אני מאמין בכל ליבי שהערך של רעות (לא חברות, אלא במונחי אחוות הלוחמים) הוא ערך ראשון בין ערכים שווים. הרעות אינה נמוגה עם שוך הקרב האחרון, היא מלווה את הלוחמים שנים רבות כלפי הנופלים והשורדים כאחד...

החייל הבודד במלחמה מה כוחו, הריהו כגרגר חול הנישא ברוח, אך חיילים רבים כבר יוצרים 'דיונה אנושית' שבכוחה לעצור אויב. עפר דרורי, חייל חרמ"ש בשירות חובה במלחמת יום הכיפורים, התחיל את המלחמה בגדוד טנקים שנפגע קשה בימים הראשונים של הלחימה. צוות הנגמ"ש של עפר הצטרף ליחידה אחרת ועסק בפינוי פצועים. כשנפגע גם הנגמ"ש שלו הוא עבר לנגמ"ש נוסף והמשיך בחילוץ. כאשר נגנב הנגמ"ש השני הוא המשיך רגלית בחילוץ ופינוי נפגעים. אפשר לקרוא לזה דבקות במשימה, אך יותר מכך, זו רוחם של החיילים שבזכותם נקבעה תוצאת הלחימה...