סיפורו האישי של סא”ל (מיל.) מיכה בן ארי (קפוסטה)

הכותב הוא מלוחמיו האגדיים של צה”ל. מוותיקי הצנחנים, ממקימי סיירת מטכ”ל, מ”פ סיור ומג”ד סיור. השתתף בעשרות פעולות קרביות. קיבל צל”ש אלוף פיקוד הדרום על קרב המיתלה במבצע קדש – 1956

גדוד סיור ונ”ט 582 של חטיבת המילואים 80 של הצנחנים היה מורכב בעיקרו מוותיקי הצנחנים, לוחמים טובים, בעלי עבר עשיר בקרבות, אבל בגיל מבוגר יחסית שעושה את שלו…

ביום הכיפורים הגדוד היה מפורק בחלקו. כאשר נקראו האנשים למלחמה הגיעו כולם ואף נוספים שהיו לא משובצים. אח הביא את אחיו וחבר הביא חבר. המח”ט הטיל על נתן שונרי לארגן מחדש את הגדוד, אני מיכה בן ארי (קפוסטה) הייתי זה שהקים את הגדוד מראשיתו. לאחר שסיימתי את התפקיד, הפיקוד הועבר לנתן שונרי שהתמנה כמג”ד.

היות והמג”ד היה שונרי, הצטרפתי אליו ללא תפקיד מוגדר, פשוט  לקחתי את האחריות על הזחל”ם של נתן במפקדת הגדוד. את השיעור למדתי ממאיר הר ציון שלאחר הפציעה שלו עזב ואני קיבלתי את הפיקוד על הסיירת. לקראת מלחמת ששת הימים מאיר הצטרף אלי ללא תפקיד מוגדר.

וכך לאחר התארגנות במרכז עלינו צפונה במטרה להיכנס ללחימה בסורים, מסיבות מסוימות החזיר אותנו המח”ט לפרדסים ליד פיקוד מרכז ברמלה. לי זה היה ניראה לא טוב, בשעה שכול עם ישראל לוחם על חייו אנחנו נשב באפס מעשה בפרדס, ימו (יורם נהרי) חברי הטוב ואני יזמנו מספר שיחות טלפון והצלחנו להשיג את אריק שרון שהיה בסיני, הזכרתי לו מי אנחנו, אריק זכר אותנו טוב מאוד ומיד אמר לי לרדת אליו. ביקשתי שיסדיר את זה רשמית, היות ואותי חושבים לפורע חוק וכך מצאנו את עצמנו ליד טסה במקום בו שכנה המפקדה של אריק.
אריק ללא היסוס קרא אליו את מח”ט 14 אמנון רשף  וצירף אותנו אליו. לא היו לנו אמצעי תחבורה, ואמנון ששמע עלינו שמח לקבל אותנו כחיילי חי”ר מנוסים והורה לאנשי החרמ”ש מילואים שלו לרדת מהזחל”מים ולמסור אותם לנו, הם מצידם שמחו מאוד, ביניהם היו גם לוחמים שרצו להשתתף בקרב והצטרפו אלינו. מבחינת הלחימה זה היה השלב של ההכנות האחרונות ליציאה של החטיבה לתפר בין שני הארמיות המצריות לכיוון התעלה, לחציית התעלה ולכיבוש של שתי גדות התעלה באותה גזרה.

תנועת הכוח בטור בליל הפריצה הייתה בסדר הבא: מוביל השריון של חטיבה 14, אחריו אנחנו ובהמשך הטור שאר האוגדה של אריק. התנועה בציר החולות מדרום לכביש “עכביש” הייתה בתחילה ללא קרב ובשקט. את קולות המלחמה שמענו אבל מרחוק ולא היה אפשר לנחש מה צפוי לנו. תוך דקות החטיבה של אמנון נכנסה לקרבות והאש הייתה גם מסביבנו. אחד הזחל”מים ניתקע בחולות. הכוח שלנו מנה שבעה זחל”מים בלבד. שאר הגדוד היה מפוזר במשימות אחרות ולא הספקנו לרכז את הגדוד לכוח אחד. המשכנו בנסיעה הלאה אל תוך המערכה שהתנהלה שם ליד אזור החצייה המתוכנן.

