כנס גדוד 79 לציון 49 שנה למלחמת יום הכיפורים

ב-18 אוקטובר 2022, ערך גדוד 79 כנס בלטרון לציון 49 שנה למלחמת יום הכיפורים, בנוכחות מח”ט 14 במלחמה, אלוף (מיל’) אמנון רשף.

דברים שנשא בכנס, אלוף (מיל’) עמרם מצנע, מפקד הגדוד במלחמה:

יום כיפור 1973 השעה 14:00 בצהריים ואני בדרכי לקבוצת פקודות. לפתע , מחזה בלתי רגיל של מטוסים בשמיים, מה שהוביל אותי לחשוב ש”אם חיל האוויר מתאמן ביום כיפור, סימן שזה רציני”. ואז ראיתי מהמטוסים נופלות חבילות, חבילות ?!, ורק כשהחבילות הופכות לפצצות שנופלות על הקרקע אני מבין: החלה המלחמה.

התחלתי כמג”ד 196 – קק”ש ובהמשך התאחדנו עם גד’ 79. בגדוד זה שירתתי עם הקמתו כמפקד מחלקה ועד תפקיד הסמג”ד כולל קמב”צ במלחמת ששת הימים. גדוד 79 המתחדש בראשו עמדתי עכשיו התפרק פעמיים: המג”ד נפצע קשה, הסמג”ד נהרג, עשרות של נפגעים, הרוגים ופצועים ואני מקבל את הגדוד הזה להמשך המערכה.

הייתי למפקדו של גדוד טנקים 79 המתחדש בחטיבה 14 במלחמה “ההיא”. עליו פיקדתי ביום הקרב הגדול בו הושמדו עשרות טנקים מצריים ונפתחה הדרך לצליחה ושינוי פני המערכה. הובלתי את הכניסה ל’חווה הסינית’, פתיחת המעברים לצליחת תעלת סואץ ואת הלחימה שם בלילות ה-15-16 באוקטובר. היה זה לילה שחור משחור, היינו הראשונים שהגענו למה שקיבל מאוחר יותר את המושג המחריד ‘החווה הסינית’. נכנסתי פנימה עם 20 טנקים ואחרי זמן קצר נותרו 4-5 טנקים כשירים בלבד. יום הכיפורים הפך בשבילי להיות יום הזיכרון לחברי הלוחמים שלא חזרו ויום הצדעה ללוחמים שגבורתם ועוז רוחם הצילו את מדינת ישראל.

גם אחרי 49 שנים אני לא זוכר תחושת ייאוש. אני זוכר שבכל השלבים, למרות הקשיים הנוראים הרגשתי שאנחנו יכולים לנצח גם את המלחמה. ואת התחושה הזו העברתי ללוחמים שנתנו בי את אמונם.

בליל ה-15-16 באוקטובר כשהתרחש המהפך, הרגשנו שאנחנו יכולים לנצח, ידענו שאנחנו חלק מהשינוי הגדול. פוניתי לבית חולים בבוקר של ה-16 כולי שחור, מלא פיח וחול. סביבי מתגודדים המון אנשים מודאגים שרצו להרגיש שהם לוקחים חלק במאמץ המלחמתי. רציתי לבשר להם משהו חיובי, איזה מסר אופטימי, ואמרתי להם שלא ידאגו, “כבר יש כוחות שלנו מעבר לתעלה”.

גם ב-1967 לחמתי על גבי טנק, במלחמה שנחשבה כניצחון מדהים נגד כל הסיכויים. הניצחון הצבאי במלחמת 1973 היה גדול באופן משמעותי. ההתאוששות מההפתעה והעברת המלחמה לשטח האויב אפשרה הכרעה חד-משמעית.

