יום כיפורים תשלד - תשעה

חברים רבים נענו לקריאה לכתוב דברים לזכר חברינו הנופלים.
מערכת האתר מודה לכל אלו שהקדישו מזמנם, גילו תעצומות נפש, והעלו זאת על הכתב.

חג סוכות שמח.

דברים שכתב ברטי אוחיון לזכרו של יצחק איטח ז”ל:

יצחק איטח היה חברי הטוב מתקופת הלימודים בבית הספר “יסודי התורה” בירושלים. המשכנו יחד בבית הספר התיכון “מעלה”. איטח התגורר בבניין שמאחורי ביתי בשכונת קטמון ט’. זו היתה שכונה רוויה בעבריינות, אלימות, סמים, מקרי רצח וזנות. חיינו לא היו קלים. משפחותינו, כמו רבות אחרות בשכונה, נאבקו בקשיי קיום יומיומיים,במקביל להתמודדות עם הצורך להתאקלם בארץ כעולים חדשים ממרוקו.
איטח ואני הבנו כי הדרך להצלחה, לשינוי וליציאה לדרך חדשה מן המצוקה שבה היינו שרויים עוברת בספסלי הלימודים. היינו חדורי אמונה כי השכלה היא המפתח. יחד הכנו שעורים והתכוננו למבחנים.השקענו בכך מאמץ רב, והיינו צמאים לידע. ידע כללי באותה תקופה נרכש בעיקר באמצעות העיתונות. אך מאחר שהיינו עולים חדשים,ולא שלטנו היטב בעברית, האמצעי השימושי ביותר בידנו היה העיתון “שער”, המיועד לעולים חדשים והופץ מדי שבוע ביום שישי.הוא כלל דיווחי חדשות כתבות קצרות ומאמרים בעברית פשוטה וקלה. לאורך השבוע אספנו, יצחק ואני, פרוטה לפרוטה מן ההורים,הקרובים, החברים והדודים, כדי שנוכל לרכוש את העיתון. ביוםשישי, אחרי הלימודים, הלכנו בטקסיות לחנות המכולת כדי לקנות את הגיליון החדש שלו. יצחק מימן חצי מהסכום, אני את מחציתו האחרת, וכך הפכנו לבעליו של עוד גיליון. מיד עם הקנייה, חלקנו את העיתון. מחציתו נותרה אצלו, והשאר לקחתי אני. בשבת בבוקר נפגשנו שוב והחלפנו את חלקי העיתון שברשותנו.
בזמן שלחמתי עם הפלוגה שלי באזור “חמדיה” נהרג יצחק איטח באזור “חמוטל”, מרחק של כארבעה קילומטרים משם. יצחק מצא את מותו במהלך מבצע חילוץ חיילי מוצב “פורקן”

להמשך קריאה – לחץ כאן.

דברים שכתב ד”ר דן כצנלסון לזכרו של חיים לנגזם ז”ל:

היום, יום הכיפורים תשע”ה, 41 שנה אחרי תחילת המלחמה הארורה ההיא, אני מבקש ממך, חיים היקר, סליחה ומחילה על כך ששיקרתי לך. בערב יום הכיפורים – ב-5 באוקטובר 1973 נולדה בתך, רויטל (5/10 זה גם תאריך יום הולדתך) ולא זכית לראותה. כשאמרת לי שאתה חושש שלא תזכה לחזור מהמלחמה ולראותה הבטחתי לך שאני אחזיר אותנו הביתה בחיים. והנה – ההבטחה הפכה לשקר אכזרי ונפלת מות גיבורים תוך עיסוק בטיפול ופינוי חברים פצועים בשטח מוכה אש אויב. זכיתי לראות את רויטל גדלה ובחגיגת הנישואין שלה סיפרתי לנוכחים אודותיך. וכשלימים הצלחנו לארגן כנס גדודי (2005) דאגנו להביא את רויטל מחו”ל רחוק בכדי שתדליק את משואת הזיכרון. כך הרגשתי כאילו שאתה נמצא שם עמנו.
נוח על משכבך בשלום. זכרך אתנו לתמיד.
דני הרופא

