יום או יומיים מאז שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, אבל עדיין כמויות גדולות של חיילים מצרים הסתובבו בשטחים שבשליטתנו. מעברה השני של תעלת סואץ, בקרבת הנקודה המפורסמת קילומטר 101.

המצב הזה תפס את פלוגת הסיור שלנו מזרחית לנקודה מפורסמת זאת על כביש סואץ-קהיר. זו הנקודה שבה התנהלו שיחות הפרדת כוחות.

באזור הזה היו הרבה חיילים מצריים שנשארו בשטח שבשליטתנו וניסו לחבור לכוח המצרי שמערבה מאיתנו בהליכה רגלית בשעות הלילה כאשר הם נצמדים לכביש או לפסי רכבת שהובילו מערבה, חלקם כנראה הצליחו, אבל חלק אחר לאחר היתקלות בכוחותינו כולל הפלוגה שלנו היו נכנעים ונתפסים בשבי.

הפלוגה, מתוגברת בכוח טנקים, תפסה עמדות כקילומטר או שניים מזרחית ל קילומטר 101 בתוך העמדות המצריות שננטשו באותו הבוקר. קיבלנו קריאה להגיע לקילומטר 101, שם המתין לנו מח”ט 401 – אלוף משנה דן שומרון שתחת פיקודו נלחמנו מהיום השני של המלחמה.

מוטי סגן מפקד הפלוגה עלה לנגמ”ש שלנו ונגמ”ש נוסף, כנראה של דני המ”מ, הצטרף מאחוריו. הגענו לנקודת המפגש, דן שומרון כבר חיכה לנו במקום, הוסבר לנו שאנחנו מחכים לכוח או”ם והסיפור הוא שבשטח שבשליטתנו, למרגלות הרי עתקה (ג’בל עתקה), שמדרום לנו מסתתרת קבוצה של חיילים מצריים בדרגות בכירות מהארמיה השלישית שבמצור.
כנראה שהחיילים המצריים הצליחו לחמוק בין כוחותינו בשעות החשיכה ולהגיע לאן שהגיעו אבל לא הצליחו לחבור לכוח המצרי, פרט לסמל אחד מתוכם שהצליח להגיע לכוחות המצריים שממערב ולאחר שיידע את מפקדיו על המצאות קצינים אלה בשטח שלנו הם מתוך חשש לגורל הקצינים הבכירים שאולי יחוסלו עם היתקלות בכוחות צה”ל ביקשו לאתרם בעזרת כוחות או”ם ע”י צה”ל .

לפתע הופיע ג’יפ מצרי מלווה בשני ג’יפים של כוחות האו”ם. הג’יפים נעצרו בקרבתינו. המראה היה סוריאליסטי, חיילים מצריים, חיילי או”ם וחיילי צה”ל. אנו נשארנו דרוכים בכל זאת למרות נוכחותם של חיילי האו”ם, אבל המצב נרגע מהר. מהג’יפ המצרי ירד קצין מצרי גבוה בעל דרגה בכירה מלווה בקציני או”ם וסמל מצרי. הקצין חמוש באקדח על מותנו והסמל רק עם סכין קומנדו הקשורה לחגורה שלו.

ההסברים היו קצרים והוחלט שהסמל המצרי (שמו סעיד) יימסר לידינו והוא זה שיוביל אותנו למקום המחבוא של הקצינים הנמלטים ויהיה איש הקשר בינינו, ויתרה מזאת, אנחנו ערבים לחייו של הסמל סעיד כלפי כוחות האו”ם.

הכנסתי את סעיד לתוך הנגמ”ש שלנו, כאשר הוא עמד בתוך תא הלוחמים לצידי, אבל דאגתי מראש לקחת את סכין הקומנדו שלו בהבטחה שיוחזר לו לאחר סיום המשימה בזמן החזרתו לכוח האו”ם.

יש לציין שבצוות שלנו היה חובש הפלוגה – מוריס, עולה חדש מאלכסנדריה שבמצריים, שאם אני לא טועה, היה בארץ שנתיים או שלוש. אי לכך, התקשורת שלנו הייתה מושלמת ביותר עם הסמל המצרי בשפה המצרית. צריך לומר שהדברים נראו קצת אחרת, הסמל המצרי בכל זאת חשש מאיתנו, אבל להעברתו לידינו על ידי הפיקוד המצרי כנראה לא יכל לסרב ואנו ניסינו להרגיע אותו לא כאוייב אלא כחייל מול חייל, וביקשנו ממוריס לעודד אותו בשפה המצרית הרהוטה שלו, ואף הצענו לו שתייה ואוכל.