את המלחמה הזאת נשאו על גופם לוחמי שדה והמפקדים עד דרג המח”טים. ואת עיקר הנטל ואת סוד ההצלחה ניתן ללא ספק לזקוף לזכותם של הטנקיסטים – אתם. קשה להפריז בעוצמת הטנקיסטים הממשיכים להילחם 24/7 ללא הפוגה. טנק שנפגע מוחלף, צוות נפגע מתוגבר. במגננה, בהתקפה ובחילוץ נפגעים צוות הטנק הוא העוגן להמשכיות המגע והניצחון על האויב. מנהיגותו של מפקד בשריון היא קודם כל – דוגמה אישית. את אמון הלוחמים יוצרים ע”י רשת קשר רגועה, קול שקט המשדר ביטחון ומוביל במסירות ובדאגה לשלומם של הלוחמים.

אני לא יודע אם ניתן היה למנוע את מלחמה הנוראית ההיא, בדיעבד קל להסיק מסקנות. לי אין תשובה ברורה לשאלה זו. פשרה/ויתור על עמדות הנראות חשובות מאפשרת מניעת מלחמה שמחירה נוראי ואין בה מנצחים ובסיומה מעלים סימני שאלה על נחיצותה. הייתי שמח אם היום היינו חושבים קצת מחוץ לקופסה ומבינים שללא פתרון מדיני נמשיך את דרך המלחמות, הדם והאובדן עוד דורות רבים.

דברים שנשא בכנס אל”ם (מיל’) רמי מתן, מ”פ ז’ במלחמה:

משפחות שכולות מפקדי וחבריי הלוחמים.

אני מתכבד בזאת לפתוח את טקס הגדוד המסורתי פה בלטרון. זאת הפעם ה-15 שאנו מתכנסים (פעם אחת בזום קורונה) ובכל פעם מזכירים את מורשת הגדוד, את לחימתו המופלאה ואת היותו דוגמא למופת ולחיקוי.

שנים שתקנו, שנים החבאנו את המלחמה הרחק הרחק במוח האחורי אולי כי חששנו להתמודד, אולי כי חששנו לעמוד מול משפחה שכולה ולנסות להסביר למה? למה הוא ולא אני? לכל אחד מאיתנו הופיע הצורך הזה בזמן אחר. הצורך לספר להביע בגלוי את מה שנמצא עמוק, עמוק בפנים. הצורך לחלוק חוויות זה עם זה. להיזכר בחברים שאינם להיזכר במוראות הקשים, ולזכור שבסופה של הדרך ניצחנו והבסנו את האויב בכל החזיתות.

ההתחלה הייתה מאד קשה ובניתוח קר לא היה לנו סיכוי אל מול נחשולי האויב ששטפו אותנו ובכל זאת יכולנו וקמנו מספר פעמים ממצב של כמעט אין מוחלט להמשך לחימה וגבורה, הגדוד על כל פלוגותיו, השתתף בכל הקרבות המכריעים של החזית הדרומית. הבלימה הקשה משך 8 ימים. קרב שב”ש מוצלח והירואי ב-14 לחודש. קרב הפריצה ל’חווה הסינית’. השמדת האויב ומתן אפשרות לצה”ל לצלוח בבטחה את התעלה.

היום בשעות אלו לפני 49 שנה היינו בסיומו של היום הרביעי לקרבות ה’חווה הסינית’ ובכך סיימנו לטהר את כל המתחם. קרב שב”ש כנגד חטיבה טי-62 מצרית. צליחת התעלה וכיבוש מערכי ‘אורחה’ (סרפאום) והתייצבות אל מול העיר איסמעיליה.

כידוע, הגדוד הוא איחוד של גד’ 196 (פלוגות הקמ”ט) בפיקוד מצנע, גדוד 79 בפיקוד מוני ניצני שנפטר לפני 10 שנים ובפיקוד נתן בן ארי שתפס פיקוד לאחר פציעתו של מצנע בליל 15-16 לאוקטובר, תוך לחימה בלתי אפשרית ב’חווה הסינית’.

לא בדקתי לעומק אבל מעטים אם בכלל הגדודים ששני מג”דים נפצעו והסמג”ד תפס פיקוד והמשיך עד הסוף. והפלוגות, חלקן פלוגות טנקים אורגניות מסודרות וחלקן פלוגות מאולתרות עם צוותים ומפקדים מבית ספר לשריון, מצאלים, מבה”ד 1 ומקק”ש ופלוגות חרמ”ש. כל הלוחמים עשו את מה שלמדו בהכשרות והרבה מעבר לכך כדי שננצח.

