הקדמה

ספרו של עמיד (תא”ל) עאדל יוסרי – מפקד חטיבה 112 חי”ר מדיביזיה 16 חי”ר המצרית בחזית סיני – מציג את זווית ראייתו של קצין מצרי בכיר ברמת מח”ט ושופך אור על לחימת הצבא המצרי, בדגש על חטיבתו של המחבר.

הספר רחוק מלשמש “מסמך היסטורי”, במובנו הפשוט של המונח, המבוסס על עובדות מוצקות ולוחות זמנים, מה עוד שבספר משובצים תיאורים שהינם פרי דימיונו האישי של המחבר, בעיקר כשמדובר בתיאור של לוחמים ישראלים, כולל “ציטוטים” שלהם. הספר יצא לאור בשנת 1978. המחבר מסתמך על מספר מקורות ישראלים בתיאור הלחימה של צה”ל, אך מסלפם לא מעט כדי להתאימם לסיפורו. חלק מהטעויות ומאי הדיוקים היו כבר באותה תקופה נחלת הכלל ולכן לא היו אמורים להופיע בספר זה הנכתב על ידי קצין בכיר האמור להיות בקי במידע בסיסי מעין זה.

חטיבה 112 חי”ר צלחה את תעלת סואץ, עם פרוץ המלחמה, במרחב שבין ג’בל מרים – רכס קבר החייל האלמוני בגדה המערבית בק”מ 82 של תעלת סואץ בצפון (עמ’ 166) ומחטת טוסון (באזור “מפרש”) בדרום. החטיבה כללה בתחילה 3 גדודי חי”ר – 334, 335 ו-336. לאחר מכן (ב-7.10.73, בשעה 03:00) הוכפפו לחטיבה טנקים (עמ’ 138, 146). באזור הצליחה של החטיבה לא היו ערוכים כוחות ישראלים בהגנה בפתיחת המלחמה. המרחב היה כעין “חור שחור” מבחינתי, כמי שפיקד על הגזרה. ככל הנראה, הכוח הישראלי היחיד בו נתקלה חטיבה 112 חי”ר היה כוח “פלר” אור ליום ה-7 באוקטובר באזור ציר “לכסיקון” 246 [ראה בספר “לא נחדל!” – מהדורה מורחבת, עמ’ 168 – 173].

כאמור, חלק מהתיאורים הקשורים בצד הישראלי הם פרי הדימיון (לדוגמא: תיאור החייל הישראלי מרדכי במעוז “חזיון” – עמ’ 123, 125; לחימת סג”ם ברוך שמיר – עמ’ 126 –127). חלק אחר של התיאורים הקשורים בצד הישראלי, שניתן היה להתבסס על מקורות גלויים, יסודו בטעויות גסות (לדוגמא: המחבר מתאר את השתתפות חטיבת טנקים 7 בקרבות בסיני, בעוד ידוע לכל כי חטיבה נלחמה ברמת הגולן – עמ’ 157, 216; מספרי יחידות: אוגדה 45 בפיקוד גנרל אריאל שרון – עמ’ 250; תיאור הלחימה של גדוד טנקים 113/חטיבה 217 – עמ’ 185, 205, 209; ועוד.

סוגיה נוספת שאיננה ברורה דיה הינו “קרב אל-טאליה הראשון” (עמ’ 135 – 137) ב-6.10.73, בשעות אחר הצהריים. אל-טאליה הינה גבעה, בגובה 47 מטר, המכונה “סגול” 215 במפת הקוד “סיריוס” הנמצאת בצפון אסור “מיסורי”. המחבר מתאר קרב גבורה של אחד מגדודי חטיבתו – גדוד 334 חי”ר – בפיקוד אחמד אבו עלם. באזור זה לא היה כל כוח ישראלי באותה עת. מאידך גיסא, ב-6.10.73, בשעה 16:00 לערך, תקף כוח בסדר גודל גדודי את תעוז “טלויזיה”, המכונה כנראה נקודה 57 על ידי המחבר, הנמצא כ-2 ק”מ מדרום-מזרח ל”סגול” 215. כוח זה הותקף, בהתקפת נגד מאולתרת, על ידי פלוגת חרמ”ש י’/גדוד 184 מתוגברת ב-2 טנקים, שהדפה את הגדוד התוקף שנסוג חזרה מערבה [ראה בספר “לא נחדל!” – מהדורה מורחבת, עמ’ 143 – 149].