אזור המצאות המצרים סומן במפה והתחלנו בנסיעה לעבר המקום בפאתי ההר. כאשר הגענו לקרבת האזור סעיד זיהה את המקום מרחוק באצבע, מוטי הסמ”פ החליט שיותר טוב שנשלח את סעיד למצוא את חבריו רגלית ולהסביר להם על הסיפור האמיתי בכדי שלא ניתקל בהם לפתע ותיפתח היתקלות לא רצויה בינינו הרי מה שעשינו בזה הפקודה הייתה להביא אותם חיים ולא מתים.

סעיד צעד קדימה ונבלע בתוך נקיקי קרקע למרגלות ההר, עקבתי אחריו בארבע עיניים, הזמן עבר, הוא לא חזר ואנו המתנו לו בכיליון עיניים. לאחר כ-20 דקות, כאשר לא היה כל סימן ממנו, התחלנו לקרוא ולצעוק בשמו אך ללא מענה. דיווחנו לדן על מה שקורה הפקודה הייתה להחזיר את סעיד בכל מחיר, חי ושלם. יצאנו לסרוק את השטח. מוטי הסמ”פ, אני, שמואל שגב ומוריס ירדנו לבצע סריקה. תוך כדי התקדמות לאזור המיועד, מוטי זיהה קבוצת חיילים מצריים שרצים על הגבעה מצידנו הימני במין תנועת בריחה כנראה. הוא חשב שאולי זו הקבוצה שאנחנו מחפשים שבכל זאת מנסה לחמוק מאיתנו, והוא שבר לכיוונם במרדף עם מספר יריות אזהרה באוויר. לאחר זמן קצר שמתי לב שחיילים אלה במדים מנומרים ואין אפילו אחד בבגד חאקי, מכיוון שסעיד היה לבוש במדים בצבע חאקי. יתירה מזאת, הם הופיעו ממקום שהיה הכיוון המנוגד למקום שסעיד נכנס ונעלם בו.

צעקתי למוטי שזו לא יכולה להיות הקבוצה שאנחנו מחפשים, אולי נעזוב אותם ונסרוק את השטח שבצד השני, אבל הוא הציע לי גם בצעקות תוך כדי ריצה – תסרוק אתה את השטח התחתון. כל זה התבצע תוך כדי ריצה והמרדף והיריות שנורו באוויר מצידינו בכדי להרתיע את הבורחים.

התנתקתי מן הקבוצה וירדתי באחד הנקיקים לכיוון השני של השטח, לא שמתי לב שאני מתרחק מכוחותינו כלומר ממוטי, שגב ומוריס, ואפילו מהכוח המחפה על שני הנגמ”שים והדבר הכי חשוב שאני כבר לבד, ללא קשר עין עם אף אחד מן הכוחות ורחוק כמה מאות מטרים מהם.

תנאי הקרקע לא איפשרו לראות הרבה.המון סלעים ונקיקים. תוך כדי התקדמות, הבחנתי בקבוצת חיילים חמושים שישבו מאחורי הסלעים, כולם חמושים ואף מביטים כלפי מעלה בשטח המרוחק שמוטי וחבריי רודפים אחרי החיילים המצריים האחרים.

התקדמתי בצורה מאובטחת ושקטה שלא איפשרה להם לזהות או לראות אותי עד שהגעתי למרחק של פחות מ-20 מטר מהקבוצה, כאשר אני עוקף אותם מהצד שהם בכלל לא צופים בו. הרבה אדרנלין עלה לי לדם, המצב לא היה פשוט – זיהיתי את סעיד יושב במרכז הקבוצה על הברכיים, קצין בדרגת סא”ל עומד לידו עם אקדח שלוף שמכוון לראשו, מספר קצינים נוספים ומספר חיילים. הדילמה הייתה קשה, אפילו קשה מאוד. מה עושים? הרי אני לבד, אין פה שום יחסי כוחות אבל אני כמעט במרחק אפס.

לא למדתי לנתק מגע, זה כבר היה די מסוכן. יכולתי להיחשף לא בצורה הנכונה ואפילו אם הייתי יכול ליידע את החבר’ה ולחזור בחזרה ביחד איתם ההיתקלות הייתה וודאית ואז התוצאה הייתה יכולה להיות אסון. קודם כל החבר’ה שלי היו יכולים להיפגע וגם יכולנו לפגוע בהם ולחסל אותם. אבל שוב חשבתי מה אני יכול לעשות, כל הדברים האלה עברו לי בראש תוך כדי שאני עוד מתקדם מאחורי אחד הסלעים ועדיין לא התגליתי בפניהם. חשבתי טוב, לא מנתקים מגע. עשיתי את כל החשבונות שאם יפתחו עלי באש איך אני אתחמק מהפגיעות שלהם, לאן ולאיזה כיוון אני אקפוץ וגם איך אני יכול להוריד אותם אחד אחד. כנראה הכול כתוב בשמיים, אגרתי כוח התגליתי מולם בפתאומיות כמו שד, ובכמה מילים בערבית צעקתי להם שירימו את הידיים, שנייה ועוד שנייה אף כדור לא נורה מצידם אף אחד לא התנגד, כנראה הם הופתעו בצורה שהם לא יכלו להגיב או כנראה שחשבו שהם מוקפים בכוח גדול ושמכוונים אליהם הרבה קנים ואני רק הנציג, או כנראה כבר עייפו מלהילחם ולהתחמק.

