אבל עדיין לא הצטרפו לקרבות. שמחת הפגישה הייתה רבה, הבנו שאולי עכשיו תבוא לנו ישועה אולי יחליפו אותנו ואולי נוכל קצת לנוח. זה היה לילה שלישי ללא שינה. עם הצטרפות כוחות המילואים לכוח הלוחם חל שינוי במערך הלחימה. כביכול היו גבולות לשטח הנתון תחת שליטה מצרית וזה הנתון לשליטה ישראלית. הכוחות המצריים ניסו אך לא הצליחו להיכנס פנימה יותר לשטח הנתון לשליטת ישראלים. אנחנו מצדנו, בשלב זה רק כיתרנו אותם מבלי לנסות להיכנס לשטח שבשליטתם.

כך נמשכו הקרבות ימים אחדים. עם כניסת כוחות המילואים הכיתור המצרי היה שלם והדוק. נעשו ניסיונות חבירה נוספים למוצב המזח, אך הם נכשלו. המעוזים בקו המים ננטשו. חלק מאנשיהם חולצו ע”י כוחותינו וחלק נפל בשבי המצרי. גם קו התעוזים נפל.

את הלילה ביליתי בסדנה. הטנק נשלח לתיקונים. ביקשתי מאנשי הסדנה לשטוף את הטנק ולהוריד ממנו את שאריות הדם של אנשי הצוות שנפגעו ביום הראשון וחלקי גופות שנדבקו לדופן והזחלים של הטנק. הטנק פשוט הסריח וקשה היה להיות בתוכו. בהזדמנות זו החליפו לטנק כנפיים, גלגלים, מנוע שנפגע עוד ביום הראשון אך עדיין פעל – בקיצור, אוברול כללי.

למחרת בבוקר, כשהטנק תוקן, ניסו להוריד אותי מהטנק ולצוות עליו נהג אחר, הודעתי למפקד הסדנה חד משמעית שהטנק הוא “שלי” ואני ממשיך אתו עד סופו. בדיעבד מסתבר שהייתה הוראה מגבוה להחליף אותי. אחרי עיכוב של כחצי שעה שראו שאינני מוכן לוותר, העלו צוות חדש על הטנק ויצאנו לדרך. הצטרפנו לגדוד אחר מחטיבה 401. מפקד הטנק היה מט”ק מגדוד 190 בעוד יתר אנשי הצוות היו פליטים מהפלוגה המקורית שלי. לחמתי עם צוות זה יומיים נוספים. המלחמה נמשכה באותה מתכונת- המצרים ניסו להתקדם ואנו עצרנו אותם.

ביום החמישי ללחימה, טנק לפנינו יצא להתקפה נגד טנקים מצריים ונפגע. אנשי הצוות קפצו פגועים מהטנק ונשארו בשטח הפתוח. המפקד שלנו, שוקי, נתן הוראה לצאת לחלץ את אנשי הצוות. החברה שלי אמרו שאינם רוצים לצאת כי זה מסוכן ואני די הסכמתי. למזלנו, לשוקי היה שכל לא לתת פקודות אלא, הוא הוריד אותנו מהעמדה והעמיד אותנו על חומרת וחשיבות המעשה. לדבריו: “כוחנו הוא בידיעה שאם יקרה לנו משהו החברה האחרים יעשו את כל המאמצים לחלץ אותנו?!” תשובתנו:”כן”. אם כך, לדעתו עלינו לצאת ולחלץ את הצוות הפגוע עם כל הסיכונים שבדבר, נעשה את זה מהר ככל האפשר ונצא מהשטח. הטנקים המצריים גם כן ראו את הטנק הפגוע והחלו להתקרב לעברו והגיעו כ- 600 מ’ ממנו. לגבי טנקים – מרחק זה נחשב כמעט לטווח אפס. על אף הסיכון יצאנו לחילוץ כשהפחד הורג אותנו. כל הזמן הסתכלתי על הטנקים המצריים וחיכיתי מאיפה תבוא הפגיעה הבאה. הגענו לטנק הפגוע, הוצאנו את האנשים, העמסנו אותם על כנפי הטנק ויצאנו במהירות מהאזור לכיוון התאג”ד. סוף טוב הכל טוב, אבל הפחד נשאר.