דברים שכתב יורם דורי לזכרו של משה מילדינר ז”ל:

הי משה,

41 שנים חלפו מיום הכפורים 1973. חתיכת זמן. מאז הספקתי לגדל 4 ילדים ושבעה נכדים (כן ירבו) ואתה נשארת צעיר בן 23. השנה לרגל יום השנה לפרוץ אותה מלחמה מחורבנת, אותה תופת נוראה החלטתי לנסות ולהשלים לך את מה שלא הספקתי לספר לך כשישבנו באזור הכינוס ליד טסה. עייפים אחרי שבוע לחימה רצוף של מה שקוראים היום 24/7. מוטרדים כי כבר איבדנו חברים רבים.

מודאגים כי המקלעים לא תאמו לטנקים, הפגזים היו חודרי שריון ולא נועדו ללחימה נגד כוחות חי”ר ומתגעגעים מאוד לבית. אני לבתיה זוגתי ולבני בן החצי שנה, סהר, ואתה לדפנה חברתך, להוריך, לאחותך ובעיקר לאחייניתך הקטנה ענת.

לא הספקנו לדבר הרבה שם על החול על יד הטנקים שלנו. קצת ספירת מלאי – דובדבני נעדר, סמי נפצע ופונה, אמנון אברמוביץ’ נפצע אנושות, אורפז, מוטי ואחרים שהדריכו אתנו בבית ספר לשריון היו עדיין בחיים. גם אתה…עדיין.

שמענו את המח”ט בלשונו המתגלגלת והכל כך לא ישראלית נותן הרצאת מוטיבציה (שאיש מאתנו לא היה זקוק לה) שעדיף היה, בדיעבד, לתיתה לדרג המדיני, לפיקוד הצבאי הבכיר ביותר ולראשי המודיעין (אלו שפישלו ובענק) ורק חשבנו על המקלחת עם הג’ריקן, על השתנה על החול ולא בתרמיל של פגז בתוך הטנק, על אכילת פרוסת לחם ולא קרקר שפג תוקפו ועוד כהנה וכהנה.

שם נפרדנו. שם ראיתיך בפעם האחרונה. היה זה בדיוק שבוע אחרי שבאת לאסוף אותי מהבית של אמי בתל אביב ביום הכפורים אחר-הצהריים. שבוע אחרי שאביך הביא אותנו למקומות הכינוס (התעקשת שקודם יביא אותך כדי שלא תפסיד את המלחמה..), שבוע אחרי שנתתי לך חולצה עם שרוולים ארוכים משובצת חדשה בגוון ורוד שבתיה קנתה לי כדי שלא יהיה לך קר. אני לקחתי את הירוקה. שבוע אחרי שמישהו כתב אות בספר תורה בדרך לימ”ח בקסטינה על שם בני בן החצי שנה, סהר, שבוע אחרי שפרצנו לנשקייה בשדה תימן כי הנשק לא רצה לפתוח אותה ומצאנו אותה ריקה. שבוע אחרי שהגענו לסדנא במחנה נתן ומצאנו את הטנקים שלנו עם כנות למקלעים מסוג אחד ועם מקלעים מסוג אחר שלא אפשרו כמעט לירות בהם. שבוע אחרי שנסענו על זחלים ממחנה נתן ועד לתעלה. קצת פחות משבוע מנפילת הפגז הראשון עלינו. פגז שהרג את הקמב”ץ גרניק.

להמשך קריאה – לחץ כאן.

משה ברבי כתב דברים לזכרו של דוד (דודי) וטנברג ז”ל:

השיר נכתב ע”י חנה וטנברג לאחר נפילת בנה דוד במלחמת יום הכיפורים

בכורי

יבשו דימעותי מעיני וכשלו פסיעותי מלכת,
לנוע בדד יגוני רב.
אהבתיך לנצח ילדי הקט, זהב תלתלים ועיני תכלת כברקת.
יבשו דמעותי ופסיעותי כשלו מלכת,
לנוע בדד לנוע והנפש זועקת מיגון ומעצב.
מחמד נפשי ילדי הקט זהב תלתלים ועיני תכלת כברקת.

