אבי ליאור – סיפור מלחמה

אבי ליאור
סמ”פ ו’, גדוד 184, חטיבה 14

באוקטובר 1972 השתחררתי משירות קבע שבמהלכו שירתי כמדריך בקק”ש ולאחר מכן מ”פ בגדוד 79. הפלוגה שהייתה בפיקודי ישבה במהלך 1972 בתעוז “מרפסת” / “הברגה” במשך כארבעה חודשים שבהם הכרתי את הגזרה המרכזית בצורה מעמיקה, דבר אשר סייע לי להתמצא בגזרת הלחימה בצורה טובה במהלך המלחמה . מאז שחרורי מקבע לא הייתי משובץ ביחידת מילואים. עבדתי אז בשב”כ, באבטחת שדה התעופה לוד, נתב”ג של ימינו. למדתי על פרוץ מלחמת הכיפורים בשעה 14:00 של ה-6 באוקטובר 1973, עת נשמעה בישראל כולה צפירת אזעקה.

נסעתי מיד לבית השריון ומצאתי חבורה של כ-14 קצינים שגם הם לא היו משובצים ביחידות מוגדרות. רובם היו סטודנטים שלמדו בחו”ל ושהו באותם ימים בחופשה בישראל. התחיילנו בג’וליס. נסענו לשדה התעופה לוד ועלינו על מטוס ארקיע, שגויס על ידי חיל האוויר. צוות טייסי חיל האוויר הטיס את המטוס בגובה נמוך, בעיקר בתוך ואדיות, כדי שלא להתעמת עם מטוסים מצריים שהפציצו מטרות בסיני, בעיקר את שדה התעופה שברפידים.

לאחר הנחיתה ברפידים נתקלנו בגופות חיילים שנהרגו בהפצצות. מרפידים העלו שישה ( יעקב פיטלסון , גיורא טיקוצ’ינסקי , שלמה אלפסי , אלדד קולנשר , רוני עופר ואנוכי ) מאתנו על משאית. נסענו למפקדת חטיבה 14, שישבה בטסה. הקשל”ח הודיע לנו שרוב קציני החטיבה נהרגו, נפצעו או שהם בחזקת נעדרים.

התייצבנו בגדוד 184, שישב בחלק העליון של מחנה טסה. המג”ד סא”ל שאול שלו והסמג”ד רס”ן בני טרן הופתעו לגלות שהגענו ללא טנקים. הם אמרו שאין להם צורך בנו מכיוון שלגדוד נותרו רק שני טנקים תקינים.

בעוד אנו שוקלים את צעדינו, הבחנו בטנקים שעמדו ליד גדר המחנה. אנשי הצוותים סיפרו לנו שמפקדי הטנקים נפגעו בלילה ושהם ממתינים להוראות. הודענו להם שמרגע זה הם שייכים לגדוד 184. לאחר כשעה ניצבה פלוגה של שבעה טנקים מוכנה לפעולה. . אני עליתי על טנק שהיה שייך לקמ”ט , ביקשתי מהמט”ק / מדריך בקמ”ט – עופר סלעי לעבור לעדת הטען קשר ואת הטען קשר שלחתי למחנה. בנוסף לעופר כלל הצוות את התותחן – עודד בירגר ואת הנהג – אברהם בן דיין ( ובחלק מהלחימה הצטרף אלינו כאיש צוות חמישי – גיל גורדון. מלבד עופר , אנשי הצוות האחרים היו חניכים בקמ”ט. חזרנו למג”ד ושאלנו אותו אם הוא מעוניין שנקים את גדוד 184 מחדש, ולאחר שהשיב בחיוב, חזרנו לצוותי הטנקים שחיכו בסבלנות מעבר לגדר וביקשנו שיקראו ברשתות הקשר לחבריהם ויודיעו להם לבוא למחנה טסה. ואכן, השמועה נפוצה במהירות וטנקים מיחידות שונות החלו להגיע למחנה. בשעות הערב עמדנו עם 20 טנקים.