במהלך אותו יום חמקתי כמה פעמים מטילים שנורו לעברנו בנסיעה מהירה אחורה או קדימה תוך שבירת כיוון הנסיעה במהירות. החבר’ה אולי לא נהנו מהנהיגה, אבל הטילים לא פגעו בטנק. חלק מחוטי הכיוון שלהם הסתבכו באנטנות של הטנק. לקראת אחה”צ אני כבר הייתי באפיסת כוחות מוחלטת. עמדנו בעמדה קבועה והשכבתי את כיסי הנהג ונמנמתי לי בנחת כשמדף הנהג פתוח לרווחה. פתאום, תוך כדי נמנום שמעתי קול של יציאת פגזים או טילי קטיושה הנורים מרחוק. באופן אוטומטי התעוררתי מהר, סגרתי מדף וחיכיתי לראות מה יקרה. מיד אחרי שמיעת הצליל של סגירת המדף שמעתי צליל נוסף של רסיס גדול (הבאתי אותו הביתה), שנפל על המדף. אין ספק, מזל שהספקתי לסגור את המדף.

הלילה הגיע ונסענו לחניון לילה. חימשתי את הטנק ותדלקתי אותו. הלילה עבר בשקט, אבל בבוקר, בעוד אנו מתארגנים ליציאה, קיבלנו התראה שחוליית בזוקה יושבת מעל החניון. מיד יצאנו לדרך. הטנק שלי זיהה את צוות הבזוקה מאחורי גבעה. ניתנה לנו ההוראה להסתער ולבצע תרגולת בזוקה- יורים בכל כלי הנשק ולבסוף דורסים את אנשי החוליה. הסתערנו על הגבעה- גבעת העמודים- ובערך 6 מ’ לפני שעליתי עליהם, הטנק חטף פגיעה ישירה. (צוות הטנק: מט”ק- שוקי, תותחן- דלי ליבוביץ’ ז”ל, טען- יוני שגיב, נהג- אבי גורן) מיד אחר כך פגיעה נוספת. הטנק נעצר. אני איבדתי את ההכרה, לקח לי כמה דקות או שניות להתעורר. למעשה, התעוררתי מהצעקות של עצמי. הייתי בטוח, או לפחות כך הרגשתי, שאני מת. חיי ומקורבי חלפו במוחי במהירות ושמעתי צעקות “אני מת, אני מת אני מת”. פתאום הבנתי שאם אני שומע, אז אולי אני לא מת. מסתבר שמי שצעק זה אני. התעוררתי ובדקתי את עצמי בתרגולת הידועה לראות אם נפגעתי. אחרי שהרגשתי את כל חלקי גופי, הבנתי שאני חי אבל לא ידעתי בדיוק איפה. דממת מוות שררה בטנק. רק קול אוושה דקה של הלהבות נשמע מאחור. הסתובבתי אחורה וראיתי שכל הטנק אפוף להבות. התחמושת החלה להתפוצץ, ידעתי שהטנק מתודלק מלא, כלומר כ- 1650 ליטרים סולר. ברור היה לי שהרבה זמן לחיות בטנק אין לי. ניסיתי להניע את הטנק, הוא לא זז. ניסיתי לדרדר אותו אחורה, אין תזוזה. ניסיתי לקרוא בקשר – אין תגובה! צעקתי בטנק אם מישהו למעלה שומע אותי – אין תשובה! הבנתי שאני לבד ושאני חייב לצאת מן הטנק מייד אחרת אשרף בפנים. להבות האש החלו להיכנס גם לתא הנהג, משענת הנהג החלה להישרף.