בניתוח האירועים מסתבר כי הקרב המשמעותי הראשון של חטיבה 112 חי”ר התרחש כנגד חטיבת טנקים 500, ב-8.10, בשעות אחר הצהריים [ראה מחקרו של עודד מגידו באתר “במה להיסטוריה צבאית” בקישור זה].
מרבית התיאורים העוסקים ברמות העל – המעורבות הסובייטית והמעורבות האמריקנית ניזונים ממקורות תעמולה מצריים ואינם מדוייקים (לדוגמא: מועד הגעת “הרכבת האווירית” ב-10.10.73 והגעת טנקים 60-M משופרים, שהיו הטנקים האמריקאיים החדישים ביותר, הגיעו במטוסים חדישים לשדה התעופה באל-עריש – עמ’ 215; ראיית מבצע הצליחה הצה”לית והמצאות האוגדות בעברה המערבי של התעלה כמבצע תעמולתי/פסיכולוגי ולא כמערכה צבאית מכרעת – עמ’ 263). המחבר מתאר התרחשויות וקרבות שנערכו לאחר פציעתו ב-8.10.73. תיאורים אלה שטחיים, רבים מהם שגויים וחסרי בסיס עובדתי (לדוגמא: היכולת המצרית לחסל את ראש הגשר הישראלי לאחר הפסקת האש, ב-23-28.10.73 – עמ’ 262).

מאידך, ניתן להתרשם מרוח הדברים באופן כללי, מאופן התנהלות הלחימה המצרית, ממערכות היחסים הבין אישיים בין הרמות השונות.

הספר תורגם לעברית על ידי אל”ם (מיל’) פסח מלובני שאף הוסיף לו הבהרות והערות. פה ושם, גם אני הוספתי הערות והארות. פסח מלובני השקיע מאמץ רב בתרגום. הוא תירגם אך ורק את הפרקים והקטעים הרלבנטיים עבורנו ולפיכך התרגום מתחיל בעמוד 119. הספר ערוך והועמד במקור כך שיש לא מעט עמודים ריקים. במקרים כאלה, הכיתוב/תרגום מבהיר זאת. כל ההערות, ההארות וההבהרות מודפסות בצבע סגול ונתונים בסוגריים. בראשית כל פרק או פרק משנה, שיבץ המחבר כעין תמצית של הפרק, כך שהקורא מבחין בכפילות תיאורית של ההתרחשויות והאירועים.

תוך כדי קריאת הספר (וגם מידע נוסף), התרשמתי מהעובדה כי מספר מפקדים מצריים בכירים נפגעו – נפצעו או נהרגו – במהלך המלחמה, כולל מחבר הספר (לדוגמא: מפקד דיביזיה 16 חי”ר – עמיד (תא”ל) עבד רב אל נבי חאפט’ – נפצע ב-18.10.73; מח”ט 3 חי”ר ממוכן – עקיד (אל”ם) שפיק מתרי שדראכ – נהרג ב-9.10.73; מח”ט 1 שריון – עקיד (אל”ם) מחמד תופיק אבו-שאדי – נהרג ב-14.10.73 בקרב השריון עם חטיבה 14 הישראלית; מח”ט 116 חי”ר – עקיד (אל”ם) חוסיין רד’ואן – נהרג ב-18.10.73). נושא זה מעיד כי המפקדים המצריים היו בקדמת שדה הקרב.

ניתן להתרשם מפריסת חטיבה 112 חי”א והיערכותה, ב-9.10.73, בשעה 09:45 בתצ”א שפוענח על ידי ניצן שפירא בקישור זה.
כמו כן, ניתן לראות את פריסת גדוד הטנקים במרחב החטיבתי, באזור “לכסיקון” 242, באותו עיתוי, כש-8 טנקים מתוכו נעים מזרחה לתגבור המערך החטיבתי.

