לוחמי חטיבה 14, שסודם,
היא הרעות שנקנתה באש ודם.

ישנן תמונות שלא תוכל מהן לברוח.
ישנן שעות שלא תוכל אותן לשכוח.
ולא חשוב לאן הגעת, או לאן פניך שָמְתָּ,
ימי מראות מלחמת יום-כיפור בהן לחמת,
המלחמה לה לא היינו מוכנים,
וכבר עברו מאז שלושים וּשמונֶה שנים.

רק אתמול, שבָּת של יום כיפור סביב חובקת,
קול אזעקה פתאום, קורע את השקט.
קולות של ירי וקולות של מהומה,
עכשיו ברור שזוהי מלחמה.
היא בגולן ובסיני, גם שם, גם כאן,
בקנטרה, במוצב המזח, במוצב “פורקן”,
לכל עמדה אנו קוראים, והם עונים או לא עונים,
וכבר עברו מאז שלושים וּשמונֶה שנים.

רק אתמול, מתוך האש והאבק,
מישהו הודיע. מישהו צעק.
והמלים נושאות משא של דאגה,
“רופא”! “חובש”! “זחל”ם ו”כוננות ספיגה”.
“דילוג”, “שדרות מסע”, “מיתלה”, “רפידים”
“סגול”, “מכשיר”, “נוזל” – היכן אנו עומדים?

גם אם הייתה זו חטיבה של חֵבְרֶה נועזים,
לא היה ברור איך נחבור למעוזים.
טנק אחד ועוד אחד את החולות חוצים,
הטנק של שאול שלו מביא 33 מֵחוּלָצִים.

לפני שעה היו בתופת ועכשיו הם כאן,
זה סיפורם המופלא של לוחמי מוצב “פורקן”
שנחלצו מתוך האש, שבאה מכל הכיוונים,
וכבר עברו מאז שלושים ושמונה שנים.

“מצמד” ו”טלוויזיה”. חילוץ מ”חמוטל”,
אז על כתפי לוחמי 14 בהבקעה הוטל,
במבצע ששמו הוא – “אבירי הלב”
להבקיע בין שתי ארמיות מצריות את מערכיו של האויב.

לבוא בהפתעה בין חיילי הדיוויזיות הפרושות,
בין שדות מוקשים והעמדות שאת השטח מכסות
ולהחזיק במסדרון הצר. בתופת הגדולה,
כדי שאחרים יחצו ראשונים את מי התעלה,
בכוח של שריון, חרמ”ש וצנחנים,
וכבר עברו מאז, שלושים ושמונה שנים.

לא ניתן לשכוח את אותן פנים, עכשיו,
של אמנון המח”ט אשר אמר בטרם קרב:
“הלילה כל אחד מכם, הוא נְציג העם וגם שליחו,
ועליכם מוטל להשיב לעם הזה את בטחונו ואת כוחו.
בכם אני בוטח ויודע, שאתם לכל פרט דואגים,
רק שימרו על עצמכם, ואל תשאירו בשטח נפגעים.”.

כל אחד מן הלוחמים, מפנים בלב זאת פנימה,
טורי שִרְיוֹן החטיבה, אז נע עם ליל קדימה,
ופתע קְנֵי תותחי הטנקים, את התמונה אז משנים,
וכבר עברו מאז שלושים ושמונה שנים.

רק אתמול, נסע אז בהסתר הטור,
אל צומת “עכביש”, ו”נחלה” וגם “טירטור”.
אל “החווה הסינית” שעמדה כמו גוף חשוף,
מול צומת “לכסיקון”, מול שם הקוד “כישוף”.

“החווה הסינית”, עמוד של אש לוֹהֵב,
בתוך מערכיו המבוצרים של האויב.
כוורת אנושית של חיילים מצרים סביב,
מתוך המחפורות הם מנסים אש להשיב.

הצנחנים, של שונרי נאחזים בתופת בשיניים,
קרב שריון בשריון ממרחק של מטר או שניים,
על מחיר כזה אשר שולם, איש לא חשב תחילה,
אבל החטיבה נוגעת כבר בתעלה.
ומאפשרת לדוברות לחצות אותה עם הכלים המשונים
וכבר עברו מאז שלושים, שלושים ושמונה שנים.

