החטיבה מראשיתה ועד היום – תמצית היסטורית

ירושלים היוותה מחוז של ארגון “ההגנה”, ומתחילת אירועי מלחמת העצמאות – מדצמבר 1947 עד תחילת 1948, פקד עליו ישראל עמיר ז”ל.

עם תחילת הגיוס הנרחב של היישוב היהודי אורגן מחוז ירושלים כחטיבת מרחבית “עציוני”, שלאחר מכן נקראה חטיבה 6. החטיבה מנתה שלושה גדודי חי”ר וכן כוחות מרחביים. החטיבה לחמה בירושלים ובסביבתה ופורקה בסוף 1949.

מפקדי החטיבה באותה תקופה היו:

 

לאחר מלחמת העצמאות ועד 1959

בשנת 1955 הוקמה חטיבה 6 מחדש כחטיבת חי”ר מילואים הכפופה לפיקוד המרכז. החטיבה מנתה שלושה גדודי חי”ר ויחידות חטיבתיות, והיא לא לקחה חלק במלחמת סיני. בספטמבר 1958 שונה כינויה לחטיבה 14, וממאי 1959 הוכפפה לפיקוד הדרום.

מפקדי החטיבה באותה תקופה היו:

עד מלחמת ששת הימים – השנים 1959 – 1967

בסוף 1959, לקראת הסבתה לחטיבה ממוכנת, הוכפפה החטיבה למפקדת גי”ש. אימוני ההסבה, שכללו הסבת שני גדודי חי”ר מילואים 58 ו-83 לחרמ”ש, נערכו ב-1960. סד”כ החטיבה כלל גם את גדוד הטנקים הסדיר 52 (טנקי שרמן) שהיה בחטיבה 7, ושנועד להיות גדוד הטנקים של החטיבה בחירום. לאחר גמר הסבתה הוכפפה החטיבה לפיקוד הדרום והתמקמה במחנה נחל שורק.

מפקדי החטיבה באותה תקופה היו:

ב-1 מרס 1965 הוכפפה החטיבה למפקדת גיסות השריון (גי”ש). החטיבה אורגנה כחטיבה סדירה למחצה וקיבלה תחת פיקודה המלא את גדוד 52 הסדיר מחטיבה 7, שכלל טנקי שרמן ואמכ”ס 13 ואת בסיס טירונים גי”ש (בט”ר).

מפקדי החטיבה באותה תקופה היו:

במלחמת ששת הימים תוגברה החטיבה בגדוד טנקי סנטוריון 63 מבית-הספר לשריון ובגש”פ דרום 226, ופעלה בציר המרכזי בסיני במסגרת אוגדה 38. החטיבה כבשה את מוצבי החוץ שהיו לפני מתחם אום כתף ובצירי התנועה שעקפו אותו, סייעה לכיבוש המתחם והתגברה על מגנן נ”ט, שהיה מאחוריו. החטיבה התקדמה עד לנח’ל והשמידה כוחות שריון אויב שנסוגו מאזור קוריה.

מתום מלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים – השנים 1967 – 1973

לאחר מלחמת ששת הימים הפכה החטיבה להיות חטיבה משוריינת סדירה בחלקה והוקם גדוד חרמ”ש 195. בנובמבר 1967 הוחלט להפוך אותה לחטיבה משוריינת סדירה. גדוד 52 הסדיר הוסב מטנקי שרמן ואמכ”ס לטנקי פטון, הוקם גדוד טנקים פטון סדיר 184 והחטיבה קיבלה את גדוד החרמ”ש הסדיר 9 מחטיבה 7; גדוד חרמ”ש 195 הועבר לחטיבה 401. השלמות המילואים של החטיבה, כולל שני גדודי חרמ”ש מילואים 58 ו-83, הועברו לחטיבה 670. בסיס הקבע שלה, כאשר לא הייתה אחראית לגזרת סיני, היה במחנה נתן ובמחנות רפיח. החטיבה הייתה אחראית לגזרת סיני והחזיקה את קו המגע, והתחלפה עם חטיבות שריון אחרות בתפקידים אלה. בסוף שנת 1969, עם הקמת מפקדת הכוחות המשוריינים בסיני (אוגדה סדירה 252), הוכפפה החטיבה לאוגדה והייתה חלק מסדר הכוחות הקבועים בגזרה. לסירוגין שימשה כחטיבה עורפית, כאשר פריסתה הייתה במחנות רפידים וביר תמדה, או כחטיבת קו הפרוסה לאורך תעלת סואץ. גדוד חרמ”ש 9 הוסב ב- 1970 לטנקי פטון, והחטיבה הפכה להיות חטיבת טנקי פטון. החטיבה השתתפה במלחמת ההתשה.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, החטיבה שימשה חטיבת הקו והייתה אחראית למרבית חזית תעלת סואץ, גזרה ברוחב של 200 ק”מ בערך, והמעוזים היו תחת פיקודה. גדוד 9 היה כפוף לחטמ”ר 275 בגזרה הצפונית של תעלת סואץ ולא נלחם עם החטיבה. עם הגעת כוחות המילואים, הוכפפה החטיבה לאוגדה 143 בפיקודו של אלוף (מיל’) אריאל (אריק) שרון. עקב נסיבות פריסתה הבסיסית וחלוקת הגזרות במלחמה השתנה הרכבה האורגני. היא קיבלה תחת פיקודה את גדודי השריון 79 (מחטיבה 401) ואת גדוד 196 (מחטיבה 460) ואת גדוד הסיור האוגדתי 87. גדוד 52 הוכפף לחטיבה 401. במהלך מלחמת יום הכיפורים, הוכפפו לחטיבה 14 גדודים/יחידות נוספים שלחמו מדי פעם במסגרתה.