 

אלוף (מיל’) אמנון רשף
מח”ט 14 במלחמת יום הכיפורים

---

 

דברי רקע

עאדל סולימאן יוסרי היה קמ”ן חטיבה 7 חי”ר, שהיתה ערוכה באבו-עגילה, הוא יצא ללימודי השתלמות בחו”ל לפני מאי 1967 ולכן לא השתתף במלחמת 67. יוסרי חזר למצרים בשנת 1968 והתמנה כקמ”ן דוויזיה 18 חי”ר שהיתה פרוסה בגיזרה הצפונית של התעלה. כבר באותה שנה הוא הועלה לדרגת סא”ל (מוקדם) ומונה לפקד על גדוד 7 חי”ר, גדוד ותיק ובעל מוניטין בצבא המצרי. הגדוד, שישב בגיזרת פורט-סעיד, הועבר במחצית 1968 לגזרת ראס אל-עש, שם פיקד עליו יוסרי בקרב שנערך נגד כוחותינו במקום. במהלך מלחמת ההתשה, נשלח הגדוד לתגבר את ההגנה באיזור האי אל-בלאח בעקבות חשש של הפיקוד המצרי ממהלך ישראלי באיזור.

במרץ 1969 מונה יוסרי לרמ”ט חטיבת חי”ר שעברה הסבה לחטיבה ממוכנת. החטיבה הועברה לגזרת פיקוד הים-האדום, ככל הנראה בעקבות מבצע “רביב”. בסוף שנת 1970 יוסרי עבר לשרת באגף המבצעים במטכ”ל ולאחר כחצי שנה אושפז בביה”ח “מעדי” בקהיר כדי לטפל בבעיה רפואית ברגלו השמאלית. ביוני 1971 הוא הועלה לדרגת אל”ם (עקיד) ומונה כמפקד חטיבת 112 חי”ר, “חטיבת הניצחון” (החטיבה נקראה כך עוד לפני המלחמה) בדוויזיה 16 חי”ר.

בצהרי 6 באוקטובר 1973, צלחה החטיבה את התעלה והיוותה את האגף השמאלי (צפוני) של דוויזיה 16 חי”ר. ב-8 באוקטובר השתלטה החטיבה על איזור “חמוטל” וצפון “מכשיר”, התפרסה בשטח ובלמה התקפות-נגד מקומיות של צה”ל עד לסיום המלחמה. יוסרי עצמו נפצע ב-8 אוקטובר ואיבד את רגלו.

יוסרי היה הראשון שעוטר בעיטור הגבוה “כוכב סיני” על חלקו במלחמה ב-73, ונחשב לאחד מגיבורי המלחמה של הצבא המצרי.

לאחר המלחמה עבר יוסרי תהליך שיקום, כולל בגרמניה. הועלה לדרגת תא”ל (עמיד) ומונה לסגן ראש אגף המבצעים של הצבא, ומאוחר יותר לראש מנהלת המחקרים. השתחרר משרות צבאי בדרגת אלוף (לואא’). לאחר שיחרורו מהצבא שימש כיועץ לליגה הערבית וסגן שר במשרד האספקה ויו”ר החברה הכללית לממגורות ואחסון. עאדל סולימאן יוסרי נפטר באוקטובר 2013 – 40 שנה לאחר המלחמה.

מן הראוי לציין כי היוזמה לתרגום הספר באה מאנשי חטיבת השריון 421, שפנו אלי כדי לסייע להם בתרגום הפרקים הרלבנטיים ללחימתם במלחמת יוה”כ, ובכלל זה מול חטיבה 112 חי”ר המצרית, שבפיקודו של עקיד (אל”מ) עאדל יוסרי. מי שהצליח להשיג את הספר ולהעבירו אלי היה סא”ל (מיל) עודד מגידו, החוקר את לחימת החטיבה במלחמת יום הכיפורים. במהלך תהליך התרגום, שנמשך מספר חודשים, זכיתי לסיועו הרב של עודד בהבנת התאורים המופיעים בספר, כמי שחווה את הדברים בשטח בזמן אמת.