אני תמיד נוהג להגיד: לא עברנו מיונים, לא עברנו ימי סיירות. חלקנו התנדב לשריון וחלקנו הוצב ללא בחירה. הגענו מהקיבוץ מהמושב מהעיר מהכפר מעיירת הפיתוח ומהמעברה. דתיים חילונים מכל שבטי העם הזה. לחמנו כאיש אחד כתף אל כתף גם כשלעיתים לא היכרנו די הצורך את אנשי הצוות בטנק או בנגמ”ש. הגדוד שכל 123 חלליו, רובם ככולם צעירים שלא הספיקו להגשים את עצמם ואת שאיפותיהם, בחורים צעירים שיצאו אלי קרב עם תחושת שליחות ואמונה בצדקת הדרך והמון מוטיבציה אך המוות השיגם, ואנו מחוייבים לשמור על הקשר עם המשפחות השכולות למענן ולמעננו.

ואתם חבריי אלו שנפצעו וחזרו, אלו שאיתרא מזלם וחזרו ללא פציעה – אתם ואנחנו כולנו חזרנו מצולקים, כפי שנהוג לומר “עם שריטה”. עומק השריטה איננו אחיד ואנו חווים זאת יום יום. גם למעננו ולמען אלו ששרדו וגם למען אלו שנשארו שם וכמובן למען המשפחות אנחנו כאן ונמשיך להיות בעתיד. לשתף לעזור להשיא עצה ולפתור בעיות.

ומילה אחת על מפקדיי מפקדינו. בורכנו במפקדים משכמם ומעלה החל בנתן הסמג”ד, המג”דים מצנע ומוני ואמנון המח”ט. קשה לתאר את הקרבות שעברנו ללא מפקדים כאלו מהשורה הראשונה. קטונתי מלספר בשבחו של מפקד האוגדה אריק שרון.

מאז 1994 התחלנו לקבץ את הגדוד והתחלנו להעלות את גבורתו הן בתקשורת הן בספרות, ועמלנו קשות כדי להביא לתודעה הציבורית את חלקו של הגדוד וחלקה של החטיבה בקרבות ה’חווה הסינית’ וזאת מפני שאחרים נכסו לעצמם הצלחות וניצחונות לא להם.

נכתבו ספרים הועלו סרטים עשרות כתבות וראיונות הרצאות לבלי סוף. וכמובן ספר הגדוד של חברנו ברטי אוחיון שבקרוב תצא מהדורה מורחבת ומעודכנת. השנה אנו מקדישים פרק מסויים לגבורתם ותרומתם של תומכי הלחימה. לא כולם מסתערים אל אויב. לא כולם נלחמים פנים מול פנים, אבל ללא תומכי הלחימה לא היינו משיגים כל יעד ומטרה. מדובר על אנשי החימוש שבנוסף לתפקידם הרגיל שמשו מובילי תחמושת, מפני פצועים ואספקת ציוד. החובשים והרופאים שעמלו קשות להצלת פצועים תחת אש כנגד כל הסיכויים. הקשרים האפסנאים הנהגים משקי המודיעין והמבצעים כולם כולם תרמו את חלקם המכריע להצלחת הגדוד במלחמה. במקרים רבים אנו שוכחים אותם אבל השנה אנו מעלים את פועלם על נס.

חבריי היקרים, לסיום אני רוצה לאחל לנו לכולם שנדע להמשיך לשמור על הקשר עם עצמנו ועם המשפחות השכולות, שנדע לשמור ולשמר את מורשת הגדוד לדורות הבאים. שיהיה לנו כנס מוצלח.

דברים שנשאה בכנס, הדסה זוהר, אחותו של שמעון מגיד ז”ל

שמי הדסה זוהר מגיד ואני אחות של שמעון מגיד שנהרג ב’חווה הסינית’ ב-18.10.73 .

