היממה הראשונה של המלחמה

6.10.1973 – יום כיפורים אחר הצהרים

בשעה 13:47 נשמעה צפירת ה”יבבן” (מכשיר התרעה המסייע לדווח על חדירת מטוסי אויב לתחומינו). בשעה 13:55 החלה הפגזה ארטילרית כבדה של הארטילריה המצרית לכל רוחב גזרת התעלה; למעלה מ-1,100 תותחים מצריים פתחו באש! 128 מטוסי אויב הפציצו מטרות חיוניות בגזרתנו, כולל את מפקדת גדוד 184 בטסה, שם היו לחטיבה נפגעים ראשונים. מדבר סיני הזדעזע מעוצמת הירי המצרי.
פלוגות הטנקים שלנו החלו בתנועה מהתעוזים לעבר עמדותיהן בקו החזית על-פי התרגולת של תכנית “שובך יונים” – תכנית הפריסה. בחלק מהמקרים, כשהטנקים הגיעו לעמדות כעבור כ-10 דקות היו במקום כבר לוחמי קומנדו מצריים והטנקים נאלצו לתוקפם ולכבוש את עמדות האש. בקרבות אלה נתקלו צוותי הטנקים לראשונה במטולים נ”ט מסוג ר.פי.ג’י. 7 ובטילים נ”ט “סאגר”, שהסבו לכוחות החטיבה נפגעים, כבר בראשית הלחימה.
המעוזים דיווחו על חציית כוחות גדולים במרווחים ובמרחבים הגדולים שבין המעוזים.
רוחב גזרת החטיבה היה כ-200 ק”מ – מהאי אל-בלח בצפון ועד ראס מלעב בדרום, כשמתוך כך 104 ק”מ היו בגזרת התעלה ועוד כ-100 ק”מ בחוף מפרץ סואץ. לרוחב הגזרה החטיבתית היו 9 מעוזים מאוישים בלבד, כך שלדוגמה, המרחק בין מעוז “פורקן” לבין מעוז “מצמד” היה כ-20 ק”מ. המצרים ניצלו עובדה זו, התעלמו מהמעוזים, עקפו אותם, וצלחו ביניהם עם כוחות גדולים.
בגזרת החטיבה צלחו 4 דיביזיות חי”ר מתוגברות כל אחת בחטיבת טנקים נוספת, בכוח קומנדו  ובאמצעי נ”ט רבים, כשמולן ניצבות 5 פלוגות טנקים בלבד. יחסי הכוחות היו נוראים!
כתוצאה מרוחב הגזרה הגדול, מחד גיסא, וממיעוט הכוחות, מאידך גיסא, הייתה התכנית החטיבתית מושתתת על פיצול גדול של הגדודים/פלוגות, ולעתים בגזרת המעוז ניצבה מחלקת טנקים בודדת בת 3 טנקים.
למרות הלחימה העיקשת וההקרבה של פלוגות הטנקים וצוותיהם, הצליחו כוחות הרגלים המצריים מוגברים בנשק נגד טנקים, לצלוח את התעלה ולהתקדם מזרחה, בחסות מטריית טילים נגד מטוסים ובסיוע נרחב של למעלה מאלף קני ארטילריה ומטוסים.
התמונה שהצטיירה בשעה 16:00, לערך, הייתה של תקיפת כוחות חי”ר מוגברים בנשק נ”ט ומסתייעים באש ארטילרית כבדה ביותר, ובסיוע באש מהגדה המערבית, לכל אורכה של תעלת סואץ .
מצב המעוזים היה סביר. למעט המעוזים “חזיון” ו”ליטוף” שמפקדיהם נפגעו, שלטו מפקדי המעוזים האחרים בנעשה. הקשר עמם היה רצוף ולא התעוררו בעיות מיוחדות. לרשות החטיבה עמד סיוע של 4 סוללות ארטילריות בלבד.
בשעה 16:00, לערך, הותקף תעוז “טלויזיה”, שנמצא בעומק של כ-8 ק”מ מתעלת סואץ, על-ידי כוח חי”ר מצרי בסדר גודל של כגדוד חי”ר. לעברו הוטלה התקפת נגד של כוח נגמ”שים בפיקוד מ”פ י’ מגדוד 184.
אחת הבעיות הקשות שעמדו בפני מפקד החטיבה – אל”ם אמנון רשף הייתה המחסור במודיעין בזמן אמת, באשר לצליחת האויב – אזורי צליחה, סדרי גודל, ומגמת פניו. רוחב הגזרה והמרחקים הגדולים בין התצפיות במעוזים, ומיעוט הכוחות הניידים ביניהם לא אפשר כיסוי מלא של המרחב.  כדי לצמצם את הפערים הורה לעתים מפקד החטיבה לפלוגות הטנקים לתפקד כסיור משוריין, ולדווח על תנועות האויב ומיקומו, וזאת כדי לקבל תמונה כוללת על ממדי הצליחה של האויב והישגיו. כל כוחות השריון של החטיבה היו בלחימה; באותה עת החלו להגיע דיווחים על נפגעים בקרב כוחותינו ודיווחים נוספים על תנועות האויב. קשה היה לקבל תמונת מצב מפורטת או להצליח לאתר  את  מאמציהם  העיקרים של כוחות האויב.
בין השעות 16:30–17:00 הועברה הגזרה הדרומית, ובה גדוד 52, תחת פיקוד חטיבת השריון 401. וחטיבה 14 קיבלה תחת פיקודה את גדוד הטנקים 79 מחטיבה 401.
בשעה 17:00 לערך, עם הגעת גדוד 79 לגזרה  קיבל הגדוד אחריות על גזרת מעוז “פורקן”-“מצת”. לשם כך קיבל הגדוד את הכוחות של גדוד 184 בגזרה, כולל את מעוז “פורקן”.  גדוד 184 שקיבל תחת פיקודו את פלוגת הטנקים המוקטנת ו’/79 בפיקוד סרן זאב פרל, נותר אחראי על גזרת מעוז “חזיון”,. מחלקת טנקים מפלוגה ו’ הוכפפה לסמ”פ ז’ מגדוד 184 כתגבור לגזרת מעוז “מצמד”.
בשעה 17:55 המח”ט יצר קשר עם סמח”ט 401 ותיאם עמו את העברת הגזרה הדרומית תחת פיקוד חטיבה 401, בפועל, הגזרה הועברה רק בערב (20:00 לערך), משחברו כוחות חטיבה 401 לכוחות  גדוד 52.