המג”ד והסמג”ד שהוזמנו לפקד על הגדוד יצאו מהבונקר ועמדו מופתעים לנוכח גדוד טנקים שניצב מולם, מוכן לצאת לקרב. גדוד 184 המחודש יצא ליום הקרב הראשון שלו ב-8 באוקטובר. חילקנו תפקידים. אני קיבלתי עליי להיות סמ”פ של פלוגה ו’. המ”פ היה פיטלסון יעקב עד פציעתו בתאריך 13 באוקטובר. לאחר פציעתו של יעקב מונה גיורא טיקוצ’ינסקי כמ”פ.

ביומיים הראשונים התייצב הגדוד בעמדות שממזרח ל”מכשיר”[1] וניהל אש עם הכוח המצרי שישב במתחם. על הגדוד נורו מאות פגזי ארטילריה וקטיושות, פגזי טנקים ונ”ט. ב-9 באוקטובר הסתער הגדוד על תעוז “טלוויזיה”, שנכבש על ידי המצרים. במהלך ההסתערות נהרג המג”ד שאול שלו.

לאחר ההתקפה התגלה בתעוז צוות טנק. אחד מאנשי הצוות של הטנק היה יהודה גפן (וינרוב). נפגשנו בלילה שלמחרת היום, כאשר הגדוד נכנס לחניון לילה. בפגישה הקצרה והמרגשת הספקנו להיזכר בתקופה שבה שֵרתנו ביחד במדור תותחנות. יהודה נהרג ב-18 באוקטובר באיזור החווה הסינית.

כבר בלילה של ה-10 לאוקטובר מונה סא”ל אברהם אלמוג (לימים תא”ל) למג”ד. בימים שבאו אחר כך המשכנו לנהל אש מאזור “חמדיה”[2]. ב-14 באוקטובר עם שחר, בעת העלייה לעמדות, זיהינו מאות טנקים שנעו לעבר העמדות שלנו. הטנקים המצריים הראשונים הגיעו לטווח של כ-500 מ’. באותו בוקר השמידה חטיבה 14 עשרות טנקים, כאשר כל טנק פוגע במספר טנקים. המצרים נסוגו.

ב-15 באוקטובר, לאחר התבוסה של הכוחות המצריים, החלה ההכנה למבצע “אבירי לב”, צליחת התעלה. בשעות אחר הצהריים ניתנה הפקודה לגדוד, שהיה חלק מחטיבה 14. הוטל עלינו לתקוף את החטיבה הממוכנת המצרית שישבה בחווה הסינית, לבלום מתקפת נגד, לצלוח את תעלת סואץ, להשמיד את הכוחות מצריים שממערב לתעלה ולכבוש את כל המתחמים עד מדרום לאיסמעיליה.

התנועה להתקפה החלה בשעות הערב בציר שנע לכיוון דרום-מערב והתחבר לציר “לכסיקון”[3], מדרום למעוז “לקקן”[4]. בציר “לכסיקון” נענו בשדרה צפונה. הגדוד שלנו היה שלישי בשדרה ואני הייתי הטנק האחרון בפלוגה.

החושך ירד. כשהגענו לצומת “טרטור-לכסיקון” נפתחה עלינו אש תופת, מה גם שהמצרים הניחו על הציר שרשראות של מוקשים. מצאתי את עצמי במצב בלתי אפשרי. הטנקים של הפלוגה התפוצצו בזה אחר זה, מבלי שיכולנו לזהות את מקורות הירי ואת עוצמתו של הכוח שנתקלנו בו.

מכיוון שידעתי שהמשימה היא להגיע ל”אמיר”, שם הקוד הצה”לי של החווה הסינית[5], המשכתי לנוע על ציר “לכסיקון” צפונה תוך ירי לכיוון מזרח. לאחר כקילומטר הגעתי לאזור “שקט”. התבוננתי סביב ולא ראיתי טנקים נוספים שלנו. מצאתי את עצמי בתוך טנק בודד בשטח.