היום זה ה-18.10 ואתמול היו אירועי שמחת תורה. כן, היום זה יום הזיכרון של אחי שמעון מגיד. לכן מרגש אותי יותר מכפול להיות כאן אתכם היום. אנסה בדבריי כאן להקיף איכשהו חלק ממה שעובר ומרגיש לי כבר 49 שנה.

אחי שמעון, היה ילד מיוחד. כזה שקיבל כבר בתיכון תעודות הוקרה על עבודות בנושאים שהגיש, כמו שקיבל מהחברה הישראלית לכימיה, שכתבה כי התלמיד מגיד שמעון נמצא ראוי לפרס מטעמה על חיבורו בנושא אנרגיה גרעינית ובהמשך התכתבותו עם חברת אמרון, לה הציע שינוי במקלטי הטלוויזיה שיצאו אז לשוק…

שמעון, אחי שלי, היה בקורס מט”קים כשהמלחמה פרצה. בראש השנה, כמה ימים לפני המלחמה הארורה הזו, בא הביתה עם יד מגובסת וכואבת מאוד. בתחילת ימי המלחמה הגיעו ממנו כמעט יום יום גלויות, והן עם הידיעה שידו מגובסת ואין לו אפשרות ביד אחת להתארגן בטנק, נתנו הרגשה מרגיעה כלשהי. ב-17.10 הגיעה הגלוייה האחרונה, שנכתבה בעצם יום לפני שנהרג, כמו שנודע לנו בהמשך. לאחר כשבוע ללא קשר, אבי הרגיש שמשהו לא בסדר עם בנו… קצין העיר לא הצליח לתת תשובות ואריה בעלי, שהיה אז חברי, קיבל אישור מיוחד לרדת לסיני עם תמונתו של אחי ולנסות לחפש אותו ולראות באם מישהו מהחיילים נפגש איתו שם בסיני. אריה חזר עם ידיים ריקות מתשובות.

המידע הבא שהגיע מצה”ל, הגיע רק אחרי קרוב ל-3 חודשים מאז שנעדר ובו הודיעו לנו שאחי וחברו מוטי פרידמן נמצאו הרוגים בטנק ב’חווה הסינית’ ובעצם באו אלינו לחפש סימני היכר…

רק אז בינואר 74, כן בינואר 74, אחרי כ-3 חודשים מאז שנהרג, אחי שמעון הובא לקבורה בחלקה הצבאית בחדרה. ושוב תעלומה. אחי הובא לקבורה ללא גבס על ידו! התמלאנו חשש האם זה באמת הוא בכלל? אחרי 30 שנה, בספר ‘אבירי לב’, שהוצא כדי לספר על פעילויות הגדוד שלכם במלחמה, יש קטע על מפקד בשם גרפינקל שמתווכח עם החייל מגיד מחדרה ולא מאפשר לו לעלות על טנק עם יד מגובסת… אבל הבחור, אחי היקר, הולך לאחורי בניין , לפי הכתוב בספר כמובן, מנפץ את הגבס , חוזר ואומר: עכשיו תוכיח שהיה גבס…. רק אז, אחרי קבלת הספר, הורי הפנימו שבנם הוא באמת החייל הקבור.

זה היה אחי. אף פעם לא עוצר, מלא מוטיבציה לעזור ולהתחלק עם חבריו וכך היה לאורך כל שנות חייו. אין מילים לתאר מה עבר על הורי ועלי כבת יחידה בשנים שאחרי. ראשית שלושת החודשים בלי מידע – אסון נוראי. אבי, שיצא מהשואה לבד, ללא משפחה, הגיב ממש קשה ומה הפלא. הוא חצה גבולות ומדינות והגיע לארץ לבד לבד והצליח להקים כאן משפחה. אחי ואני נקראנו על שמות הוריו שניספו בשואה ועכשיו, אסון נוסף בנו החייל, שכל כך התגאה בו, נעלם לו. הימים ההם והשנים אחרי שאחי נהרג, היו לא פשוטים.

