סגן נמרוד איתן – קמב”ץ פלס”ר 67

בבוקר יום כיפור 73′ הייתי קצין תורן בפלוגת הסיור 67, חטיבת שריון 14. ישבנו בבסיס “טלפתיה”, כ-10  ק”מ מתעלת סואץ, בגזרה הדרומית, תחת-פיקוד גדוד טנקים 52, כחלק מפריסת חטיבה 14 לאורך קו התעלה. הבסיס היה חלק מקו התעוזים, אך לא היה מבוצר כלל, ולכן על פי תוכנית “שובך יונים” היה אמור להינטש במקרה של פריצת מלחמה.

למרות הכוננות הגבוהה, השגרה המבצעית לא שונתה: לפני אור ראשון הוצאתי את סיורי הסוללה, ואחריהם את התצפיות ארוכות הטווח להתמקם על קו המים.

לפני הצהריים נקרא נחום המ”פ לתדריך במפקדת החטיבה בטסה. עדיין לא חשדתי בכלום. בסביבות השעה 12:00 הוא התקשר טלפונית מטסה. בשיחה זו בישר לי נחום שעומדת לפרוץ מלחמה בשש בערב, ומייד עבר לתדריך מעשי. קולו הבוטח והרגוע עזר לי להתגבר על התדהמה שבבשורה. מאז שהגעתי לסיני הייתה הגזרה שקטה לחלוטין. את האוייב המצרי ראינו מעבר לתעלת סואץ, ולפעמים גם תקשרנו בצעקות. לא הייתי מסוגל להעלות על הדעת פתיחת מלחמה עם האנשים האלה מעבר לתעלה!

נחום לא פירט איזה מלחמה עומדת לפרוץ בדיוק, ואני הנחתי שזו תהיה חידוש מלחמת התשה. על צליחה מסיבית איש לא דיבר ולא חשב. אך נחום היה תכליתי ופסקני. רשמתי את המשימות ויצאתי במהירות למלאן. ראשית ביצעתי רשימת צוות פלוגתי מחודשת. רשימה זו, שהיתה בכיס חולצתי נשמרה, והיא נמצאת אצלי עד היום, מוכתמת בדמי. המשימה הבאה היתה זיווד נגמ”ש שחזר יום קודם מהסדנה, וחנה עירום בחניה. כדי להפכו למבצעי היה להוסיף לו נשק, תחמושת, קשר וזווד. שלחתי את הצוות של יובל מישלי למשימה, ופניתי לחפש את האפסנאים. את זגורי ה”זיוודניק” הוצאתי מבית הכנסת באמצע תפילה, חצי בכוח, ושלחתיו למשימתו.

כל זה נעשה על רקע שלווה אולימפית ושקט מוחלט, כשאני עדיין לא מצליח לדמיין פרוץ מלחמה. המתנתי לשובו של נחום לקבל עדכונים נוספים. אבל המלחמה אכן פרצה, ובמלוא עוזה, ולא בשש אלא מוקדם יותר.
קצת לפני השעה שתיים אחה”צ, החריד רעש מטוסים את השמיים. “מטוסי חיל אויר יוצאים למתקפה מקדימה!” חשבתי ורצתי החוצה בשמחה ממגורי קצינים. אך מה שראיתי היה בדיוק הפוך: רביעיית מטוסי מיג 17 מצריים, טסים בגובה נמוך ממערב למזרח, ובטרם אני מספיק לעכל – אחד מהם שומט פצצה המתפוצצת על הדיונה מולי.

ברגע זה שכחתי  לגמרי את תפקידי כקמב”ץ הפלס”ר, ויצאתי להלחם במטוסים המצריים: חטפתי אפוד וקסדה, ורצתי לעמדת הנ”מ ליד השער. דרכתי את המא”ג והתחלתי יורה במטוסים. הם ביצעו שורה של יעפים: תחילה הטלת פצצות, בהמשך ירי רקטות, ולקינוח צליפת תותחים. נראה לי שאת יעפי התקיפה הם ביצעו ממזרח למערב, ואני יריתי עליהם כשחזרו לתקיפה הבאה. הם טסו נמוך מאוד, בגובה של כ-25 מטר, וחלפו כמה עשרות מטרים דרומית אלי. זה היה כל כך קרוב, שיכולתי בקלות לראות את ראשי הטייסים בתאי המטוס. אחד הטייסים הפנה ראשו שמאלה, ולרגע קט הצטלבו מבטינו.