מישאל נעמת כתב דברים לזכרו של דוד-חיים טחן ז”ל

דוידי טחן נהרג בטנק שפיקדתי עליו
לא הכרתי מספיק זמן את דוידי משום שנינו הגענו יחד עם עוד קצינים ומפקדים לפלוגה מ’ לצורך התארגנות מחדש לקראת חזרה לעורף(צומת הג’ידי)
במוצאי שבת 6/10/71 ארגנו טנק בתאג”ד מאדים שהורכב משלושה מטקי”ם: יואב הולנדר תותחן,
ז’ק ברוקס טען קשר ודוידי טחן נהג ואני הייתי מפקד הטנק.
היינו יומיים לחוצים יחד ללא כל הפסקה,ואז מכירים טוב מאוד את החברים שלך .התכונה העיקרית שבלטה אצל דוידי היא קור הרוח ,ללא היסוס וללא שאלות מיותרות מילא את תפקידו בטנק בצורה הטובה ביותר.לא נשמעה מפיו תלונה אחת על מה שקורה להיפך רק השרה רוח של אופטימיות על כולנו,הביע נחישות ומסירותלבצע את כל המשימות שהוטלו עלינו.
יהי זכרו ברוך

דודו הלוי כתב דברים לזכרו של יואב ברום ז”ל:

הכרתי את יואב בקיץ 1971 כשהגייס (שריון) התחיל להקים גדודי סיור אוגדתיים לאוגדות המשורינת לשמש אוספי ומביאי מודיעין קרבי עכשווי ולהוביל בקרב המשורין את יחידות האוגדה לשטחי הבקעה או ההכרעה. יואב היה המג”ד הראשון של גד”סר 189 במילואים ותחת פיקודו הוקם הגדוד שמנה 3 פלוגות טנקים/נג”משים, פלוגת גיפים אחת ופלוגת מפקדה.

מהיום הראשון התרשמתי עמוקות ממנהיגותו של יואב. בשקט, בקול נמוך, ללא התלהמות או שחצנות, ללא שוויץ או התרברבות הוא הוביל, הנהיג והציג דוגמה אישית נדירה. הוא היה מופת, מודל לכל מפקד בכל רמה, הוכחה שמנהיגות אינה נקנית בסממנמים חיצוניים אלא בכוח אישיותו של המפקד, בהובלה מלפנים ובדוגמה האישית המוחלטת. יואב היה סמל, דגל לכולנו ועל פקודותיו לא היה מערער.

למרות שהיה המג”ד הפכנו לידידים, נפגשים אם במילואים ואם סתם כדי להחליף דברים ולשוחח. הוא היה האנטי תיזה של קצין הקבע של צה”ל אחרי מלחמת ששת הימים, צנוע, עניוו וממעט בדיבור על עצמו. רק עתה נודע לי כי השתתף בקרב נוקייב, וקיבל צל”ש חטיבתי. הוא על עצמו לא דיבר אבל כשדיבר כולם הקשיבו. הוא לא היה צריך להרים את קולו היה ברור שיש מה לשמוע.
לצערי ביום פקודה – ביוה”כ 1973 – יואב היה בירח דבש בארצות הברית. כתוצאה יצאנו למלחמה בלעדיו. למרות השנים והזמן, אין יום שדמותו השקטה והמיוחדת כל כך לא עולה מולי.
מי יתן ודמותו תשמש דוגמה לאלה המשרתים היום. דוגמה להליכה ללא היסוס, ללא שאלות ובאמונה עמוקה בעם, במורשת היהודית (לא הדתית) ובערכי יסוד אונברסליים.

יהי זיכרו ברוך!