ילדה עם צמות הייתי אז, לא הציעו לי עזרה, ולא הבנתי שאפשר לקבל עזרה והתמודדתי. למדתי להסתיר את הכאב ולהתמודד על בסיס יומי עם הכאב של ההורים שלי שהגיבו במחלות שונות ובלתי פוסקות על האסון שפקד אותם.

היום, מניסיון המלחמה ההיא למדו כבר לטפל במשפחות ודואגים שלא להשאירם לבד. אחרי שנים רבות, בדרך מקרית, קיבלתי את הטלפון של אפי אדמוני, המט”ק בטנק שבו אחי נפגע ונהרג. אפי טרח ובא אלינו הבייתה לספר על הימים ההם, על ימי הלחימה הקשים, על כך שאחי יצא מטנק קודם פגוע וחיכה עם מוטי בערבות סיני לטנק אחר שיגיע והכל כדי להצטרף שוב ללחימה. סיפר לנו על החברות שחלקו ביניהם כל הארבעה בטנק ועוד ועוד. בהמשך השנים, נוספו לקשר המיוחד הזה, אחיו ואחותו של מוטי פרידמן ז”ל ונוצר קשר אמיתי של פגישות משותפות, קשר מחבק ואפילו יש ספר משותף על מוטי ואחי מתוך מחשבה שככה הם לא לבד!. יודעת שכולכם כאן חברי הגדוד מבינים את הכאב החד עליו אני מדברת. מכל המילים שיצאו מגדרן בימים של יגון ותקווה, שתי מילים יש, פשוטות, איומות מכולן, שתי מילים נוראות: הוא היה…

הגדוד איבד חיילים רבים והיו הרבה מאוד נפגעים שסובלים מכך עד היום. אי אפשר להעמיס על אנשים את הכאב שלא נגמר וששייך לי על אחי, אפשר בימי הזיכרון לספר, אבל לאורך השנה זה הכאב שלי ושל משפחתי בלבד. במקום זאת, מצאתי שיגרה של הרצאות בבתי ספר. אבל לא הספיק לי… היה לי קשה למלא את החוסר של אחי שהיה חברי הטוב ביותר אז. וכך, רק לפני כשנתיים-שלוש התחלתי את הקשר ו”התקבלתי” לקהילת גדוד 79. ירון פנה לדעתי ראשון, בא רק להביא ספר ונשאר איתי. לקח עוד זמן והתחברתי לזום בימי שישי וגם שם תלמה, מירה, זאב, יעקב מהולנד ועוד רבים, אנשים פתוחים, מקשיבים ואפילו, זאב מירושלים הגיע במפתיע עם אשתו לחדרה ובא רק להכיר אותנו ולשתות קפה… החברים שם בגדוד 79 מייעצים, מספרים על מה שהיה, מספרים על הרגשתם אז ועכשיו …ולפני כחודשיים הצטרפתי פעם ראשונה, אחרי 49 שנים ויצאתי לטיול איתכם. למרבה ההפתעה, נהניתי וכן, יש לי כבר חברים חדשים שמבינים מה זה שכול ומצליחים לדבר עליו כחלק משיחה… וגיליתי, באמת באמת לצערי, שגם אתם, החיילים לשעבר, החיים, מתקשים לא לחשוב על התקופה ההיא וכן, גם לכם מאוד קשה עד היום. אז יש לי הרבה מילים טובות להגיד לכם חברי, חברי הגדוד הנהדר הזה ששומרים בכוח על הגחלת ומלבים את האש ללא הפסקה. תודה על האכפתיות, על הרצון וההתמדה שלכם לסחוף איתכם גם את בני המשפחות שמאחורי הנופלים.

אז בחרתי בכם, קבוצה יקרה, כשותפים שלי לשמור על אחי, שמעון מגיד, על סיפור חייו ועל המורשת שלו ושותפות!!! בתוככם. תודה רבה לכל אחד מכם ואיחולים לכם ולמשפחות השכולות, לשנים רבות של קשר. ולך, אחי החסר ולחבריך שנפלו בקרבות שם ב’חווה הסינית’: דעו לכם, כי לחיות בלב אילם אין פירושו למות ואתם איתנו תמיד!!!