פתחתי מדף, הרמתי כסא, הוצאתי את הראש החוצה וכדור שעבר לצידי ראשי החזיר אותי פנימה במהירות. בדקתי בפריסקופים מה קורה וראיתי את אנשי החוליה המצרית, 6-8 אנשים, עומדים לפני הטנק מעבר לתלולית (6-8 מ’) ויורים. שמעתי יריות גם מלפנים וגם מאחור. הבנתי שהטנקים שלנו מנסים להשמיד את החוליה, אך הטנק והגבעה שימשו להם מגן טוב. הייתי חייב לצאת. את האפשרות לצאת דרך רצפה תחתית של תא הנהג פסלתי כי אז הייתי הופך כלוא בין שני הזחלים. הבנתי שאני יכול לצאת רק מהפתח העליון ולכן אני חייב לפגוע בהם. לקחתי את העוזי האישי, הכנסתי מחסנית פנימה, דרכתי והוצאתי ידיים למעלה דרך פתח הנהג ויריתי תוך כיוון מבעד לפריסקופים. לקחתי בחשבון שאפגע בידיים אבל זה היה הרע במיעוטו. הזמן פעל לרעתי. רעש הפגזים והתחמושת הפחידו אותי יותר. מחסנית ראשונה שניה ושלישית נורו בעצבנות ללא בקרה ולא פגעתי. במחסנית הרביעית היה מעצור, זרקתי עליהם את המחסנית. נשארתי עם מחסנית אחת ואחרונה (לא הייתה לי גישה לתחמושת מאחור), הרגעתי את עצמי ואמרתי שבמחסנית הזו אני חייב לפגוע אחרת אשאר בטנק ואשרף. הוצאתי שוב את הידיים והתחלתי לירות ירי מדוד וקצר. צרור ראשון היה ארוך, שני קצר, אבל שלישי ורביעי פגעתי בארבעה אנשי קומנדו. ראיתי אותם נופלים במורד הגבעה, בעוד חבריהם התכופפו ותפסו מחסה. הבנתי שזה הצ’אנס שלי לברוח. השארתי שלושה כדורים בעוזי לשימוש עצמי בידיעה שאני לא אפול בשבי (מחשבה מטופשת). יצאתי החוצה מהטנק, עשיתי סיבוב סביבו ראיתי שאין אף אחד שוכב מסביב או על הטנק, חשבתי לעלות למעלה לראות מה קורה אבל האש הייתה חזקה מדי ולא היה לי שום סיכוי להיכנס פנימה – לא לחלץ ולא להפעיל את כלי הנשק.

התחלתי במרוץ הגדול לחיים. הכל מסביב דיונות, כל צעד הרגל שוקעת בחול, העייפות הרגה אותי, יום שישי ללא שינה. החלטתי שאינני מתכופף, לא רץ בזיגזגים אלא רץ מה שיותר מהר ומה שיותר קצר לכיוון הכוחות שלנו. שני הצדדים ירו עלי – גם הטנקים שלנו וגם המצרים ירו עלי. דילגתי מעל הכדורים, רצתי ביניהם כשהמטרה ברורה – להגיע לטנקים שלנו. מדי פעם הסתכלתי אחורה שלא רודפים אחרי. עם הידיים הוצאתי את הרגליים מהחול הטובעני והמשכתי לרוץ. המרחק נראה לי רחוק ביותר, אבל אני מאמין שהיה סה”כ כ- 300- 400 מ’. הגעתי לטנקים שלנו באפיסת כוחות, עליתי על אחד הטנקים מחלקו האחורי. המפקד של הטנק הסתובב אלי עם נשק דרוך אבל צעקתי לו שאני ישראלי והגעתי מהטנק הפגוע. הוא אמר לי לשכב מאחורה עד סוף הקרב ואכן כך היה. כשנגמר הקרב הכניסו אותי לטנק ושם פגשתי את אחד מאנשי הצוות שלי פצוע (יוני שגיב – הטען). איך הוא הגיע לשם? איני יודע והוא לא רוצה לספר לי על כך עד היום. פינו אותנו אחורה וכשהגיע נגמ”ש חילוץ מסתבר שהוא מלא פגזים. העבירו אותנו לנגמ”ש, שכבנו על הפגזים קרוב לתקרה ונסענו לכיוון האמבולנס שבא לעברנו. אני חושב שבדרך פחדתי כל הזמן שהנגמ”ש יפגע ואנחנו נעוף עם הפגזים לשמיים. הגענו לנקודת המפגש עם האמבולנס, מייד חבשו את החבר שלי. אחרי שגמרו התחלתי להרגיש גם אני כאבים. הסתבר שנשרפתי בגב. טיפלו בי במקום וברב חוצפתם שלחו אותי בטרמפים לתאג”ד. טענו שאין מקום באמבולנס. התחלתי ללכת עוד פעם ברגל כולי עייף, תשוש והלום. מדי פעם הבטתי אחורה לראות את העשן שעלה מהטנק. הטנק בער כמה שעות ונשאר “באזור המפורז” בינינו לבין המצרים.

הגעתי למתלה בטרמפ, הלכתי לתאג”ד, קיבלתי טיפול רפואי אבל לא הסכמתי להתפנות. הפציעה עצמה לא הייתה קשה ולכן לא ראיתי טעם להתפנות. ביה”ח הפך להיות ביתי. הייתי שם יומיים-שלושה ובמהלכם עזרתי בטיפול פצועים שאת חלקם הכרתי.