ואחר-כך, אפריקה, קרב סרפאום, או “אורחה” בשם הקוד.
קרב עיקש, קרב קשה, כשחטיבה 14 בראש החוד.
חיילי קומנדו מצרי לחמו כדי, להיות או לא להיות,
לחמו כמו גברים. לחמו כאריות.

ועמודי האש הבוערים, המוכרים כאן לכולנו,
אלה שלהם. ואלה הם שלנו,
ועוד מתחם נכבש ועוד עמדה שלא עונה,
וכבר חלפו מאז, שלושים ושמונה שנה.

 בצריחים החשופים, הקול בקשר משתלב,
קולו של ווקסי, מפקד הקשר של “אבירי הלב”.
גדוד 9 של יום-טוב תמיר, בגזרה הצפונית קרב עיקש מנהל,
ונכנסים לקרב לוחמי גדוד 52 של סקל עמנואל.

וגדוד 184 של המג”ד שאול שלו,
נע אל תוך מערכיו המבוצרים של האויב,
גדוד שיודע שלא ייסוג,
גם כשבא לראשו כמג”ד אברהם אלמוג.

ובנצי כרמלי, ויואב ברום, מפקדי גדוד הסיור,
וגדוד 79 של מוני ניצני שנמצא בטור
וגדוד 196 של המג”ד עמרם מצנע, שיהיה בריא,
ולאחר שנפצע, עובר הפיקוד לנתן בן-ארי.

וגדוד 407 וחייליו של יוסלה יוּדֵבִיץ , “כוח דב לבן”
וסיירת שקד של משה ספקטור, וחייליו של אהוד גרוס, כמובן,
וכוח שמוליק, שמוליק ארד, וכוח זמיר יצחק,
והתותחנים של בן דוד היורים למרחק.

וישראל בשלישות, ולופו בחימוש גם,
יומי בתחזוקה, יאיר במודיעין ואהוד באג”ם,
ואנשי דורון ברפואה, לוחמים ומטפלים, ללא חת,
וסגן המפקד, איתן אריאלי, הסמח”ט,
וכמובן שמותיהם של מאות הלוחמים והמפקדים האלמונים,
ששמם תמיד משתלב,
בסיפורי הגבורה וההיסטוריה שעשו את מבצע “אבירי הלב”.

אותם שידעו מול אויב מבטם להישיר.
שרבים, רבים מהם שילמו את המחיר.
מחיר הלחימה, מחיר האש ומחיר הבנים,
וכבר עברו מאז שלושים ושמונה שנים.

ואכן, שמות נופלי חטיבה 14 מול עינינו שבים ועומדים,
אלה הם “אחי גיבורי התהילה”
שהיו “מגש הכסף” עליו ניתנה שנית מדינת היהודים,
ואת השמות האלה, אנו שבים מדי שנה ומציינים,
וכבר עברו מאז שלושים, שלושים ושמונה שנים.
שלושים ושמונה שנים – ודרך ארוכה החטיבה מאז הלכה.
שלושים ושמונה שנים – שלא אבדו בים השִכֵחה.
שלושים ושמונה שנים – הזמן הרי דברים רבים משכיח,
אך הפרק ששמו, חטיבה 14 במלחמת יום-כיפור, תמיד שב ומגיח.

בכל נושא, בכל עיסוק, בכל תפקיד,
תמיד חוזר אותו הרגע ומרעיד
את מיתרי הזיכרונות, את מיתרי הלב,
את סיפור גבורתם של “אבירי הלב”.
הזיכרונות אשר תמיד בלב חונים,
וכבר עברו מאז, שלושים ושמונה שנים.

שלושים ושמונה שנים, עברו מהר כל-כך,
אך את ימי מלחמת יום-כיפור, איש כאן לא ישכח,
את הרעות אשר נולדה בלב השְִריוֹנָאִים,
גם אם עברו מאז שלושים,
שלושים ושמונה שנים.

דברי רקע למקאמה

מה הביא אותי לכתיבת מקאמה זו?

את ידידי האלוף אמנון רשף פגשתי לראשונה כטירון בטירונות גדוד שריון 52 בבסיס חיל-השריון שבחצור.
מסתבר שאמנון ואני, אנו שני אנשים שלא הגשימו את חלומות הנעורים שלהם.
באותם ימים, ימי הטירונות, דיברנו, אמנון ואני, על מה נעשה כשנשתחרר מהצבא. אמנון אמר בפסקנות שהוא לא מתכוון להישאר בצבא יום אחד נוסף לאחר תום תקופת שירות החובה וללכת ללמוד בטכניון הנדסה ואילו אני חלמתי להיות שחקן תיאטרון.