אש לא נורתה לעברנו. לא ידעתי אם שאר הטנקים נפגעו ולא הצליחו לעבור את הצומת צפונה. קריאותיי ברשת הפלוגתית והגדודית לא נענו, עובדה שתמכה באפשרות שכול האחרים נפגעו. לאחר הערכת מצב קצרה החלטתי לחזור לצומת ולחפש “ניצולים”. חזרתי דרומה בציר “לכסיקון” עד למקום שזיהיתי בו טנקים ישראליים עומדים על מקומם. עליתי על הטנק הראשון, שהיה ללא פגע. המט”ק עמד בצריח ונראה המום. הוא היה שייך לפלוגה אחרת של הגדוד. הודעתי לו שיכנס לרשת הפלוגה שלי, פלוגה ו’, ושיהיה מוכן לנוע אחריי. באותה שיטה הכנסתי לרשת הקשר עוד שלושה טנקים שלמים ובריאים שאיתרתי בשטח.

ליד הציר עמדו טנקים פגועים. לא התקרבתי אליהם משום שידעתי שהמשימה החשובה היא להגיע לאזור “אמיר” ולהתייצב לבלימת התקפות מצריות מצפון עם הטנקים הכשירים ללחימה. הקמתי קשר עם ארבעת הטנקים שמצאתי והתחלתי לנוע צפונה בציר “לכסיקון”. קראתי למג”ד ברשת הגדודית ואחרי כמה דקות הוא ענה לי. הודעתי לו שאני ועוד ארבעה טנקים של הגדוד נעים צפונה וביקשתי שיודיע לי על מקומו. ההוא שמח מאוד ואמר: “מצוין, אנחנו כרגע רק ארבעה טנקים, אני נמצא כשני קילומטר מצפון ל’אמיר'”.

כאמור , הכרתי את האזור היטב משירותי בשנת 1972 כמ”פ בגזרה. נעתי עם כל הטנקים צפונה ולאחר כמה דקות זיהיתי ממזרח לי את “בית המשאבות”. ממערב לי נראו בתי החווה הסינית. המשכתי לנוע ולפתע זיהיתי לפניי עצם בגובה של בניין בן שלוש קומות, שחסם את הציר. חשתי שטנקים שלנו לא עברו שם לפניי. יריתי ליתר ביטחון פגז מעיך שהדליק את העצם הזה (כשהאיר היום התברר שזה היה מכ”מ של טיל נ”מ SA6, היחיד שעבר את התעלה. השמדתו עיכבה בכמה שנים את פענוח התדרים שלו) [ראו הערה].

קראתי שנית למג”ד וביקשתי שיאיר לרגע בזרקור. לאחר שעשה זאת גיליתי שהוא נמצא בין בתי החווה הסינית, כ-500 מ’ מאחוריי. הצטרפנו אליו ונערכנו כלפי צפון לבלימת התקפות נגד של כוחות מצריים.

עמדנו בעמדות כלפי צפון כאשר לאחר כמה דקות נשמעה בקשר קריאה: “טנק סובייטי מאחורינו”. הפניתי את מבטי לאחור ואכן ראיתי טנק מצרי מתקרב אליי. לפני שהספקתי להגיב הוא נעמד כמה מטרים משמאלי וצפה קדימה בחיפוש אחר ה”אויב הציוני”. צידדתי מיד את התותח לכיוונו בטווח של 10 מ’ בלבד ונתתי פקודת אש.

