האדמה הלוחשת
קוראת
ממעמקים מכוסי אבן
בואה,בואה אלי
אני רואה אותם מידי שנה
ולא רואה
מצעדם כבד יותר,גוום כפוף
יותר
עיניהם כבויות
יותר ויותר
עיניי נשטפות
שלוח של דמעה
והנה
מתוך האבן
הנכם עולים ועולים
ואתם כאן
לא נעזבתם בחולות
לא דיממתם למוות
לא ננטשתם
יללות הכלבים היו הזיה
אני רואה
ולא רואה
זוכר
חיוך,מבט,זעקה
ועיניים
עוד עיניים
כל כך הרבה עיניים
ואתם שם-
קוראים לי מהאדמה השותקת
שרופים,שבורים,מחוררים
ריח עשן בי
מתכת קרה בבשרי ובנפשי
האדמה פורשת זרועות
באבן חקוקה
ואני עדיין סופר
סופר את המתים.