בהתחלה היה נדמה לי שאפגע בהם בקלות. הספקתי אפילו לחשוב על אחי ארז, שהיה טייס קרב, וכמה אירוני זה יהיה אם אני אפיל מטוס אויב לפניו. אלא שהמטסים חלפו מולי במהירות גבוהה, וכמה שהשתדלתי לא פגעתי. הייתי רגיל לבצע “צפה פגיעה” בירי על מטרות קרקעיות – אבל בירי על מטרה אווירית לא רואים  פגיעות! הספקתי לירות למעלה מאתיים כדור – כמעט ארגז פעולה שלם.

נראה לי שבשלב זה נמאס לטייסים המצרים מהנודניק הזה שיורה עליהם, והם שיגרו לעברי צרור של רקטות שפגעו בקרקע בין החמ”ל לעמדת השער. הרקטה הדרומית ביותר התפוצצה על הקרקע כמטר מאחורי. חשתי כאב חד בזרוע ימין, ודם פרץ מהמרפק. אינסטינקטיבית הושטתי יד לכיס החולצה בחיפוש אחר התחבושת האישית – אך היא לא הייתה שם! חצי שעה קודם העברתי אותה לחגור, שנשאר במגורים. רסיס נוסף, גדול יותר, פגע  בגבי אך נבלם על ידי אפוד המגן אשר ללא ספק הציל אותי ממות.

באין תחבושת, הצמדתי את הזרוע הפצועה לגופי, חיבקתי אותה ביד שמאל, ורצתי לחמ”ל כשהדם ניגר במורד גופי. ניסיתי לדווח לחמ”ל במיתלה על התקפת המטוסים, בעוד איתמר הקשר מנסה לבצע בי חבישה מאולתרת. הרשת הייתה חסומה לגמרי מקולות מלחמה, ואינני בטוח אם התשדורת שלי נקלטה.

כשיצאתי מהחמ”ל נתקלתי בנגמ”ש שנשלח לחפש אותי, עם ארז ארנון בתא הנהג ורחמים יעקב בצריח המפקד.

מסתבר שבזמן שניהלתי מלחמה פרטית נגד המיגים, שאר הפלוגה פעל היטב על פי התרגולת. החיילים,  ותיקים ומתורגלים, רצו מיידית לנגמ”שים והתארגנו לפינוי מיידי של הבסיס. נחום המ”פ ומוטי סגנו היו עדיין מחוץ לבסיס, אך עמיתי הקצינים גידי, דני ועופר ארגנו בקור רוח את פינוי אנשי המנהלה (כולל הבנות כרמלה וגתית). סימנתי לנגמ”ש לנוע אחרי, רצתי לחדר, לקחתי את הנשק האישי, החגור  והצ’ימידן, ועליתי בכוחות עצמי לנגמ”ש. הנגמ”ש סגר כבש, ונע לכיוון הרחבה המרכזית. התעקשתי לעמוד על רגלי כדי לראות מה קורה סביב. מסתבר שרוב הפלוגה כבר התפנתה. ברחבת הדגל ראיתי זחל”מ בוער, ומאוחר יותר הסתבר לי ששם נהרגו שני לוחמי שקד עזרא בושרי ואלי בן שטרית.

מאוחר יותר נודע  לי שכשתקפו המטוסים המצריים, הנגמ”ש שפקדתי על זיוודו עדיין היה ליד האפסנאות. דוד סבן ירה מתא הלוחמים על המיגים, ושילם על כך בחייו: גם עליו ירו הטייסים המצריים רקטה,  ורסיס חדר לליבו והרגו.

בשלב זה אזלו כוחתי, התעלפתי והתמוטטתי לתוך תא הלוחמים. כשהתעוררתי אחרי זמן קצר, הנגמ”ש היה כבר בתנועה לכוון המיתלה. מצאתי עצמי שוכב על רצפת הנגמ”ש, והצ’ימידן למראשותיי. שני חובשים מבוהלים ניסו לחבוש אותי. הם היו חדשים, רק כמה חדשים בצבא, ולא הספקתי להכירם. דבר ראשון פקדתי עליהם לפרוק את המחסניות מהעוזים שלם, מחשש לפליטת צרור בתוך הנגמ”ש.