“אין ירי”, הודיע התותחן והצוות החל לפעול בתרגולת המתאימה כדי לפתור את הבעיה, כולל הוצאת הפגז והכנסתו מחדש וירי במחולל חירום. עדיין לא היה ירי. אנשי הצוות של הטנק המצרי הסתכלו עליי ולפתע הבינו שאני הוא האויב!!. בעוד הם מצדדים את התותח לכיוון שלי, נסעתי לאחור כדי לאפשר לטנק שעמד מימיני לירות ( המט”ק היה חנן כץ ) . קנה התותח שלהם כבר היה מכוון לראש שלי, אך אז ירה הטנק שמימיני, ממרחק של כ-50 מ’, והטנק המצרי התפוצץ. שתי הגופות של אנשי הצריח בטנק מצרי עפו באוויר, נישאים על אש כחולה. ברגע הפגיעה בטנק הכנסתי את הראש לתוך הטנק. כפות ידיי, שנותרו מחוץ לצריח, התמלאו רסיסים. לקח לי כמה ימים לשלוף אותם מידיי בעזרת כלי העבודה שהיו בטנק. מאוחר יותר ירינו על טנקים מצריים נוספים שנעו לעברנו. חטיבה 14 איבדה באותו לילה 121 חיילים.

לו יריתי בטנק המצרי ממרחק של 10 מ’, אם ללמוד מאירועים דומים, הפיצוץ האדיר והרסיסים היו פוגעים בי קשות.

באור ראשון נענו דרומה ותפסנו עמדות מאחורי דיונה חרוטית. הדיונה העניקה מסתור לשמונה טנקים מפני מתחם טנקים מצריים שנמצא כ-2.5 ק”מ מצפון לנו. קיבלתי פקודה מהמג”ד לעלות לעמדות ולהשמיד את ששת הטנקים שהתחפרו במתחם. מכיוון שלא עמדו לרשותנו עמדות ירי, עמדתי בשטח הפתוח ויריתי עליהם בזה אחר זה. פגעתי בכולם, אבל מכיוון שיריתי פגזי מעיך ( אחרי לחימת הלילה לא נותרו פגזי ח”ש ), כמה מהטנקים לא הושמדו.

כשסברתי שלא נשקפת לנו סכנה, נורה פגז נפיץ 100 מ”מ מהמתחם המצרי ופגע בחזית התובה. באותו רגע מדדתי טווח בתוך הטנק. הפגז לא חדר. הוא חרץ את התובה ועבר מעל צריחון המפקד. לאחר שהבנתי שנפגענו, נעתי לעבר המג”ד והודעתי לו שאני חי ושבזאת סיימתי את “המשמרת” שלי.

בין ה-16 ל-17 באוקטובר תקף גדוד הצנחנים 890 את המתחם המצרי שבחווה הסינית, אך לא הצליח להגיע לעמדות המצרים. לאחר שנפגעו כ-40 חיילים נסוג הגדוד. חטיבת השריון 14 היא שכבשה את החווה הסינית ולא הצנחנים, עובדה שהוסתרה במשך כ-35 שנה. גם כיום סבורים רבים שהצנחנים הם שכבשו את החווה הסינית ופרצו את הדרך לצליחת התעלה, מבצע שחולל מפנה בדרך לניצחון בגזרת הדרום.

ביומיים שבאו אחר כך המשכנו לבלום את התקפות המצרים מצפון ולהשמיד מטוסים ש”ירדו” על הגשר שצה”ל הציב בתעלה. הם תקפו בצמדים, על פי רוב ממזרח למערב. בכל פעם שראינו מטוסים, כיוונו את המקלע המקביל לעברם וירינו. התותחן היה מדווח שהוא רואה את כדורי המקביל חודרים לתוך המטוס ובדרך כלל אחד מצמד המטוסים התפוצץ ונפל ממערב לתעלה.

ב-18 באוקטובר, בשעות הצהריים, קיבלנו פקודה לתקוף את המתחם שמצפון לנו. הגדוד נפרס בעמדות מדרום לציר “שיק”[6]. מולנו, מהעבר השני של ציר “שיק”, היו שני מתחמים של הכוח המצרי – מתחם טנקים בחלק המערבי של הרכס ומתחם חי”ר שהיה פרוס על הרכס בחלקו המזרחי. קיבלתי פקודה להסתער על מתחם החי”ר בראש כוח של שלושה טנקים.