התוכנית המצרית, שלב הביצוע – 6 באוקטובר

עם תחילת המלחמה חצה את תעלת סואץ מזרחה גל תקיפה של כ-4,000 לוחמי הדרג הראשון ולוחמי קומנדו של דיביזיות החי”ר. כוחות אלה צלחו את התעלה בסירות גומי. במקביל, בחיפוי אש ארטילרית ואש שטוחת מסלול מטנקים וטילים נ”ט, שהיו מוצבים על סוללות העפר בגדה המערבית, נכנסו למים כוחות ההנדסה של דיביזיות החי”ר ומשאבותיהם החלו במלאכת פריצת שבעים המעברים בסוללת העפר בגדה המזרחית של התעלה.
כל ראש גשר דביזיוני השתרע בשעה זו לאורכה של התעלה ברוחב של 7.5 ק”מ ובעומק של 1.5 ק”מ. בשעה 16:30 החלו עשרה גדודי גישור של מצריים להוריד למי התעלה את חלקי הגשרים. בשעה 17:30 חצה הגל השנים עשר – הגל האחרון של התקיפה הראשונה.
במשך שלוש שעות עברו את תעלת סואץ חמש דיביזיות חי”ר מתוגברות בשני אגדי קומנדו,  ארבע מתוכן – 32,000 חיילים וקצינים, מוגברים במאות טילים ומטולים נגד טנקים צלחו את התעלה בגזרת החטיבה.
ראשי הגשר של הדיביזיות המצריות במרחב חטיבה 14 נבנו באזורים הבאים:

• דיביזיה 2 – בדרום האי אל- בלח – איסמעיליה .
• דיביזיה 16 – בטוסון – דוורסואר
• דיביזיה 7 – גניפה – שלופה
• דיביזיה 19 – שלופה – סואץ . 