אל”ם (מיל’) פסח מלובני

תירגם: אל”ם (מיל’) פסח מלובני
הבהרות: אלוף (מיל’) אמנון רשף, אל”ם (מיל’) פסח מלובני

עמ’ 119

שער 4: בלב הגהינום

עמ’ 122

ריק

עמ’ 123

פרק 1: האם זה הגיוני? המצרים צולחים את התעלה?

החייל הישראלי מרדכי, שישב בשלווה במרומי מגדל התצפית צעק: “זה לא הגיוני, המצרים צולחים את התעלה! הם ממלאים את שטח התעלה בעשרות מסירות הגומי שלהם.” לפתע השתתק החייל הישראלי, שכן מגדל התצפית נפגע פגיעה ישירה בפגז אחד. המגדל הזדעזע והתנדנד, וחייל התצפית הישראלי נשאר עומד על שלושה עמודים. כאשר הוא נפל מהמגדל שררה סביבו דממה מוחלטת. חושבני כי הוא נשאר חרש לנצח.[2]

עמ’ 124

ריק

עמ’ 125

החייל הישראלי מרדכי, שישב בשלווה במרומי מגדל התצפית במוצב שמול גשר הפירדאן, כאשר לפתע נשמע קול פיצוץ עז ומחריש אוזניים. הרעם הלך והתגבר, והחייל הישראלי כמעט נפל לקרקע, כאשר מעליו עבר מבנה של מטוסי סילון בגובה נמוך, כשהוא כמעט נוגע באדמה החולית. לא עברו שתי שניות, והוא ראה את מימי התעלה כשהם מכוסים להפתעתו בעשרות סירות גומי, ובהם אנשים החותרים בכל כוחותיהם. מרדכי שפשף את עיניו והחל לצעוק באופן היסטרי: “זה לא הגיוני, המצרים צולחים את התעלה!” לפתע השתתק החייל הישראלי, שכן מגדל התצפית נפגע פגיעה ישירה בפגז אחד. המגדל הזדעזע והתנדנד, ונשאר עומד על שלושה מעמודיו. הוא הביט באימה למה שקורה מתחת לרגליו, כשראה עשרות חיילים מצריים שעלו על סוללת העפר בגדה המזרחית של התעלה, והחלו להתפרס לכל כיוון. הם התקרבו לגדר התיל ופוצצו אותה, וכתוצאה מכך התרוממו באוויר עמודי חול ועשן. מרדכי לא הבין את הסיבה מדוע הסרט שהוא רואה הוא ללא קול. גם הוא התעטף בדממה קשה.

האנשים שמולו נראו כשהם רצים ומנופפים בידיהם ובנשקם, והמקלעים פתחו באש לעבר מקורות הירי הישראליים. הוא סבר, כאשר נפל מן המגדל, שהוא הפך חרש ואינו שומע, שכן מגדל התצפית נפגע מפגז תותח נ”ט, והפך אותו חרש לנצח.

עמ’ 126

כך נפל המוצב, ובעקבותיו מוצבים נוספים בקו ברלב.

***

האויב החל להזיז את עתודות טנקי הפאטון שלו ונגמ”שיו האמריקאיים, כדי לבצע את התקפות הנגד שלו, כדי להשמיד את אנשי החי”ר, ולהטילם פעם נוספת לתעלה. הם התאמנו על ביצוע התקפות אלה שנים רבות, למדו את השטח, תכננו והכינו סימנים שיאכוונו אותם בכל מקום. הכינו תעלות, סוללות עפר ומוצבים/מעוזים גם בעומק.

אחת היחידות שהחלה לנוע היה גדוד טנקים ישראלי בו נמצא סג”ם ברוך שמיר, שכן הם נמצאו בכוננות גבוהה, והחופשות בו בוטלו מיום חמישי, ה-4 בחודש. ברוך סיפר: “כאשר קיבלתי את הפקודה לנוע, דאגתי להצטייד בכמויות גדולות של כריכים ולבוש תחתון, ובחומר קריאה כדי שלא אשתעמם. חשבתי שאני יוצא לטיול”, אלא שברוך ואנשיו, מיהרו כפי שהבינו אל דבר שלא היה כלל טיול, שכן הם נמצאו תחת אש הצבא המצרי.