לראשונה נחבשתי מקצועית, ועתה נוכחתי שבנוסף לחור הכניסה, יש לי גם חור יציאה בצד החיצוני של המרפק. הרסיס נכנס למרפק בצד אחד ויצא בצד שני מבלי לפגוע באף עצם, אך הוא חתך את הוריד ואת השריר. החובשים הטירונים קיבעו לי חוסם עורקים, למרות שהפציעה הייתה ורידית.

הנסיעה התארכה כי נמנענו מנסיעה על הכביש, והכאב הלך והחריף. חוסם העורקים המיותר גרם גם לכאבים בלתי נסבלים וגם לגנגרנה, ובשלב מסוים הסרתי אותו ביוזמתי. הסרת החוסם הקלה על הכאבים אך במעט. שכבתי חסר אונים בתוך שלולית דם שהלכה וגדלה, דמי שלי, והתעניתי בכאבים. בשלב זה טבלתי את אצבע יד שמאל בשלולית הדם, ורשמתי על דופן מיכל הדלק: “נשבר הזין”. כשחזרתי מבית חולים ליחידה הכתובת עדיין התנוססה שם, באותיות קידוש לבנה.

כשהגענו לתחנת איסוף הפצועים (תאג”ד) במיתלה התעקשתי לרדת מהנגמ”ש בכוחות עצמי, אך כשפתחו את התחבושות התעלפתי שוב,  ומאז נשארתי על אלונקה. בתאג”ד נחבשתי כמו שצריך, והחדירו לי מחט עם אינפוזיה, ומורפיום שהפך את הכאב לנסבל. בכלל, תפקוד חיל הרפואה היה יוצא מן הכלל, ואני זוכר אותו בהערכה רבה ובאסירות תודה.

מהמיתלה הוטסתי במסוק לבסיס רפידים, שם הוסב הנגר מטוסים לבית חולים שדה. מראה בית החולים המאולתר היה סוריאליסטי, אבל פעל ביעילות רבה: בעמדת קבלה עטו עלי צמד חובשים מיומנים, ותוך שניות קילפו ממני את המדים המגואלים בדם.  נעלי נחלצו והושלכו לאחר כבוד לראש ערמת נעליים צבאיות. לאחר שהוערך מצבי צורפתי למאות הפצועים השוכבים על אלונקות על רצפת האולם הענק, ממתין לפינוי הלאה. שמעתי רבות מדברים על פאניקה ביום הראשון, אולם בית החולים ברפידים, אליו זרמו פצועים בעשרות ובמאות, פעל בקור רוח ובמקצועיות.

מרפידים הוטסתי במטוס הרקולס לתל נוף, ומשם באמבולנס לבית חולים קפלן הסמוך. חדר המיון היה מלא באלונקות עם פצועים, וחלק מהאחיות שהסתובבו בין הפצועים מיררו בבכי. ניסיתי לנחמן בהבטחה נאיבית שתוך 24 שעות צה”ל עומד לצלוח את התעלה על גבי גשר הגלילים ולהכריע את המערכה. עד כדי כך הייתי בלתי מודע לעומק הקטסטרופה.

בין האחיות הייתה עדנה סקל, שעברה בין הפצועים ושאלה אם מישהו מכיר את בעלה עמנואל, מג”ד 52. עדכנתי אותה שאמנם לא ראיתיו – אך שמעתי את קולו בקשר, והוא נשמע כתמיד בוטח ורגוע.
בקפלן התברר שגנגרנה פשתה בפצעי, בייחוד בפצע היציאה. הרדמה מלאה לא באה בחשבון בגלל הדם הרב שאיבדתי, כך שהסרת הרקמות הנגועות בוצעה בהרדמה מקומית, שגם היא לא השפיעה במיוחד: הרגשתי את אזמל המנתחים חותך חתיכות מגופי, ואת המחט חודרת דרך הבשר בתפירה פנימית.

היום הארוך הזה  החל בפסטורליה מדברית על גדות התעלה, המשיך לקרב לחיים ולמוות, והסתיים במיטה צחורת סדינים בקומה השביעית של בית חולים קפלן ברחובות.