המשימה של הדרג הראשון המצרי הייתה להיאחז בגדה המזרחית, במרווחים שבין המעוזים, לכבוש את סוללת העפר, לתפוס עמדות על נתיבי הגישה לקו התעלה, ולהדוף התקפות נגד מקבילות של הכוחות הישראלים הקדמיים.
כיבוש המעוזים בגזרה היה אמור להתבצע במועד מאוחר יותר.
במקביל ליחידות המסתערות הכשירו יחידות הנדסה מעברים לטנקים ונגמ”שים. הם פרצו כ- 70 מעברים בסוללת העפר בגדה המזרחית, והכשירו דרכי הגישה לגישור התעלה. המצרים פרצו את הסוללה על-ידי התזת סילוני מים ושיפורו את המעבר בתוכה על-ידי דחפורים. הכנת כל פרצה נמשכה כ-4-5 שעות. הציוד ששימש לפריצת הסוללה היה חמש משאבות מים מתוצרת בריטית. אל כל משאבה חובר צינור ברזנט שבקצהו זרנוק מתכת. בהמשך הקימו יחידות הגישור במרחב שמונה גשרים לטנקים ועוד ארבעה גשרים קלים.
המעבר הראשון נפרץ  ב-18:30. עד שעה 20:30 נפרצו כל המעברים בסוללת העפר, פרט לאלה שבגזרה הדרומית, ולרשות המצרים עמדו 60 מעברים. בשעה 20:30, בדיוק על פי התכנון המוקדם, נפתח הגשר הראשון בגזרת הארמיה השנייה, והטנק הראשון  חצה מזרחה. שעתיים מאוחר יותר החלה התנועה זורמת בכל הנתיבים. הבעיות נשארו בגזרה הדרומית שם לחמו יחידותיה של הארמיה השלישית. המעברים אמנם נפרצו, אולם הקרקע החלקלקה בתחילה, והפצצות חיל-האוויר מאוחר יותר, גרמו לקשיים.
כיבוש הגדה המזרחית ובנית ראשי הגשר תוכנן לשלושה שלבי משנה:

א. כיבוש ראש גשר בעומק 3 ק”מ – עד “ש” + 4.
ב. העמקת ראשי הגשר הדיוויזיוניים ל-8-10 ק”מ –עד  “ש” + 10.
ג. חיבור ראשי גשר הדיביזיוניים לארמיוניים בעומק 10-12 ק”מ – עד יום ה”ע” + 1.

מטרת המצרים הייתה ליצור ראשי גשר רציפים, על ציר הרוחב – “ציר חת”ם”, להשתלט על “קו בר לב” ולהיערך להגנה אל מול התקפות הנגד הצפויות של צה”ל.

כוחות אוייב בפועל – דרג אופרטיבי ראשון

כ-80 אלף חיילים מצריים לחמו בקוי המגע עם חמשת דיביזיות הרגלים המוגברות כל אחת בחטיבת טנקים בכוחות קומנדו ונ”ט. בנוסף שמרו המצרים עתודות של שתי דיביזיות משורינות ועוד שתי דיביזיות ממוכנות בגדה המערבית של תעלת סואץ.
בסדר הכוחות  של המצריים נכללו אמצעי הלחימה העיקריים:

1. 2,200 טנקים בינוניים.
2. 2,900 נגמ”שים.
3. כ-2,400 קני ארטילריה.
4. כ-800 מערכות שיגור של טילים נ”ט.

היחס ממנו נהנו המצרים מול צה”ל בקו המגע היה עדיפות של 36 ל-1 בכוח אדם. מול כ-1,200 טנקים מצריים ומאות אמצעים נגד טנקים הציב צה”ל כ-85 טנקים (יחס של 1:14). בארטילריה היה היחס של 40:1. גזרתו של כל גדוד טנקים ישראלי השתרעה על פני כמעט 50 ק”מ, ובה נאלץ להתמודד עם כוחות משתי דיביזיות מצריות.

