שורת החיילים נעמדה מולי, זחוחה. באיטיות נוראה טענו את נשקם, דרכו וכוונו אלי. זהו, חשבתי, זהו הסוף. מה עושים? התחלתי לצעוק: אנא טביב! אנא חכים! אך שום קול לא יצא מפי. שאיפת הגזים והאש פגעו קשות במיתרי הקול ובמערכת הנשימה. נופפתי בידי, ניסיתי להתקרב אליהם, אך קולות דריכת נשקם נתן לי להבין שהכל לשווא. הצבעתי בידי על כתפי היכן שנמצאה דרגת "קצין הרפואה", אך זו לא עשתה כל רושם. ואולי אף לא ראו את התנועה מרחוק. ואז, כמו בסיפורי האגדות, מופיע ג'יפ עם מפקדם של אותם חיילים וחוצץ ביני לבינם...

תחקיר מעוז חיזיון והדו"ח הכללי התקבלו על ידִי מארכיון צה"ל ומערכת הביטחון על פי בקשתי. המסמכים נסרקו על ידי ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון ומובאים להלן ללא כל שינוי ו/או תיקון....