נעצרנו לצד ציר “לכסיקון” לא רחוק מצומת “טרטור” כאשר הטנקים של אמנון דוהרים קדימה, פגזים נורים לכל הכיוונים, פגזי טנקים, מרגמות, תותחים וירי מקלעים שונים גם שלנו וגם של האויב, עמדנו בצד הכביש וראינו איך השריון נילחם כחי”ר פנים מול פנים, מטווח אפס, אחדים מהטנקים המצריים עברו לידינו ונורו ע”י טנקים שלנו שהיו מאחור ואנחנו מחכים לפקודה!

לחימת השריון הזו הדהימה אותי, כול טנק שנפגע ואיש צוות נפגע בו הוחלף ע”י לוחם אחר, כל מי שיכול, היה יוצא ורץ לעלות על טנק שחסר בו לוחם ולהשלים את הצוות בלחימתו. הרושם שלי היה שאת הצוותים בונים תוך כדי הלחימה.
מ”פ טנקים בשם גדעון גלעדי קיבל את המשימה לפרוץ את ציר “טרטור” ולשם כך אסף כוח של כחמשה או שישה טנקים והסתדר בשורה במקביל אלינו ואנחנו היינו אמורים לצאת איתו למשימה. הכול התנהל תחת האש הכבדה שסביבנו. סוכם שגדעון עם הטנקים נע ראשון ואנחנו אחריו עם הזחל”מים. פה שוב ראיתי את גבורת הלוחמים של השריון! גדעון נע ראשון, הטנק שלו נפגע ולא עובר רגע ואני רואה אותו רץ רגלית חזרה ועולה בלי היסוס על הטנק השני שאחריו. בתוך כל המהומה הוא שוב ניפגע הוא שוב רץ ועולה על הטנק הבא.

אחרי מה שראיתי במקום הזה החלטתי לרדת מהזחל”ם, רצתי אליו ואמרתי לו שיחכה, שייתן לי כמה רגעים לבדוק מה קורה, אני אלך ברגל עם חברי ימו לבדוק מה בדיוק פוגע בו, הסתובבנו בין הטנקים הבוערים הפגזים הנופלים ויריות המקלעים פגשתי לוחם ישראלי ליד הטנק לשאלתי ענה לי שעלה על מוקש בצד הכביש. ליד הטנק שבצד השני ראיתי מצרי בהלם שצועק “אלה או אכבר” וגם הטנק שלו ללא זחל. הבנתי שיש שם שדה מוקשים שפוגע בטנקים שלנו וזאת מעבר לירי התותחים של הטנקים המצריים. חזרנו לגלעדי ואמרתי לו שלא ירד מהכביש היות ויש שדה מוקשים משני הצדדים.
גדעון יצא לדרך זיהה את הצומת, הודיע לנו, ונכנס לציר “טרטור” ואנחנו אחריו. במקום זה החלה מכת אש חזקה, ירינו על חי”ר מצרי שזיהינו. באוויר עפו טילי סאגרים, ררנ”טים ופגזים. גדעון גלעדי איבד את הטנקים אחד אחד! גם לנו נפגעו כלים. האנשים ששרדו ירו על האויב בכלי הנשק האישים שלהם. הבנתי שללא מגן השריון אין לנו סיכויים לשרוד. כול השריון התחסל  נשארנו עם שלושה זחל”מים. מהאש הכבדה נפגע גם הזחל”ם השלישי. הפגיעה העלתה את הכלי באש. נתן שונרי טפח לי על הכתף ואמר לי “מיכה, אח שלי שם”. לא ידעתי מה לעשות ונתתי פקודה להסתובב ולחזור אל הזחל”ם הבוער. רעש הזחל”מים שלנו גרם למצרים המסתערים לסגת. הם לא ידעו אם הרעש הוא של טנקים ומה מספרם ולכן החיילים המצריים נסוגו.