מכאן והלאה הייתי צריך להמשיך במהירות כאשר הנשק שלי מכוון לראשו של הקצין עם האקדח השלוף סימנתי לאחרים להוריד את נשקם ולהתרחק לפינה של המעגל, כל התסריטים עברו לי בראש ובמהירות התקרבתי לקצין עם האקדח השלוף, למען האמת הוא לא ניסה לכוון את נשקו עלי, אבל החזיק אותו כל הזמן מול ראשו של סעיד.

אני כבר לידו וקנה הנשק שלי צמוד לראשו והושטתי יד אחת ולקחתי לו את האקדח מהיד שלו, כאשר הוא הרגיש את קנה הרובה שלי על רכתו, הרחקתי אותו גם לפינה והסמל המצרי לא זז ממקומו, הבנתי שהוא מבולבל הזזתי את כל כלי הנשק שלהם לצד השני. הבעיה הייתה ליצור קשר עם הכוחות, לא יכולתי לעזוב אותם אז פקדתי עליהם להתחיל לעלות לשטח יותר גבוה בכדי שנתגלה לעיני כוחותינו. אז הבנתי שההימור היה שווה את זה.

מתברר שסעיד הסביר להם את המצב ואת רצון הפיקוד המצרי, אבל הם לא האמינו לו וחשבו שהוא נשבה קודם לכן על ידי צה”ל וגילה את מיקומם תוך כדי חקירה וזה תרגיל שהישראלים מנסים להוציא לפועל בכדי לתפוס אותם. אז בכל הזמן שקראנו בשמו הם לא רצו שהוא יענה והקצין עם הנשק השלוף על ראשו דאג שהוא ישמור על שקט אחרת הוא ירה בו.
האמת שאני לא יודע איך אגרתי כל כך הרבה כוחות נפשיים באותם הרגעים והחלטתי את מה שהחלטתי, כנראה אדם נבחן ברגעים אלה אבל לרגע לא עבר בראשי לנתק מגע, אלא לבצע את מה שצריך לבצע ולהיפך, לחתור למגע בכל מחיר.

הקבוצה כללה קצינים בכירים מפיקוד ארמיה השלישית והדרגות הבכירות ביותר שנתפסו על ידינו, למחרת רואיינתי ע”י עיתונאי בשם חזי כרמל על תפיסתם של קצינים אלו. ובאחד הימים נתקלתי בעיתון מעריב בראיון שנעשה במחנה שבויים עם אותם הקצינים, הדבר האירוני הוא שהתבקשנו בקשר על ידי דן שומרון לרשום את שמותיהם ודרגותיהם של השבויים וזה עשינו מוריס ואני מכיוון שהיה ביכולתי לכתוב את השמות בערבית ואז זיהה מוריס את פניו של אחד הקצינים כשכנו ומי שהיה גר באותה השכונה באלכסנדריה היכן שהיה גר לפני עלייתו לארץ.

את הסמל סעיד נאלצנו להחזיק עד למחרת “כאורח” מכיוון שלא יכולנו ליצור קשר עם כוחות האו”ם באותן שעות הצהריים המאוחרות שלאחר סיום המשימה.

תחילה הוא די חשש ופחד על חייו, ההרגשה שלו הייתה מובנת לנו – חייל מצרי בודד בתוך קבוצת חיילים ישראלים והמלחמה עדיין לא תמה סופית. לא הייתי רוצה להיכנס לתוך מוחו והסברנו לו שהוא צריך להיות איתנו עד הבוקר בלית ברירה. הוא העביר את הלילה לצידינו בתוך אחת העמדות בקילומטר ה-101, כאשר אנחנו ערים. סיפקתי לו שתי שמיכות שיוכל לישון בלילה אך שמתי לב שהוא לא הצליח להירדם, שוחחנו ארוכות עד עלות השחר. ברגע שראה את האור ושלא קרה לו שום דבר רע ושהוא יוחזר חי לידי המצרים, מאוחר יותר לאחר הכנת קפה וסידורים למפגש עם קציני האו”ם כולל הנציג המצרי הגענו לנקודת המפגש להחזרתו.

נפרדנו כלוחמים אפילו חיבוק קל כאשר החזרתי לו את הנשק היחידי שהיה לו ,כידון, ונתתי לו כמה לירות ישראליות כמזכרת מחייל ישראלי. היום בדיעבד מאוד הייתי רוצה לפגוש אותו.

נכתב בערב יום הכיפורים תש”ע
27 בספטמבר 2009