מאת: ישראל צרפתי – פלוגה י’, גדוד 184

הסתיים לו חג חירותינו, ורוחות חדשות נושבות בעורפינו,
יום הזכרון לשואה ולגבורה בפתח, יום בו עם ישראל מתייחד עם ששה מליונים נרצחים מבני עמנו,

כן, כן, ביום רביעי הקרוב, וממש מעבר לפינה, אורב לו יום הזכרון, לגבורי ישראל,
והנה כבר קריאת יזכור והחזן קורא ‘אל מלא רחמים’,
ופנינו חתומים,

כמו ומעולם לא עזבתי את סיני וחלק גדול ממני עדיין נשאר שם, ולפתע!!! כן, ממש לפתע.
אתה שומע שירה זכה – שירה של מלאכים, מנסה להתחבר, ומנסה לפצוח בשיר, מנסה לשיר, אולם קולך אינו נשמע,
אולי רק קולות הקשר מקפיאי הדם של חבריך ובכייך על תום נעוריך, כיוון ששם, במקום ההוא, באותו מקום בתול ימים, בחולות, איבדת את תומתך,

אותו מקום שלכאורה אמור היה להיות פסטוראלי, מקום שקט ושליו עלי אדמות, הפך את חייך וחיי חבריך למקום בו ירי הנק”ל ודם חבריך מעורב בבכי,

עם שריקות הפגזים, צעקות של כאבים, וכן ה’אללה הוא אכבר’ רודף אותך מזה ארבעים שנה ואתה מנסה להשתחרר מזה על ידי מפגשים כל שנה עם חברי פלוגתך,

ואנו מנסים לעשות ככל יכולתינו לעשות את זה לנעים ביותר, אולם ההצלחה כמו כל הצלחה צרופה בכשלון כאב הלוחמים לא לשכוח את החברים, אותם חברים שבתודעה שלנו ובהכרה שלנו ישארו לעד נדבר עליהם ונזכרם, כל דרך או משעול כל כביש או צומת אנו רואים אותם בכניסה לבתיהם או בעליה לקיבוץ מנופפים לנו לשלום,

ואנו מנסים להסיט פנינו כדי לא להסתכל להם בפנים כדי שניזכרם יפים וצעירים כשהיו, וללא הצלחה יתרה,
ואולי? אולי כיוון שהיינו רוצים אותם, ושנפסיק לחשוב שפרחים שמים רק על קברים, ושירים שקטים יהיו רק על אהבה,

אהבה רק כמו בסרטים, וריקודים…
מצחיק כמה אירוני, הריקוד הוא כבר מזמן נקבר 🙂 כן מזמן עוד מימי וודסטוק המפוארים…

דרך חולות סיני המגואלים בדם… שם רקדנו לצלילי מכונות היריה……….. ואנו כבר לא יודעים למעשה האם היינו או היה זה חלום וכל אחד מנסה לעשות את חשבון הנפש שלו הן עם גלותי אנו ומהשואה של עמינו הקמנו מדינה לתפארת, והחלום?????????? מהו פשרו לא מנסה אפילו לדעת ……………