הסיפור שמאחורי מסמך ציוותי פלס”ר 67

באוגוסט 2008 נפטר אבי. בעיזבונו מצאתי מעטפה, ועליה כתוב בכתב ידו:

“הפתק הזה, מוכתם בדמו של נמרוד נמצא במדיו לאחר שנפצע ביום הכיפורים תשל”ג בהמטירו אש נ”מ נגד מיגים שתקפו את יחידתו“.
בתוך המעטפה נמצא דף הציוותים המצורף (לעיון ברזולוציה מיטבית יש להקיש על הקישור בתחתית הדף).

ביום הכיפורים 1973 שימשתי בתפקיד קצין תורן בפלס”ר 67, חטיבה 14. ישבנו בקו, בגזרה הדרומית, ב”בסיס טילים”, והיינו ת”פ גדוד 52. מזה מספר ימים שררה  כוננות גבוהה.  חופשות בוטלו, והיציאה מהקו נדחתה.

בבוקרו של אותו יום נסע נחום שמר המ”פ לתדריך מח”ט בטסה. בסביבות השעה 12:00 התקשר אלי בטלפון, והודיע לי בשלווה כי הולכת לפרוץ מלחמה בשעה ארבע (או שש?) אחרי הצהריים, ונתן לי שורת הנחיות. את דף הציוותים כתבתי בעקבות אותה שיחה.

שעתיים לאחר מכן תקפו אותנו מטוסים מצריים, ובקרב איתם נפצעתי ופוניתי. הצלחתי לחזור לפלוגה לאחר 10 ימים, והשתתפתי בצליחה ובקרבות עד סוף המלחמה.

דף ציוותים זה נמחק לגמרי מזיכרוני, ועתה אני מנסה לשחזר כיצד נשמר, ואיך הגיע אל אבי:

כשפרצה המלחמה היה דף זה כנראה בכיס חולצתי. בתאג”ד ברפידים קילפו אותי מבגדי ונעלי ונותרתי בלבנים בלבד. נראה שאחד מאנשי הצוות הרפואי רוקן את כיסי, ונתן לי את הפריטים שהיו בהם, כולל דף ציוותים זה. הורי ביקרו אותי בבית החולים קפלן, בו אושפזתי, ונראה כי אז מסרתי את הדף לאבי, והוא שמר עליו.

כשאני מעיין בציוותים היום, אני שם לב לכמה דברים:

• ראשית לא ציוותתי את עצמי. אין לי מושג מדוע.
• שנית, את נחום המ”פ לא זכיתי לפגוש שוב – בסוף אותו יום הוא נהרג עם כל ציוותו: יוספי אבנרי, חיים אלון, וזכריה גריה. בני גינצבורג, שהועבר לנגמ”ש אחר, נשאר בחיים וזכה לילדים ונכדים. חזי הקשר, הרשום כאן ברשימת המנהלה, הצטרף לנגמ”ש המ”פ, נפצע, וניצל במבצע חילוץ נועז.
• יגאל אמסטר, החובש הפלוגתי, שגם הוא מצוות כאן במנהלה, הצטרף להתקפת הנגד על אחד הנגמ”שים, ואף הוא מצא את מותו באותו יום.
• נגמ”ש 140 חזר מהסדנא, והיה לא מזווד. בעקבות הנחיתו של נחום פקדתי על הצוות לזווד אותו ולהכינו לקרב. במהלך זווד הנגמ”ש החלה התקפת המטוסים המצריים. דוד סבן, שירה במטוסים מהנגמ”ש, נפגע ונהרג מאש המטוסים.

צידו הראשון של המסמך

צידו השני של המסמך