בזמן שהייתי בתאג”ד עברתי חוויה קשה נוספת – הליקופטר עם פצועים קשה הגיע מהחזית. אחרי הוצאת הפצועים, גיליתי חבר שלי שנפצע, כמובן שהייתי אתו רוב הזמן. באותו מסוק הגיע חייל קומנדו מצרי במצב קשה ביותר. רצו לפנותו בהטס – אחרי טיפול ראשוני לרפידים. התנהל ויכוח בין הרופא האחראי ורופא אחר האם פצוע מצרי מצדיק הזנקת מסוק פינוי. תשובת הרופא האחראי הייתה שאלה: “אם זה היה פצוע ישראלי האם היית חושב פעמיים עם לפנות אותו בהיטס או לא?” תשובת הרופא: “כמובן שלא”, הרופא הבכיר החליט להזמין מסוק פינוי כי גם שבוי מצרי זכאי לטיפול רפואי מלא. עד שהגיע מסוק הפינוי הגיע לתאג”ד איש מודיעין לתחקר אותו. אני ישבתי לידם ושמעתי את שיחה ביניהם. מסתבר שהפצוע נפצע עוד ביום הראשון באותו מקום שבו הטנק שלי נפגע ביום הראשון. מאז, הפצוע לא קיבל עזרה רפואית מצרית “כי הוא חייל פשוט”, שמעתי את מקום הפציעה ועלה לי הדם לראש. חשבתי שהוא היה בין אלה שפגעו באיש הצוות שלי שנשאר בשטח וריססו אותו מכף רגל ועד ראש. החלטתי להרוג אותו במקום בביה”ח – נקמה. הלכתי לחדר השני, לקחתי את העוזי שלי, הכנסתי מחסנית, הגעתי לשבוי, דרכתי את הנשק ורציתי להרוג את השבוי.

רופא התאג”ד שמע את הדריכה ומיד הגיע אלי. הוא שם לי יד על הכתף ואמר: “אני יודע אבי, מה עובר לך עכשיו בראש, אני מבין אותך. אני מבטיח לך שאם תהרוג אותו אני לא אתלונן על כך שרצחת שבוי, אבל תדע לך שזה רצח בדם קר. חייבים לתת לשבויים את הזכויות שמגיעות להם כשבויים. אילו היית עושה את זה בשטח זה משהו אחר” ואני עונה: “אבל הוא הרג את אנדרש”, והרופא משיב – “יכול להיות, אבל אם אתה תהיה כמוהו ותגיע לרמתו הצבא שלנו יאבד מכוחו. הוא פלאח פשוט שבקושי יודע מה הוא עושה כאן ואתה בחור בוגר תיכון לא יכול ואסור לך לרדת לרמתו”. אמר ולא יסף. הוא עזב את החדר והשאיר אותי עם נשק דרוך וקנה צמוד לראשו של השבוי. לקח לי כמה דקות להתעשת ולא לעשות את המעשה. עזבתי את השבוי, יצאתי מהתאג”ד, פרקתי את העוזי והלכתי לנוח.

עוד יומיים עברתי שם ופתאום הגיע הרס”פ של פלוגה ג’ וקרא לי. הוא ביקש לפי בקשתו של המג”ד שאצטרף אליו כנהג טנק. הולכים לצלוח את התעלה דרך הארמייה השלישית. המג”ד ביקש שאצטרף לכוח כדי להיות הטנק המוביל, כי אני טוב בהתחמקויות מטילים. לא אגיד ששמחתי, אבל לא סירבתי. נסעתי אתו והגענו לפלוגה ג’. החברה שם הכירו אותי. כשראו שאני הולך להיות הנהג שלהם הם נעשו לבנים מפחד. אחרי המלחמה, הם סיפרו לי שהם התנחמו שעכשיו תורי. למחרת התכוננו לקרב, אך לבסוף דחו את הצליחה.

בהכנות כחצי שעה לפני שעת ה- ש’ היעודה, הלכתי לעשות ניסוי כלים בנשק האישי שלי. ניסיתי לירות אבל העוזי לא ירה. מסתבר שמרב ירי ואי ניקיון אחריו, העוזי פשוט נסתם. הודעתי שאני לא יוצא לקרב לפני שמתקנים לי את העוזי. הלכתי לנשק והוא בלחץ פירק אותו לגורמים, ניקה ושימן והחזיר אותו לכשירות. כשחזרתי לטנק, הודעתי למפקד שאני רוצה רימונים ומחסניות רזרביות שיהיו איתי בחגור ובתא הנהג. המפקד טען שזה לא מקובל אבל אני הודעתי לו חד משמעית שאצלי זה מקובל ואיני עולה לטנק ללא הציוד הזה עלי. בקיצור, עליתי לטנק ונראיתי כמו “רמבו”.