יעקב ברקוביץ כתב דברים לזכרו של שלמה (מומו) לניאדו ז”ל:

שלמה חבר יקר!!!
עברנו כברת דרך ביחד מהטירונות, דרך מקצועות שריון, צמ”פ, פעילות מבצעית בתעלה, קמ”ט ובה”ד 1.
היית אדם מדהים!!! כשנודע לי שנפצעת שכבתי בתל השומר פצוע גם כן מהיום השני למלחמה. הספקתי עוד לראות אותך דרך החלון, שוכב בבית החולים והייתי בטוח שתתגבר.
בשלב מסויים נסעתי לבסיס בה”ד 1 וקבלתי שם את תמונות המחזור שלנו שבו רבים כבר לא היו.
כמה ימים לאחר מכן הגיעה הבשורה המרה מכל שאתה הלכת.
הייתי יחד עם חיים נחושתן אצל הוריך בבית והבאתי להם את התמונות שלך מבה”ד-1.
לא הייתה להם נחמה. ואנחנו הרגשנו אשמים… לימים שמענו שאביך גם לא עמד בכאב הנורא מכל. לקבור ילד.
היית ונשארת חבר יקר וטוב.
כבר 40 שנה אתה מופיע לי בחלומות ותמיד עם פנים יפות, שלמות וטובות, כמו שהיית באמת.
יהי זכרך ברוך!!!

בלהה בראד הס כתבה דברים לזכרו של יוסף זילברשטיין ז”ל:

הייתי חברתו וארוסתו של יוסי.
יוסי היה הנאצל שבאדם. מזגו הנוח וטוב לבו להבנה על הסובבים אותנו. נכון תמיד לסייע לכל דורש. כיבוד הורים חריצות התמדה יושר הגינות אנושיות ואופטימיות היו ובוכים באישיותו. ויהווה וצניעות ניכרו בהליכותיו. אנו קרוב ל41שנים אחררי ממשיכים אך לנצח זוכרים
לדאבוננו כל דור ממשיך לשלם את מחיר הדמים .זיכרונו חתום בליבי ומלווה אותי בנתיב חיי.

ת. נ. צ. ב.ה

אהובה רכבי כתבה דברים לזכרו של יוסי אפשטיין ז”ל:

לקרובי משפחת יוסי אפשטיין.
הכרתי את יוסי בהיותי חיילת בגדוד 184 ויוסי סמל כמדומני ביחידה הטכנית . זו היתה יחידה מאד מלוכדת. יוסי בחור רזה עם שיער שחור חלק שכיסה את מצחו. בתנועת כף היד היה מידי פעם מושך את שערו מעלה מן המצח אל ראשו. יוסי היה בחור פעלתן , חרוץ. ניתן היה לראותו בין שרשרות הטנק שפוף או זוחל לתקן ולהחליף חלפים. היה מיודד עם מספר פקידות , ודרך כך היה מופיע לאוהל המגורים של החיילות.
נער יקר שנגדע באיבו. יהי זכרו ברוך!

אהובה רכבי כתבה דברים לזכר דוד גרשון ז”ל

משפחת דוד היקרה ,
בעבר כבר כתבתי על הכירותי את גרשון, אבל עם השנים בודאי המשפחה המורחבת גדלה ונוספו נכדים. בנוסף, השנים רק מעצימות את החוויות וזכרונות הנעורים. את גרשון הכרתי לראשונה בקורס מדריכים של חטיבת בני הקבוץ המאוחד בגבת.
היינו אז משך חודש ימים בחוג אחד ואף גרנו באותו אוהל 8 חניכים. גרשון היה נוכח באישיותו. תמיד הורגש , בלונדיני תכול עיניים רזה וגבוה. התנדב לכל פעילות שהיתה. צחק הרבה אך גם השמיע דעתו בנושאים של הבית הקיבוצי.
היתה לי תמונה משותפת איתו באותו קורס כאשר היינו בני 15 אבל עד היום לא הצלחתי למצוא אותה.

פגישה מחודשת היתה לי עם גרשון בצבא, גרשון הגיע לגדוד 184 ואני הייתי אז פקידת מג”ד -גורודיש יואל.
בגדוד היינו מפטפטים מידי פעם ואז שמעתי ממנו על גלגוליו עד הגיעו לגדוד. גרשון היה בחור חזק באופיו. המשיך הלאה גם בשיריון , ישירות לפלוגת טנקים של בני קיבוצים. היה זה עבורו פריווילגיה להתרועע עם פקידה מהגדוד , בעוד ששאר הפקידות כלל לא הסתכלו על החיילים ‘הירוקים’ שהגיעו זה לא מכבר.
גרשון, זכרך הוא חלק ממשי מחוויות גיל הנעורים שלי.