ליל 6-7.10.1973

בשעה 20:00 לערך, הגיע לאזור טסה כוח של פל’ ז’/79 בפיקוד סמג”ד 79 – רס”ן יעקב יעבץ, עם 6 טנקים. המח”ט העריך שגזרת מעוז “מצמד” מדוללת בכוחות, ובעיקר המרחב שבין מעוז “מצמד” לבין מעוז “פורקן” (כ-20 ק”מ).לא היה לכוחותינו כל מידע על הנעשה במרחב. לפיכך, הטיל המח”ט על כוח זה לנוע דרך ציר “עכביש” ולסייר, ככוח משורין, במרחב שבין “החווה הסינית” לבין אזור “מיסורי”. היה ברור שבאזור זה מתבצעת צליחה מצרית, והיה חשוב לדעת עד היכן חדר האויב, מה מיקומו ומה עָצמתו. היה חשש שהאויב ינצל את המצב ויחדור אפילו עד טסה, בלי שכוחותינו יבחינו בו.
פלוגת חרמ”ש “מיקנס”, שהושתתה על קורס מ”כים חרמ”ש, נקלעה לאזור ובאישור מפקדת האוגדה חברה לחטיבה. הפלוגה קודמה לעבר תעוז “נוזל” לצורכי תצפית, אבטחת האזור ופינוי נפגעים.
בשלב מאוחר יותר, דיווח מ”פ ח’/184, שהיה ממוקם באזור ציר “חביבה”, על רעשים ותנועות מצפון לו. גם כאן התעורר חשש שהכוחות המצריים ינצלו את התפר שבין הגזרות החטיבתיות ואי הימצאות כוחותינו במרחב, ויחדרו לעומק שטחנו,. לכן הורה המח”ט למ”פ “מיקנס” – סרן אריה (אריק) שקד – ככוח חטיבתי, להתמקם באזור צומת “אבנית”–”ערוב”, ולאבטח את האגף הצפוני של החטיבה.
בשעה 23:00, לערך, דיווח המח”ט למפקד אוגדה 252 על המצב וביקש ממנו לקבל גדוד נוסף.
החטיבה הזרימה ללחימה בחזית מיידית כל כוח שהגיע.. המח”ט שאף אמנם לפעול בגזרות משנה גדודיות,  אך בתוקף הנסיבות ציוות הכוחות הראשוני לא היה אורגני..
מפקד האוגדה הקצה לחטיבה את גדוד טנקים 196 מחטיבה 460 בפיקודו של סא”ל עמרם מצנע. הגדוד שכלל את קורס מפקדי טנקים (קמ”ט) ומחלקה מקורס קציני שריון (קק”ש) הגיע לטסה ב-7 באוקטובר 73, בשעה 01:00 לערך, עם 18 טנקים.
בחצות ליל ה- 6-7 אוקטובר 73 היה מצב כוחות החטיבה כדלקמן:

• כוח סמג”ד 79 (רס”ן יעקב יעבץ) עם פלוגה ז’ – נלחם באזור “החווה הסינית”. לחימתו השתבשה ותמונת המצב לא הייתה ברורה.
• סמ”פ ז’/184 (סרן אהרון פלר) – באזור מעוז “מצמד”, פעל ללא כל בעיות. מעוז “מצמד” לא היה נתון בלחץ אויב רציני.
• גדוד 79 בפיקוד סא”ל שלמה (מוני) ניצני – לחם באזור “מצת” לחימה קשה אל מול האויב הצולח. מעוז “פורקן” שבגזרה היה במצב סביר.
• כוח סמג”ד 184 (רס”ן בני טרן), עם פלוגות ח’/184 ו-ו’/79 – נלחם באזור מעוז “חזיון” ולחימתו השתבשה. במעוז “חזיון” היו נפגעים רבים . כל הניסיונות לחבור למעוז כשלו. 

המח”ט החליט להפנות את גדוד 196 לאזור מעוז “חזיון”. הוא הורה למג”ד 196 לנוע על ציר “טליסמן” מערבה, לפנות לציר “חזיזית” צפונה, לתפוס את אזור “זנגביל”, ואחר-כך להתקדם לעבר “סגולים” 250, 253, 252, 255, ולסייע למעוז “חזיון”. הגדוד התארגן ובשעה 03:00, לערך, יצא למשימתו.
כאמור, פעילות כוח סמג”ד 79 שובשה. הידיעות על האויב במרחב “החווה הסינית” היו מעורפלות. בשעה 02:00 לערך, הורה המח”ט לסמ”פ ז’/184 לנוע בתנועה מבצעית מאובטחת ובזהירות, במשימת סיור על ציר “לכסיקון” צפונה עד “סגול” 146, ולדווח על חדירות אויב לאזור .
תוך כדי תנועתו של גדוד 196 על ציר “טליסמן”, הוא נתקל, בשעה 03:44, במארב חי”ר בסדר גודל של פלוגה  ב”טליסמן” 34. הגדוד תקף את המארב והשמידו. לגדוד נפגעו 2 טנקים והיו לו 2 פצועים שנפטרו כעבור מספר ימים.
כתוצאה מההיתקלות במארב וחוסר ההיכרות עם השטח, טעה גדוד 196 ובמקום לפנות בציר “חזיזית” צפונה, המשיך בתנועה מערבה והגיע לציר “לכסיקון” (כביש התעלה) 233. כוח הסמג”ד הגיע עד צומת “טליסמן”–”לכסיקון” (“צומת דיזי”). כוח המג”ד נתקל בחניון טנקים מצרי שמנה כ-20 טנקים, כ-1-1.5 ק”מ מדרום ל”סגול” 255, כשמספר טנקים נכנסו לתוך החניון המצרי בעוד שאחרים נותרו מאחור. ראוי לציין כי הטנקים המצריים היו מצוידים בדחפורים, וחפרו לעצמם מחפורות ועמדות “תלי חזה”. ההפתעה הייתה הדדית. נפתחו חילופי אש הדדיים, אך לגדוד 196 לא היו נפגעים.
המח”ט הורה לגדוד 196 לחזור למשימתו המקורית, והגדוד נע לעבר “סגול” 214 ו”סגול” 212 לבלימה כלפי מערב, כאשר גדוד 79 בלם באזור “צידני” ופלוגה ח’/184 באזור ציר “חביבה”.