בשלב ראשון היה עלינו לרדת לכיוון תעלת מים ולצלוח אותה. בשטח היו מאות כלים – טילי נ”מ, נגמ”שים ומשאיות, כולם נטושים. זה היה הדרג האחורי של הכוח המצרי שצלח את תעלה סואץ לסיני. לאחר חציית תעלת המים טיפסנו במעלה הגבעה לעבר היעד שבו התחפרו מאות חיילי חי”ר. כאשר התקרבתי לטווח של כ-300 מ’, ראיתי עשרות “בקבוקים” מתקרבים לעברי. בשנייה הראשונה לא הבנתי מה זה, אך קלטתי מיד שה”בקבוקים” האלה הם פגזי אר.פי.ג’י.

פקדתי בקשר פנים וחוץ לירות פגזים לכיוון המתחם ולכוון כך שיפגעו שלושה מטרים זה מזה. המשכנו להתקדם מול ירי מסיבי, עד לתעלות שחפרו המצרים. בתוכן היו פזורות גופות החיילים המצרים שנהרגו מהפגזים שלנו. רציתי לוודא טיהור מלא של התעלות ונעתי לאורכן תוך כדי השלכת רימוני רסס לתוכן. פקדתי על שני הטנקים הנוספים לטהר את המתחם לרוחבו. כאשר עמדתי לעלות לעמדות הפונות צפונה ולנהל אש עם הכוחות המצריים שנמצאו במתחמים נוספים, הסתכלתי מערבה וראיתי שני טנקים של הגדוד בוערים ואת שאר הטנקים נסוגים דרומה ומתרחקים.

מצאתי את עצמי חשוף לגמרי למתחם המצרי מכיוון מערב. עברתי לרשת הגדודית כדי להבין את המתרחש ושמעתי פקודת נסיגה מיידית של כל הכוחות לעמדות שמהן יצאנו להתקפה. לא נותרה לי ברירה אלא לציית. בעודי פוקד על הנהג לפנות לאחור ולנוע דרומה, ניסיתי לצדד את הצריח לכיוון המתחם, אך בגלל תקלה הצריח לא זז. הפתרון היה לנוע בהילוך אחורי. נסענו ברוורס כשני ק”מ עד לעמדות שמעבר לציר “שיק”.

במשך שעות רבות חיכה הגדוד לסיוע ארטילרי. במהלך ההמתנה ראינו שני מטוסים מצריים צוללים לעבר מתחם הטנקים המצריים ומפציצים אותו בעוצמה. נראה שמפקדת הכוחות המצריים הסיקה בטעות שכוחותינו כבשו את המתחם.

לאחר ריכוך משותף של הארטילריה הישראלית וחיל האוויר המצרי, ניתנה הפקודה לנוע להתקפה על המתחם. הפעם התנועה הייתה פשוטה ולא נורתה עלינו אש. תפסנו עמדות לכיוון צפון. לאחר שעה קלה מוכנה לפעולה. הגיע גדוד טנקים להחליף אותנו.

בבוקר ה- 20 באוקטובר צלח הגדוד את התעלה על גשר הגלילים והחל לנוע לכיוון המתחמים המצריים שמצפן-מערב לאזור הצליחה (כוחות אוגדה 162, שחצו את התעלה ב-16באוקטובר, נעו לדרום מערב). נענו באיטיות. מדי פעם בפעם נורו עלינו טילי סאגר ממתחמי המצרים ומחוליות נ”ט ששוטטו בשטח. באחד המקרים חלף טיל סגר מעל הטנק שלי וחוט הניווט של הטיל נכרך מסביב לאנטנת הקשר שמאחוריי.