ת.נ.צ.ב.ה

אורי שריר כתב דברים לזכר עמירם עפגין ז”ל:

עמירם ואני למדנו ביחד בקורס מכונאי טנקים בבה”ד 20 בצריפין.
שנינו היינו מכונאים אך התנדבנו לתפקד כנהגי טנקים בלחימה. ואני מדגיש עמירם (ואני) התנדב, מרצון, אמונה בצורך, זה היה ברור שזה מה שעושים, איש לא אמר איש לא דיבר, עשה וזהו.
גם בלחימה לא דיבר, נלחם כאריה, עמירם היה שתקן מטבעו, חמוד אש.
לא כולם נכנסו לתופת, חששו אם לא לומר פחדו. עמירם נכנס, כי זה מה שהמפקד אמר, לא פחד מהתופת, איש ברזל פלדה יצוקה.
עמירם יקירי, חסרים לי בדיחות הקרש שלך שכל כך צחקנו ביחד בבה”ד 20.
איש יקר, מודל לחיקוי ולהערצה.
אוהב אותך תמיד
אורי שריר

לביא קליין כתב דברים לזכר שאול שלו ז”ל:

הייתי מט״ק בפלוגה ו (וולבו) במלחמה. אני זוכר היטב את ההסתערות על תעוז טלויזיה כאילו סיימתי כעת את הקרב. גלשנו בשורה כמעט אחידה כתריסר טנקים ממטירים אש תופת על אבני התעוז ואף אחד לא השיב אש. רסיס תועה פגע בצוארו של שאול וגדע את חייו. לא הכרתיו מקודם. הייתי צוער בה״ד 1 שצורף לגדוד ביום ראשון שבעה באוקטובר-ראה ״אבירי לב״ עמוד 164. בגדוד שררה אוירת נכאים אחרי מותו של שאול. בני טרן מלא את מקומו ליומיים עד שחזר אלמוג ותפס פיקוד. אין יום בו איני חושב על המלחמה.

יורם וישליצקי כתב דברים לזכר נמרוד גאון ז”ל:

ראיתי היום לראשונה את הסרט “שלמה ארצי פוגש את אימו של נמרוד”
הכרתי את נמרוד בהיותי מ”מ צעיר בגדוד 46 בו נמרוד היה סמ”פ.
זוכר היטב עת שהיה כותב לעמליה בתעוז הוותיקן , בכתב יפה (יד שמאל?) למיטב זכרוני.
ללא ספק התאור של מחופש לחייל הלם את כל אישיותו.
יורם

ברטי אוחיון כתב דברים לזכר מוטי שמיר ז”ל:

הסרטון (“מוטי”) שהוכן ע”י המשפחה מרגש ולמדתי ממנו רבות אודות מוטי שמיר ז”ל.
את מוטי הכרתי בקורס מפקדי טנקים בשבטה לפני המלחמה.חייל חכם,שקט,צנוע וחביב על מפקדי וחיילי הקורס.
בספרי “נשארנו שם” אודות לחימת גדוד 79 במלחמת יום כיפור,כתבתי על נסיבות נפילתו של מוטי שמיר ז”ל וצוותו ועל התקופה בה היה נעדר.
יהי זכרו ברוך
ברטי אוחיון

שרה בלמס, אחותו של ישעיהו בן-דב, כתבה דברים לזכרו:

אחי הצעיר ישי, כך קראנו לו בבית, חזר הביתה לפנימיה שם גדל, למד, אהב את הצבא ואת הטנקים. היה ציוני גאה, כך חונכנו בבית.
מלוה אותי יום יום שעה שעה.
טוב יעשו שילמדו על רעות אהבה לדורות הבאים
חג שמח