שוב החל קרב עם תותחים, טילים וטנקי האויב. בתחילת הקרב הייתי על הזחל”ם הראשון, במהלך התנועה אחורה לזחל”ם הפגוע הפכתי להיות כלי שני בשדרה ואז הזחל”ם שלפני חטף טיל ועלה באש. נשארנו זחל”ם בודד. הסתובבתי שוב לאחור, ותוך כדי הקרב אספנו את כל מי שיכול היה לעלות על הזחל”ם. חיילים ישבו על המנוע של הזחל”ם, על הכנפיים ונדחסו פנימה. כל מי שרק יכול היה נכנס לזחל”ם שלי האחרון שלא נפגע ודהרנו קדימה לצאת מהאש, הבנתי שכך אי אפשר יותר להילחם. במהלך הנסיעה שוב הותקפנו ע”י חי”ר דיברתי עם ימו והחלטנו שהוא ירד עם עוד ארבע חיילים ויחפה עלינו. בין החיילים היו עמי-יעל, מהזחל”ם האחרון שניפגע, דודו אהרון, שאחיו היה בזחל”ם האחורי שנפגע ולא היה אפשר לדעת מי יצא חיי ממנו, אמרתי לימו תדע שזה מעשה התאבדות לא בטוח שנתראה עוד. הוא התעקש והם ירדו לחפות עלינו מפני החיילים המצריים שהסתערו שוב על הזחל”ם ואני המשכתי בנסיעה.
היה אז כבר אור ראשון ואז ירד עלינו ערפל כבד ולא יכולנו לראות את המצרים והם לא יכלו לראות אותנו וכך המשכנו בנסיעה עד ציר “עכביש” בו היו כוחותינו. לימו שיחק המזל, כל האנשים שיצאו איתו נהרגו ורק הוא הצליח לחלץ את עצמו החוצה.

חזרנו לטסה להתארגנות וריכוז כול כוחות הגדוד ויצאנו שוב מערבה. חצינו את התעלה על מנת לחבור שוב אל חטיבה 14 שהמשיכה בלחימה כל אותו הלילה והיום שלמחרת בו הם כבשו את “החווה הסינית” וחצו את התעלה להמשך הלחימה.
לאחר שחצינו את התעלה נעצרנו בחורשת אקליפטוסים והמתנו לפקודה. במהלך ההמתנה חטפנו מטחי קטיושות צפופים מאוד כך שברגע שאמנון מח”ט 14 קרא לנו מיהרנו לצאת לכיוון מחנות אבו סולטן שנכבשו על ידי החטיבה ואנחנו ירדנו מהזחל”מים להשלים את הטיהור. במקום הזה נפתחה עלינו אש מהטנקים של דוב תמרי מהאוגדה של ברן ורק לאחר שנתן שונרי התקשר אליו האש הופסקה ולנו התווספו עוד נפגעים. חטיבה 14 עמדה לשלוח כוח לכיבוש צומת “ורדית-חבית” ולנו נאמר להיות עתודה ולהיכנס לשם אחרונים לאחר ההסתערות של השריון ולטהר מה שנישאר. היו לנו שם כמה היתקלויות ללא אף ניפגע.

את המשימה האחרונה קיבלנו מיד לאחר הטיהור להמשיך מזרחה לכיוון התעלה לחיץ החקלאי ולנוע לכיבוש הרמפה בשם “פוקסטרוט”. בחיץ החקלאי בין שדות התירס ועצי המנגו נכנסנו למארב. זחל”ם החוד ניפגע ועלה באש, נגמ”ש הפיקוד שהייתי בתוכו נע שלישי בשיירה, נעצרנו, ירדתי לבד ועם חגי, לוחם מהזחל”ם השני רצנו לכיוון המארב שהיה ממוקם במבנה בשטח. עברתי את המבנה ונתקלתי בשלושה לוחמים מצריים וחיסלתי אותם הם היו מופתעים ואני הייתי מהיר מהם בירי שלי. הטווח בינינו היה של מטר וחצי בלבד. לאחר חיסול המארב התארגנו במהירות והמשכנו לנוע. פרצנו לרמפה והסתערנו עד לראשה תוך טיהור תעלת הקשר שלמעלה. בקרב הזה נהרגו לנו עוד שני לוחמים. בזה הסתיים הקרב שלנו ונכנסה הפסקת האש.

אני רוצה לסיים בדברים שגם כתבתי בספרי “לא כל כדור הורג”:
“הלוחמים של חטיבת השריון 14 הם סיפור בפני עצמו. מישהו צריך לספר על הגבורה של אנשי החטיבה הזאת של אמנון רשף. אני חושב שלא הייתה עוד יחידה כזאת בצה”ל ואולי לא היו קרבות כאלה בעולם, בכל ההיסטוריה של המלחמות. החלק של החטיבה במה שקשור לצליחה קופח במידה משוועת, בגלל הסיפורים של הקרבות של גדוד הצנחנים בחווה הסינית”.

ערך:סא”ל (מיל.) עפר דרורי
לוחם חרמ”ש בפלוגה י’/גדוד 79 ובגדוד 184