הטנקים נעצרו בקרבת אגם תמסח, ופתחו באש לעבר המטרה. ברוך נדהם לראות כי מי שעומד מולו הם אנשי חי”ר, ולא טנקים, ותהה, האם המצרים מנסים לבצע פעולת התאבדות? הרי אמרו לנו שהבעיה שלנו היא טנק האויב, אח”כ תותחי הנ”ט שלו, ורק אח”כ עלינו לשים לב לאנשי החי”ר. הוא הופתע לחוש כוויה קשה בזרועו. הוא קפץ מהטנק לקרקע, הטנק החל לבעור, וקופסת הכריכים נשרפה, והוא ראה את חבריו שגם הם נכוו בזרועותיהם, כשהם מפשילים את שרוולי סרבליהם, העמידים באש. הוא הופתע גם לראות יציאה של כדורי אש מרקדים באוויר לעבר שאר הטנקים הישראליים, כדי להשמיד אותם אחד אחר השני.

ברוך עזב את נשקו, את מתיו ופצועיו זו לראשונה, והתיישב

עמ’ 127

על הטנק הראשון שנשלח לחלץ אותם ולהצילם. לא נכנס לתוכו. חש בכאב בידו ואמר לעצמו: “לאחר הדבר הנורא שראיתי, ולאחר מה שקרה לי, לא אכנס יותר לתוך טנק.”[3]

***

ובצד האחר, הוא הצד שלנו [קרי הצד המצרי – פ.מ.]

צוותי ציידי הטנקים שבפיקוד עאדל ועואד נפרסו באומץ מול הכוחות, ואיתם ה”שדים” של עבד אל-ג’אבר, עבד אל-עאטי, ביומי, ג’עפר, ואנור. כולם מסתתרים בתעלה או מאחורי קפלי קרקע, כשהם מצויידים במזוודות קטנות, אלה טילי ה”פהד” [סאגר – פ.מ.], ובשקט וקור רוח הפעילו את נשק החי”ר כדי למחוץ את שריוני האויב.

ישראל ביצעה התקפות לעבר התעלה, כדי להשתלט על ראשי הגשר, ובניסיון להחזיק במעוזים, ולבצע התקפות נגד רצופות כדי להתיש את כוחותינו, יומם וליל, ולהסב להם אבדות רבות, עד אשר תשלים ישראל את גיוסה המלא למלחמה. לבצע פעולות טקטיות כדי למנוע מסוריה לפתח את התקפתה, בשל קרבתה ללב ישראל.

 

ישראל הסתמכה על מספר גורמים בסיסיים במלחמתה איתנו [עם מצרים – פ.מ.]:

חיל האוויר: הוא הגורם המכריע ליתרונה של ישראל, אחרי 5 דקות היו לאויב כ-30 מטוסים מעל סיני, שפעלו כמטריה אווירית, שנמשכה כ-15 דקות. לאחר 40 דקות, בשעה 14:25 החלה תגובה מוגבלת של האויב בצורת תקיפות אוויריות רצופות, בקבוצות קטנות של מטוסים, נגד אמצעי ואזורי הצליחה, והכוחות שממזרח לתעלה. סך כול המאמץ האווירי [של האויב הישראלי – פ.מ.] ביום הראשון עמד על כ-350 גיחות, כאשר 60% מהן התבצעו ביום ונגד החזית המצרית לבדה.

הארטילריה: המפקדה הישראלית בסיני ניסתה לשבש את ההתקפה על התעלה, ולגרום אבדות לחי”ר באמצעות האש הארטילרית מהקליברים השונים. היא הפעילה תותחי הוביצר 155 מ”מ, מרגמות 160 מ”מ [טעות של המחבר – מרגמות 160 מ”מ לא היו בנמצא בסד”כ סיני – א.ר.], ותותחים מתנייעים כבדים 175 מ”מ, שכונו על ידי לוחמינו

עמ’ 128

“אבו קפה”.