לאחר שנים, כששבנו ונפגשנו, מסתבר שאיש מאתנו לא הגשים את חלומו. אמנון נשאר בצבא הקבע והפך לאלוף ולמפקד גייסות השריון ואילו אני, שאמנם טעמתי מעט את טעמה של בימת התיאטרון, לא המשכתי בכך והשתלבתי בעולם העיתונות, הרדיו והטלוויזיה.

את אמנון שבתי ופגשתי בעיקר בימי המלחמות, כאשר אני מגויס ככתב רדיו לסקר את המלחמות, ופוגש באמנון, כל פעם בתפקיד פיקודי אחר במסגרת חיל-השריון, כל פעם בעל דרגה גבוה יותר.

המפגש שבאמת קישר בינינו בעבותות של רעות, היה במלחמת יום-הכיפורים.
כאשר פרצה המלחמה, באותו יום שבת באוקטובר, הייתי עסוק בבימוי מופע ענק של כנס חטיבת גולני לדורותיה בפארק גני יהושע בתל-אביב.
כשהתחילו האזעקות, קיבלתי טלפון מגלי צה”ל להתייצב בתחנה כדי לרדת לדרום. באותו רגע קיבלתי גם טלפון מסגן מפקד חטיבת “גולני”, סא”ל רובקה אליעז, (שנהרג מאוחר יותר) שאני לא צריך לדאוג, שזה בסך-הכול יום קרב ובמוצאי יום הכיפורים, כלומר באותו היום הוא מגיע בערב לתל-אביב לחזרה המתוכננת. אלא שאני הייתי כבר בדרך לתחנת גלי-צה”ל.

תוך נסיעה לתחנה, מצלצל אלי ידידי, דוד מרידור ואומר: “שמע עמוס. ממש אתמול חזרתי משהות ממושכת בחו”ל. מאחר ואני מוצב ביחידת ר”ם 70, היחידה בה נמצאים הישראלים היושבים בחו”ל, הרי שברגע זה אינני משובץ לשום תפקיד. אולי יש באפשרותך לגייס אותי? צלצלתי לגלי-צה”ל ושאלתי אם ניתן לגייס גם את ידידי, דוד מרידור. שאלו: “יש לו מכונית?” אמרתי: “וולבו א’ א’ “. אמרו: “ראה אותו מגויס ורד עמו מיד במכוניתו לרפידים שבסיני”. כבר באותו ערב היינו בבסיס ברפידים שהמה מרעשי מלחמה, מקולות של פצועים וזמזום וטירטור מכשיר קשר של מפקדים שניסו לקרוא ולהבין את תמונת המצב הבלתי ברורה ואז פגשתי באמנון.

אמנון נראה, עייף ומותש והדבר הראשון שאמר לי, “איבדתי את החטיבה”. מסתבר שבאותו זמן אמנון, כבר נשא על כתפיו את דרגת אלוף-משנה היה מפקד חטיבה 14 שישבה בקדמת סיני לאורך התעלה. עם הצליחה המצרית שנערכה בהפתעה גמורה, כותרו המעוזים וחייליהם, כולל חיילֵי חטיבה 14, ספגו את הפגיעות הקשות הראשונות. טנקים רבים של החטיבה נפגעו ויצאו מכלל שימוש. טנקים אחרים שאיבדו את מפקדיהם ואת הגדוד אליו היו שייכים, נעו לבדם בחולות סיני כשהם מחפשים נקודת ציון להגיע אליה. אמנון היה זה שהביא להם את נקודת הציון האבודה. הוא פשוט כינס את אותם טנקים תועים, אחד לאחד בבסיס החטיבה שהיה בטסה.

איש לא היה צריך להכתיב לי לאיזה כוח להצטרף. הבחירה בחטיבה 14, החטיבה של אמנון רשף, הייתה מובנת מאליה.