7.10.1973 בוקר

תמונת המצב בגזרת החטיבה, עם שחר, הייתה כדלקמן:

• מעוז “חזיון” – במצב חמור. המעוז, חסר פיקוד ומנהיגות, היה מכותר היקפית, וכל ניסיונות החבירה עמו והחילוץ ממנו נכשלו. מול המעוז ניצבה פלוגה ח’/184 עם 3 טנקים.
• מעוז “פורקן” – במצב סביר. במעוז היה פצוע אחד שאינו מחייב פינוי, המעוז כותר היקפית, ולא הייתה יכולת להגיע אליו. מצפונו, באזור “מצת”, התנהלה צליחה בהיקף גדול מאוד.
• מעוז “מצמד” – במצב סביר. לא היו נפגעים. האויב נמצא בעיקר מצפון למעוז ובמרחק מסוים, אם כי תמונת המצב במרחב שבין מעוז “פורקן” למעוז “מצמד” עדיין לא הייתה ברורה, למרות כוחות הסיור שנשלחו על-ידי המח”ט.
• מעוז “לקקן” – מצב טוב. לא היו נפגעים ולא היה מגע עם האויב.
• ציר “חביבה” – כוח של פלוגה ח’/184 בפיקוד רס”ן אליעזר כספי, ניהל קרבות עם כ-50 טנקי אויב וכוחות חי”ר רבים באזור צומת “חביבה”–”לכסיקון”. מצפון לציר נמצא כוח “מיקנס” בתצפית.
• ציר “טליסמן” – גדוד 79 בפיקוד סא”ל שלמה ניצני, היה ערוך משני צדי ציר “טליסמן”, באזור “נוזל”–”סגול” 210 ו”סגול” 239.
• גדוד 196  – נע ונערך באזור “זנגביל”.
• ציר “עכביש” – כוח מאולתר שכלל חמישה טנקים ונגמ”שים בפיקוד מ”פ י’/184.

אוייב: אור ל-7.10.1973

במשך הלילה, ובעיקר עם עלות השחר, המשיכו הארמיות המצריות להעביר את דיביזיות הדרג האופרטיבי הראשון לגדה המזרחית. במשך הלילה הזרימה הארמייה השלישית לגדה המזרחית בעיקר את חטיבות החי”ר ועמן גורמי הסיוע, ההנדסה ומקצת מגדודי הטנקים האורגניים של חטיבות החי”ר. הארמיה השנייה העבירה גם היא מקצת מהטנקים של דיביזיות החי”ר 18, 2 ו-16 במשך הלילה, בהתאם לתכנון וללא תקלות מהותיות. בשעות הבוקר החלה דיביזיה 7 של הארמייה השלישית להעביר את גדודי הטנקים שלה –תהליך שהושלם כמעט במלואו במשך היום. נוסף על כך עבר גם גדוד ראשון מחטיבת השריון העצמאית 25 שהוכפפה לדיביזיה. עם זאת ניכרו גם קשיים; בגזרה הדרומית. דיביזיית חי”ר 19 עדיין לא הצליחה להשלים את בניית הגשרים, וממילא התעכבה גם העברת השריון בגזרתה.
המשימה הישירה של המצרים בשבעה באוקטובר הייתה ביסוס ראשי הגשר והרחבתם לדיביזיוניים, בעומק של 12-8 ק”מ. הרמטכ”ל המצרי, שאזלי, מספר כי תוך 18 שעות עלה בידי כוחותיו להעביר לגדה המזרחית של התעלה 90 אלף איש, 850 טנקים ו-11,000 כלי רכב. המצרים הצליחו  לבסס את ראשי הגשר שלהם בעומק 3–5 ק”מ. בצה”ל ציפו כי בעקבותיהם תצלחנה דיביזיות השריון אולם הגעתן בוששה.
בשעות הבוקר המוקדמות החלו המצרים במלאכת כיתור המעוזים. 