מפקדי החטיבה באותה תקופה היו:

מתום מלחמת יום הכיפורים ועד מלחמת שלום הגליל – השנים 1973 – 1982

לאחר מלחמת יום הכיפורים חזרה החטיבה למסגרת אוגדה 252 והרכבה כלל את גדודי הטנקים האורגניים (184 ו-9) וגדוד 79, שעבר לפיקודה ביום הראשון של המלחמה. עד מלחמת “שלום הגליל” נשארה החטיבה בסיני, תחת פיקוד אוגדה 252. בעקבות הסכמי ההפרדה,פינתה החטיבה בהדרגה את סיני, ולאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים פרסה בבקעת סיירים.

מפקדי החטיבה באותה תקופה היו:

ממלחמת שלום הגליל ועד פירוק החטיבה 1982 – 1985

במלחמת “שלום הגליל” לחמה החטיבה במסגרת אוגדה 90נגד כוחות מחבלים לאורך רכס כפר משכי, ובהמשך נגד כוחות סוריים. החטיבה מנתה אז שני גדודי פטון (184 ו-79) סדירים, גדוד פטון במילואים וגדוד חיר”ם סדיר, שהורכב מצוערי חי”ר בבה”ד 1. לאחר מכן נשארה החטיבה בלבנון, החזיקה את הקו בחזית המזרחית ת”פ אוגדה 252, וכן הוקם גדוד פטון סדיר נוסף (78).

מפקדי החטיבה באותה תקופה היו:

 

פירוקים והקמות של החטיבה

בשנת 1985 נסוגה החטיבה ל”קו הסגול” בלבנון, ולאחר מכן עברה ל”מחנה פלוגות”, התפרקה וירדה מסדר הכוחות של צה”ל.

עם פרוק החטיבה החלו מפקדים שונים, ששירתו בעבר בחטיבה, לטפל בשימור שמה. במקביל לפירוק חטיבה 14, הוקמה חטיבת מילואים 330 באוגדה 252 על ידי אל”ם דב ישראלי. מחליפו – אורי אגמון (שהיה מ”מ 2 בפלוגה ג’ בגדוד 52 במלחמת יום הכיפורים) התחיל לטפל בהחלפת שמה של 330 לחטיבה 14. התהליך הושלם כשתא”ל אורי אגמון שירת כמפקד אוגדה 252.

ב-1990 הוקמה החטיבה מחדש כחטיבת טנקים פטון מילואים על-ידי שינוי שם חטיבת טנקים פטון מילואים 330 מאוגדת מילואים 252 לחטיבה 14. החטיבה פרסה בקציעות.

מפקדי החטיבה באותה תקופה היו:

אל”ם רוני בני – 1997 – 1999
אל”ם מוטי כידור – 1999- 2003

בשנת 2004 הוחלט לפרק את חטיבה 14. מפקד החטיבה במלחמת יום הכיפורים – אלוף (מיל’) אמנון רשף פנה במכתב לרמטכ”ל [לעיון במכתב הבקשה – הקש כאן] וביקש להשאיר את חטיבה 14 בסד”כ (סדר כוחות) צה”ל, גם באם חטיבה אחרת תישא את שמה וזאת כדי לשמר את מורשת החטיבה וגבורת לוחמיה. הרמטכ”ל נעתר לבקשה [לעיון במכתב האישור – הקש כאן]. הוסכם כי חטיבת טנקים פטון מילואים 896 מאוגדה 252 תקבל את השם חטיבה 14. החטיבה המחודשת פרוסה בצאלים.

מפקדי החטיבה מאז 2004 הם:

אל”ם בן ציון גרובר (“בנצי”) – 2004 – 2007
אל”ם יעקב בנג’ו 2009 – 2007
אל”ם צחי שגב   2011-2009
אל”ם חיים עידו (חיימון) 2013 – 2011
אל”ם גרמן גילטמן 2015-2013
אל”ם מורן עומר 2017-2015
אל”ם ניר רוזנברג 2019-2017
אל”ם ניר אדרי 2021-2019
אל”ם אור וולוז’ינסקי 2021-

 

כתב: סא”ל (מיל’) ד”ר עמיעד (חליל) ברזנר
אושר: צה”ל/מחלקת היסטוריה
ערך: אל”ם (מיל’) ברוך קורות.