בבוקר ה-22 באוקטובר תקפנו את הכפר “נפישה”. לוחמי סיירת שקד, בפיקוד סא”ל משה ספקטור, צעדו לפני הטנקים ולצִדם, פורצים לבתים ומוודאים שאין כוחות חי”ר מצריים בכפר. לקראת הצהריים התייצבנו בעמדות מול מתחם מצרי שלוחמיו התחפרו בחורשה. טילים טסו משם לעברנו. לפתע, ללא אתרעה מוקדמת, ירדו פצצות מצרר על החורשה. זה היה מחזה מדהים, מכיוון שמיד השתרר שקט מוחלט ולפי מה שראינו הכוח המצרי הושמד לחלוטין. למיטב ידיעתי, זו הייתה הפעם הראשונה שפצצות מצרר שהוטלו ממטוסים על כוחות אויב.

בשעות אחרי הצהריים הגיעו אלינו שתי ידיעות סותרות. אחת אמרה שבשעה 19:00 תיכנס לתוקפה הפסקת אש בגזרת החטיבה. ידיעה שנייה דיברה על פקודה ולפיה נצא עם גדוד צנחנים לתקוף גשר מדרום לאיסמעיליה. לאחר כשעתיים נכנסה הפסקת האש לתוקף. בשעה 19:00 ירו המצרים וירו כוחותינו לשמיים. אחר כך השתרר שקט מוחלט.

זו הייתה תחושה מדהימה. נותרנו בחיים לאחר מלחמה אכזרית, שאיימה עשרות פעמים להרוג אותנו. חשנו רפיון חושים ועייפות עצומה. פנינו לתוך החורשה. הלילה ירד ומרוב עייפות נרדמתי על כנף הטנק. מדי פעם בפעם התעוררתי וראיתי חיילים מצרים משוטטים לידנו. רק בבוקר הבנו שבשל שכרון החושים איבדנו את העשתונות, התנהגנו בצורה לא אחראית וסיכנו את עצמנו ואת כל החיילים.

לאחר כמה ימים תפס הגדוד תפס עמדות באזור ציר “חבית”, ממערב לכפר נפישה. שהינו שם כחודש לפני שחזרנו לסיני.

עם סיום הקרבות , קיבלתי את הפיקוד על פלוגה ח’ שעליה פיקדתי עד אוקטובר 1974.

 

 

הערות שוליים:

[1] מכשיר – שם קוד של צה”ל לרכס חולי באורך כשני ק”מ, ממערב למחנה טסה, כ-14 ק”מ ממזרח לתעלה, מדרום לרכס החולי המפורסם שנקרא בשם הקוד חמוטל.

[2] גבעות חמדיה – רכס חולי השולט מצפון על צומת כבישים במערב סיני.

[3] לכסיקון – ציר אורך שחיבר בין מוצבי צה”ל שעל קו התעלה.

[4] מעוז “לקקן” נמצא ליד האגם המר הגדול, באזור הצליחה הישראלית של התעלה.

[5] החווה הסינית – אזור קרב מישורי ליד תעלת סואץ  וקצהו הצפוני של האגם המר הגדול.האזור מחורץ בתעלות השקיה רבות ועמוקות מבטון. השם “החווה הסינית” ניתן למקום על ידי לוחמי מלחמת ששת הימים. במקום פעלה חוות ניסיונות חקלאית בסיוע יפני, אך הלוחמים סברו שהכתובות שראו כתובות ביפנית.

[6] שיק – שם קוד צה”לי לציר תנועה ממערב לחווה הסינית.

הערת מערכת האתר:

1. לפי המידע המצוי ברשותנו, באיזור שבו לחמה חטיבה 14 בליל 16-15 הייתה פרוסה סוללת טק”א ס.א.2 ולא ס.א.6.
2. תיאור האירועים הינו אישי וסובייקטיבי, ומטבע הדברים, בחלק מהמקרים אינם מדוייק מבחינה עובדתית.