היממה השניה של המלחמה

7.10.1973 – לפני הצהריים

ניסיונות החבירה של החטיבה למעוז “פורקן”, ובעיקר למעוז “חזיון”, נכשלו. המח”ט החליט להימנע מניסיונות נוספים העלולים לגרום לאבדות נוספות, ולפיכך חילק את הגזרה החטיבתית ל-3 גזרות משנה גדודיות כאשר:

• גדוד 196 –  על ציר “חביבה”.
• גדוד 79 –על  ציר “טליסמן”.
• גדוד 184 –על  ציר “עכביש” וציר “טרטור”.

הוראת המח”ט למג”דים הייתה לתפוס עמדות ולנהל קרבות אש עם האויב בטווחים רחוקים, עד התבהרות המצב, וזאת כדי להימנע מהיפגעות כוחותינו. 

7.10.1973 – אחר-הצהריים

בשעה 14:15, לערך, נפצע קשה מג”ד 79. הסמג”ד – רס”ן יעקב יעבץ נפצע ופונה יום קודם. המח”ט העביר את יתרת הכוח של גדוד 79 תחת פקוד מג”ד 196.
המח”ט החל לבדוק את אפשרויות פינוי המעוזים. מראש היה ברור כי את המעוזים “חזיון” ו”פורקן” לא ניתן לפנות. מעוז “חזיון” היה מוקף באויב רב, היו בו נפגעים רבים וחסר לו השלד פיקודי. מעוז “פורקן”, היה מוקף באויב שהגיע עד צומת “לכסיקון”– “טליסמן” (“צומת דיזי”), וחילוץ לוחמי המעוז נראה בלתי אפשרי.
לעומת זאת הייתה אופטימיות באשר לאפשרות הפינוי מהמעוזים “מצמד” ו”לקקן”. המח”ט יצר קשר עם מפקד מעוז “לקקן”, בחן עמו את מצבו ומצב האויב בסביבתו ולאורך ציר “עכביש”, וזה עדכנו שהשטח פנוי מאויב. אויב נראה רק מצפון-מזרח ל”מצמד”. המח”ט הורה לו להתארגן לפינוי מסודר עם הזחל”ם, והבהיר לו שאת פירוט המשימה ימסור מאוחר יותר.
המח”ט יצר קשר עם מפקד מעוז “מצמד”, בדק עמו את מצבו ומצב האויב. מפקד המעוז דיווח שהאויב ממוקם מצפון וממזרח למעוז. המח”ט ברר עמו אם הוא מסוגל להיחלץ, והלה השיב בשלילה. המח”ט לחץ על מפקד המעוז והציע לו לנוע על כלי רכב אחד בין שורות האויב כך שלא יבחינו בו בדמדומים, ומפקד המעוז טען כי הפינוי אינו אפשרי. בשלב זה הציע המח”ט למפקד המעוז לנוע רגלית לאורך הלגונה שמדרום-מזרח למעוז “מצמד”–”סגול” 195, והבהיר לו שלפני המלחמה בוצע סיור רגלי באזור, ושניתן להגיע רגלית ממעוז “מצמד” למעוז “לקקן” דרך הלגונה, ומשם ניתן להתפנות ברכב על ציר “עכביש”, אך הוא ענה בשלילה. נראה למח”ט כי היחלצות מעין זו חייבת להיעשות בצורה שקולה, החלטית, תכסיסית, תוך גילוי מנהיגות עליונה, ולאחר שנוכח כי מפקד המעוז לא נענה להפצרותיו הרבות, החליט המח”ט שלא לכפות על מפקד המעוז את רצונו, שמא ייכשל המבצע. כתוצאה מחוסר יזמה ומנהיגות. המח”ט הורה למפקד מעוז “לקקן” להתפנות עם הזחל”ם וכעבור שעה קלה הוא הגיע לטסה.
בשעה 16:00 לערך, הגיע מפקד אוגדה 143, אלוף אריאל (אריק) שרון, למחנה מפקדת גדוד 184 בטסה וקרא למח”ט 14 אליו. המח”ט נפגש עם מפקד אוגדה 143, שהודיע לו כי אוגדתו קיבלה אחריות על הגזרה המרכזית – גזרת החטיבה, וכי כוחות האוגדה נערכים במרחב. המח”ט עדכן את מפקד האוגדה ומסר לו דו”ח מצב מפורט על מה שהתרחש באזור, ועל מצב החטיבה.