מאז אותו מפגש, כמעט מקרי, ידידי דוד מרידור עם הוולבו שלו ואנכי עם מכשיר ההקלטה, הפכנו להיות אנשי צוות בחבורת הפיקוד של אמנון. על נגמ”ש הפיקוד, עם יאיר, קצין המודיעין ואהוד, קצין האג”ם, עברנו את קרבות הבלימה ואת ההכנות לקראת הצליחה. בין לבין חילקתי לאנשי החטיבה שעמדו סביבי, את ספר שירי “רבע אחרי המלחמה” שנכתב לאחר מלחמת ששת הימים ובו תיאורים של הרגשת הלוחמים בקרב..

כשחזר אמנון מתדרוך אצל מפקד האוגדה , האלוף אריאל שרון, ופרש את מפת תכנון הצליחה המתוכננת, הבנו את גודל התפקיד שהוטל על החטיבה. על החטיבה היה להיכנס ראשונה, אל תוך מערכי האויב, בתפר שבין שתי הארמיות שחצו את תעלת סואץ והתחפרו כ- 5 ק”מ מקו התעלה. לאחר הפריצה היה על החטיבה לשמש כקיר מגן ולאפשר לכוחות הצנחנים והשריון לחצות את התעלה.

אז עוד לא היינו מצוידים בטלפונים ניידים כדי להעביר את הדיווחים מן השטח. לצורך העברת ההקלטות, הבינותי שאני צריך להישאר בחלק העורפי של החטיבה שם אשמע במכשירי הקשר באופן מדויק את מהלכי הקרב ויהיה לי נוח להתנייע חזרה למקום בו ניתן יהיה לשלוח בהיטס לאולפן את ההקלטות.

באותו ערב, ביקשתי מאמנון, להתלוות אליו בג’יפ, אל המקום בו עמדה החטיבה, מסודרת בשדרות מסע לקראת הפריצה לתעלה. רציתי להקליט את דבריו האחרונים של אמנון ללוחמיו בטרם הפריצה. אמנון, הנהג מצליח ואנוכי, ירדנו למקום כינוס החטיבה. לוחמי גדוד הסיור ישבו על הצריחים ושאר השריונאים האזינו לדבריו של אמנון במכשירי הקשר.

לאחר אותם דברים נרגשים שאמר אמנון, הוא קרא את הקריאה “עלי קרב” וכל הלוחמים השיבו אחריו ב”עלי קרב”. ואז, ניגש אלי אמנון ואמר: אתה בא?” לבוא פירושו היה להצטרף לנגמ”ש הפיקוד שנע תמיד בצמוד לטנק המפקד בו לחם אמנון ווקסי קצין הקשר החטיבתי. כל אנשי הנגמ”ש היו לפחות מצוידים בכלי נשק, עוזים, ובבגדים חסיני אש ואילו אני, כלי הלחימה היחידי שלי, היה מכשיר ההקלטה ובגדי הקיץ שהבאתי מן הבית. האמת היא שחיפשתי את כל הסיבות שבעולם לחבור לחבורת הפיקוד האחורי של החטיבה. “אתה בא?” חזר ושאל אמנון, וכשאני עניתי לו שמוטב שאחזור למערך האחורי, אמר: “אז תתחיל ללכת ברגל כי הנהג מצליח כבר חזר לבדו”.

לפני השתרעו רק גבעות של חול, אפלולית מעיקה וזמזום מנועי הטנקים שעמדו לפרוץ קדימה. ברצון או שלא ברצון, עליתי על נגמ”ש הפיקוד ונשארתי עליו בכל הלילות הבאים. לא אשכח את הפריצה ל”חווה הסינית” ולא אשוב ואתאר את הקרבות הקשים ואת מניינם של הנפגעים להם הייתי עד. את חומרי ההקלטה יכולתי להוציא רק כאשר הגיע לשטח, טנק השרמן שהוסב להיות טנק אמבולנס, כדי לחלץ את המג”ד עמרם מצנע שנפצע בקרב.

מאז, שבתי אל החטיבה והייתי עמה, כאיש מילואים לאורך עוד חצי שנה, גם כשעברה לצדה השני של התעלה, בקרבות בתוך מצרים ליד קו תעלת המים המתוקים. את רשמי מאותם ימים כתבתי בספר שירי “רבע לפנות בוקר” שהוקדש ללוחמים “אבירי הלב” של חטיבה 14.

מקאמה זו, שנכתבה למפגש החטיבתי לציון 38 שנים למלחמת יום-הכיפורים, היא עוד עדות לסיפור הלחימה המופלא של החטיבה ואנשיה.

עמוס אטינגר