אחרי ביטול הצליחה, בחניון הלילה כשהגיעה האספקה, ביקש ממני המפקד להצטרף לשיירת האספקה ולחזור למתלה. לא הבנתי למה אבל אחרי המלחמה, התברר לי פשר העניין: אנשי הצוות פנו למ”פ ואמרו שהם פוחדים להלחם איתי וביקשו להחליף נהג. המג”ד נתן הוראה שאחזור לגדוד ולא אצטרף יותר למלחמה. אחרי המלחמה הוא אמר לי שאם היה קורה לי משהו עם הצוות הזה, הוא היה מרגיש עם זה קשה מאוד.

חזרתי לגדוד ואחרי יום יומיים של שוטטות פינו אותי לארץ. למעשה, המלחמה שלי נגמרה 12 יום אחרי שהחלה.

באוטובוס לארץ פגשתי חיילים. מהסיפורים התברר שאת חלקם חילצתי ואחד מהם היה בצוות שחילץ אותי. אכן, חבורה שכזאת.

את שירותי הצבאי המשכתי כמדריך בג’וליס ואחרי כחצי שנה ירדתי שוב לסיני להדריך אנשי מילואים.

חודש אחרי שהגעתי לארץ באחת מנסיעותיי מהבית לבסיס כטרמפיסט הייתי מעורב בתאונת דרכים חזיתית על גשר פלמחים. נהג הרכב נהרג, שניים נפצעו קשה ואני יצאתי דרך החלון עם מכות יבשות ופציעה ברגל.

פינו אותי לבי”ח, רצו לאשפז אותי אבל לא הסכמתי וחזרתי הביתה. אחרי שבועיים בבית חזרתי לג’וליס והתחלתי להדריך. במהלך אחת מנהיגות הלימוד, חניך איבד שליטה על הטנק, העלה את הטנק על סכינים – תלוליות קטנות בשטח- הוא העיף אותי מהצריח כלפי מעלה. כסא המפקד התקפל ונפלתי פנימה על התותח. נפצעתי ברגל. למרות הפציעה, הצלחתי להכניס יד לתא הנהג ולדומם את מנוע הטנק. אמבולנס חילץ אותי והביא אותי לבי”ח “ברזילי”. חודש ימים הייתי בבית עם גבס וקביים. בתום הפציעה חזרתי לשרת בג’וליס.

כאמור, אחרי חצי שנה בג’וליס ירדתי להדריך בסיני. לקראת סיום השירות לקחתי חלק בנסיעה מבצעית של הזזת כוחות של טנקי דמי (טנקים עשויים מפיברגלס המותקנים על נ.נ.). הנסיעה התבצעה בלילה ללא אורות כשג’יפ מואר אמור לפנות את הכביש מרכבים. נהג המשאית שבא מולנו לא נשמע להוראות העצירה כי חשב שזו משטרה צבאית ולכן הגביר את המהירות וברח מהג’יפ. הוא התחיל לדהור לעברנו ולא ראה אותנו. נהג ה”טנק” לא הספיק לרדת מהכביש והמשאית פגעה בנו חזיתית ופירקה את הטנק. הנ.נ. הועף כ- 30מ’ ממקום התאונה. אני שעמדתי במרכז הטנק – על הרדיאטור של הנ.נ.- נפלתי בין שני גלגלי הרכב והספקתי לזוז הצידה כשהמשאית חולפת על פני. עמדתי בצד וראיתי את המשך התאונה. כולם היו בטוחים שנהרגתי, אך גם הפעם שום דבר לא קרה. נהג המשאית ירד מהרכב המום ולא הבין איך הוא פגע בטנק והטנק התפרק. לנהג הטנק לא קרה כלום. כשהגיע נהג הג’יפ למקום התאונה הוא ישר הלך לחפש את גופתי בנקודת החיבור בין שני הרכבים. באתי אליו מאחור, ביקשתי את עזרתו שימצא את משקפי ושעוני. רצף הקללות שקיבלתי על הראש על שלא צעקתי שאני חי, היה רב. מאידך, הייתה גם שמחה.

על קורותיי במלחמה ודבקותי במטרה קיבלתי את עיטור המופת מידי הרמטכ”ל רא”ל מוטה גור ז”ל [לנוסח העיטור נא הקש כאן].