7.10.1973 – ערב

מפקד אוגדה 143 החליט לערוך את החטיבות להגנה  כדלקמן:

• חטיבה 421 – בגזרת ציר “ספונטני”, באזור תעוז “הברגה”.
• חטיבה 14 – בגזרת ציר “טליסמן”, באזור תעוז “נוזל” ורכס “מכשיר”.
• חטיבה 600 – בגזרת ציר “עכביש”, באזור הרכסים “חמדיה” ו”כישוף”. 

כוחות המילואים של האוגדה נכנסו לגזרות האחריות שלהם בשעות הערב והלילה. המח”ט הורה לגדוד 196 להישאר באזור “נוזל” ו”סגולים” 239 ו-209, לבלימה ולאבטחת ציר “טליסמן”. גדוד 184 קיבל הוראה להתכנס באזור טסה, לשיקום ולהתארגנות.
מפקד האוגדה תכנן לשגר כוחות משוריינים לחילוץ לוחמי המעוזים, אך התכנית לא אושרה על-ידי מפקדת פיקוד הדרום.

אוייב: 7.10.1973 – סיכום

במהלך 7 באוקטובר 1973 הצליחו המצרים לבסס את ראשי הגשר הדיביזיוניים שלהם. רוב דיביזיות החי”ר דווחו על ביצוע מוצלח של המשימה. מ-8 באוקטובר ועד שחר 14 באוקטובר לא ניסו המצרים להתקדם מעבר לשטח שנכבש על ידם ב-6-7 בחודש –להוציא זחילה מסוימת במספר מקומות. (כגון: קרת-מורה –בגזרה הדרומית).
היה ברור–ותהיה הסיבה אשר תהיה –שהמצרים נמנעו מניצול ההצלחה, שחייבה העברת עיקר השריון לגדה המזרחית והמשך פריצה לעבר מעברי המיתלה והגידי.
בדו”ח המודיעין של אמ”ן/ענף 6, בסיכומו של היום (22:00), נאמר, בין היתר:

א. במשך היום השלימו 5 דיביזיות החי”ר המצריות את מעבר תעלת סואץ.
ב. ככל הידוע לנו, לא עברו הדיביזיות המשוריינות 4 ו-21 את תעלת סואץ עד יום זה.
ג. לקראת חשכה עצרו הכוחות שצלחו את התעלה בקו כביש חת”ם, והתארגנו שם להמשך הלחימה (נתון איננו נכון – ראה להלן).
ד. במשך היום סיימו כוחות דיביזיה חי”ר 18 את השתלטותם על רוב המעוזים בגזרה הצפונית, מקנטרה וצפונה.

עומק ראש הגשר המצרי לא עלה ברוב המקומות על 7 ק”מ, ויחידותיו לא הצליחו להגיע עד ציר חת”ם. התקדמות נוספת של המצרים, עד כדי איום על ציר חת”ם – במרחק של כ-10 ק”מ מהתעלה, אירעה במהלך 8 באוקטובר. 

ליל 7-8.10.1973

שעות הלילה נוצלו להתארגנות מרבית, לשיקום הטנקים ולתיקונם, ולציוותים חדשים.

היממה השלישית של המלחמה

8.10.1973 – בוקר

החטיבה נערכה לבלימה עם שחר, במסגרת ההיערכות של אוגדה 143, כאשר:

• חפ”ק חטיבתי וגדוד 196 נפרסו בעמדות על רכס “נוזל”–”סגול” 210–”סגול” 239– “סגול” 209.
• גדוד 184 נערך בעמדות באזור “חמוטל”–”מכשיר”.

כוחות החטיבה הופגזו קשה בירי ארטילרי. האויב לא לחץ. גדוד 196 ניהל קרב אש עם האויב בטווחים ארוכים של 2.5–4 ק”מ. גדוד 184 לא היה במגע אש עם האויב, אם כי הבחין בכוח אויב גדול באזור צפון “מיסורי”.
המח”ט סירב להסיג את החטיבה אל ממזרח לצירים “חזיזית” ו”פוטון” (ציר חת”ם), שנקבעו כקו הפצצה למטוסינו, מכיוון שלדעתו אסור היה לוותר על השטחים השולטים על מרחב התעלה: “נוזל”–”חמוטל”–”מכשיר”, ודעתו נתקבלה.
מפקד החטיבה ביקש ממפקד האוגדה לנוע מערבה ולהשתלט על רכס “צידני”, אך נענה בשלילה, עקב איסור ממפקדת פיקוד הדרום.
במועד מאוחר יותר התפתחה התקפת טנקים של גדוד 19, מחטיבה 204 שפעל במסגרת חטיבה 460 של אוגדה 162, באזור “זנגביל”, כלפי מעוז “חזיון”. התקפה זו שובשה על-ידי האויב (המג”ד סא”ל (מיל’) חיים עדיני נפצע). מפקד החטיבה ביקש לקבל את גדוד 19 תחת פיקודו ובכוחות משותפים לתקוף מערבה לעבר “מצת”, אך מפקד האוגדה הודיע לו כי מפקדת פיקוד הדרום אינה מאשרת את התכנית.

