שורת החיילים נעמדה מולי, זחוחה. באיטיות נוראה טענו את נשקם, דרכו וכוונו אלי. זהו, חשבתי, זהו הסוף. מה עושים? התחלתי לצעוק: אנא טביב! אנא חכים! אך שום קול לא יצא מפי. שאיפת הגזים והאש פגעו קשות במיתרי הקול ובמערכת הנשימה. נופפתי בידי, ניסיתי להתקרב אליהם, אך קולות דריכת נשקם נתן לי להבין שהכל לשווא. הצבעתי בידי על כתפי היכן שנמצאה דרגת "קצין הרפואה", אך זו לא עשתה כל רושם. ואולי אף לא ראו את התנועה מרחוק. ואז, כמו בסיפורי האגדות, מופיע ג'יפ עם מפקדם של אותם חיילים וחוצץ ביני לבינם...

גם אצלי מצטבר לחץ נפשי והמפגש עם ההרוגים והפצועים רק העצים אותו, ולכן סיגלתי לעצמי שיטה איך אני מתגבר על הלחץ הזה. הנחתי על פני סמוך לאפי מסיכה וירטואלית שניתקה את מה שקורה בי בתוכי מהנעשה בחוץ. הפחדים, הלחץ, ההתרגשות נעצרו בתוכי והמסכה לא אפשרה להם לזלוג החוצה. כלפי חוץ נראיתי אמיץ, נחוש וקשוח, גם כלפי חייליי וגם כלפי מפקדיי וכול מה שקרה בפנים לא השפיע על החוץ. וכך המשכתי עד לסוף המלחמה...

מעולם לא חשבתי לכתוב את "הסיפור שלא סופר". תמיד בחרתי להדחיקו. מעולם לא חשתי שהיינו גיבורים...

נראה לי שבשלב זה נמאס לטייסים המצרים מהנודניק הזה שיורה עליהם, והם שיגרו לעברי צרור של רקטות שפגעו בקרקע בין החמ"ל לעמדת השער. הרקטה הדרומית ביותר התפוצצה על הקרקע כמטר מאחורי. חשתי כאב חד בזרוע ימין, ודם פרץ מהמרפק. אינסטינקטיבית הושטתי יד לכיס החולצה בחיפוש אחר התחבושת האישית - אך היא לא הייתה שם!...

תחנות חורף כאן חורף. תחנות חורף...כאן חורף...אש! אלו המילים שאני זוכר, אלו המילים שמהדהדים בראשי אז ועד היום ולעולמי עד...

ביום שבת, 10:00 בבוקר כבר דיברו אתנו בוודאות שהיום ב- 18:00 תפרוץ מלחמה. במהלך היום היינו אמורים לצאת לפריסה לפי תכנית “שובך יונים”. הצוות הרזרבי של הפלוגה הוחזר מחופשתו והגיע אלינו בשבת בבוקר וסיפר על הגיוס בארץ וקריאת אנשים למילואים מתוך בתי הכנסת. החשש החל לנקר בראשנו, אנו כנראה הולכים לעבור את טבילת האש הראשונה. ...