8.10.1973 – לפני הצהריים

בשעה 10:45 קיבלה החטיבה פקודה לנוע מידית מזרחה לעבר כביש הרוחב – ציר “מבדיל”, ומשם לנוע במהירות מרבית לעבר הגזרה הדרומית. התחושה הייתה של בהילות וכי משהו חמור ביותר אירע בגזרה הדרומית. החטיבה דהרה עם הטנקים לעבר מזרח ודרום בשדרה חטיבתית, כאשר חטיבה 421 שועטת לצידה.
כאשר הגיעו החטיבות לצומת “מבדיל”–”פוררת” (צומת הגידי וכביש הרוחב), נחת לידן מסוק עם רמ”ט פיקוד הדרום – תא”ל ששון יצחקי, והורה להן לחזור על עקבותיהן לגזרה המרכזית. החטיבה חזרה, כלעומת שבאה. 

8.10.1973 – אחר הצהריים

בשעות אחר הצהריים המאוחרות הגיעה החטיבה לציר “עכביש”, ונכנסה להתארגנות באזור “יוקון”.
בשעות הערב ניגש למח”ט בחור צעיר – רס”ן יואב ברום, ואמר לו כי הוא נשלח לחטיבה למלא את מקומו של מג”ד 79 הפצוע – סא”ל שלמה (מוני) ניצני. המח”ט הבהיר לו כי הגדוד אוחד עם גדוד 196. באותה עת, נודע למח”ט כי מג”ד הסיור 87 של האוגדה – סא”ל בן-ציון כרמלי נהרג. המח”ט פנה למפקד האוגדה, הציע לו שרס”ן יואב ברום ימונה למג”ד הסיור וכי הגדוד יוכפף לחטיבה – הצעה התקבלה ואושרה, וגדס”ר 87 הוכפף לחטיבה.
בוצע תדריך מג”דים לקראת יום המחרת והתנועה לציר “טליסמן”.

ליל 8-9.10.1973

בשעות הערב התקשר למח”ט מפקד מעוז “פורקן”, רס”ן מאיר ויזל, כדי לבדוק אפשרות שיחולץ בלילה. המח”ט הבהיר לו את המצב ואת הקשיים האובייקטיביים לשגר כוח חילוץ דרך מערכי האויב. רס”ן מאיר ויזל הודיע למח”ט כי בכוונתו לנסות ולהיחלץ רגלית.
המח”ט תיאם עמו את פרטי החילוץ, והציע לו לנוע מדרום לציר “טליסמן”, מכיוון שבאזור זה האויב היה דליל יותר, וסיכם עמו כי יצא לדרך לאחר שקיעת הירח – בשעה 02:30 לערך, לעבר קו כוחותינו באזור ערד א-סמר (כ-1 ק”מ מדרום-מערב לצומת “טליסמן”–”חזיזית”).
המח”ט עידכן את מפקד האוגדה ואת מח”ט 421, אל”מ חיים ארז, שחטיבתו הייתה ערוכה בגזרת ציר “טליסמן”. משך הלילה עקבה מפקדת החטיבה אחר המתרחש.
לפנות בוקר קיבלה החטיבה הוראה לנוע לעבר ציר “טליסמן” ולהיערך באזור “טליסמן” 34–39 עד אור ראשון. החטיבה נעה בתנועה מבצעית מאובטחת לעבר ציר “טליסמן”, והגיעה ליעד עם אור ראשון.

כתב: אלוף (מיל’) אמנון רשף – מח”ט 14 במלחמת יום הכיפורים.
אושר: צה”ל/מחלקת היסטוריה.
ערכו: אל”ם (מיל’) ברוך קורות ותא”ל (מיל’) ד”ר דני אשר

Series Navigation

<< התקופה שלפני המלחמהקרבות הבלימה ב’ – 9.10.73 >>