השריון והיחידות הממוכנות: האויב ביצע במהלך היום הראשון ללחימה 8 התקפות נגד על ידי כוחות של חטיבה 14 שריון, שהיו מורכבים מפלוגות טנקים מתוגברות בחי”ר ממוכן [טעות של המחבר – לצערי, לא היו כוחות חרמ”ש שצוותו עם פלוגות הטנקים – א.ר.], נגד הדרג הראשון של אנשי החי”ר, שתקפו את התעלה החל מהשעה 14:30 בצהרים.

כל הניסיונות האלה נכשלו, והוא ניסה להעסיק את כוחותינו באש, ולגרום להם לאבדות רבות עד שיוכל לבצע התקפות נגד באמצעות הדרג הטקטי השני. וכפי שאמר פריק אוול [גנרל 4 כוכבים – פ.מ.] מחמד עבד אל-ע’ני אל-ג’מאסי, רמטכ”ל הכוחות המזויינים [ג’מאסי היה ראש אג”ם בתקופת המלחמה ומונה כרמטכ”ל רק בסופה– א.ר.], שההפתעה צימצמה את היקף אבדותינו בהתקפה על התעלה, אך היא לא הקטינה את עוצמת הלחימה.

הצהרותיהם

כך החלו מבצעי ההתקפה על התעלה. בפעם הראשונה היתה היוזמה בידינו. התמונה שהיתה בידי המפקדים הישראליים לא היתה ברורה, והיהירות הישראלית בלטה בהצהרותיהם.

[בהמשך רשימת ציטוטים מהתבטאויות מנהיגים ומפקדים ישראליים במהלך המלחמה. לא בטוח כמה הם מדויקים – פ.מ.].

עמ’ 129

מספרי האבדות

[גם כן מבוסס לכאורה על פי הודעות ישראליות – פ.מ.]

הכוחות המצריים הפתיעו את ישראל, כשהיא ללא מכנסיים, כאשר תקפו

עמ’ 129

את תעלת סואץ, ביום שבת, ה-6 באוקטובר, יום הכיפורים.

עמ’ 130

ריק

עמ’ 131

פרק 2: דיין וההחלטה הנוראה/הקשה

הישראלים אינם משאירים את הרוגיהם או פצועיהם אף פעם בשדות הקרב. זוהי מסורת שנקבעה על ידי דיין ושרון וכל מפקדי ישראל, שפינוי הרוגיהם ופצועיהם מהשטח הוא צו קדוש. אך ב-6 באוקטובר היתה ההחלטה שונה. שר הביטחון הישראלי, דיין, קיבל החלטה, מספר שעות לאחר תחילת המלחמה: אין בידינו אפשרות לבחור, אלה שיכולים לברוח, שיעשו כך, ואלה שאינם יכולים שיישארו במעוז. אכן החלטה נוראה. אבל מה יגרום לי לנהוג אחרת.[4]

באותו הזמן עצמו שמעו דיין ושרון את הזעקות המגיעות מקו ברלב, זעקות הפצועים בעשרות ומאות המבקשים להצילם. זהו הגיהינום [התיאור פרי דמיונו של המחבר. שרון הגיע לטסה רק למחרת, ב-7.10.73, בשעה 16:00 – א.ר.].

עמ’ 132

ריק

עמ’ 133

קיימת מסורת שנקבעה על ידי דיין ושרון וכל מפקדי ישראל, על פיה אסור להשאיר שום לוחם ישראלי, פצוע או הרוג, בשטח האויב. שרון עצמו נפצע במלחמה ב-48, כאשר רסיס חדר לירכו ובטנו, ומה שהציל אותו היה נס. אחד מאנשיו נשאו על כתפו, ופינה אותו משדה הקרב. ומאותה עת התייחס לכך שרון כאל צו קדוש.

אמנם המפקדה הישראלית העריכה שהאבדות תהיינה כבדות, שכן הצבא המצרי הצליח להשמיד 40 טנקים ונגמ”שים ישראליים, שניסו לפנות מוצב נצור קטן, והשמיד יחידה ישראלית שניסתה להציל 30 אנשים. שרון האזין, וכך גם דיין, לזעקות של מוצבי קו ברלב, לזעקות הפצועים שנפצעו בעשרות ובמאות, וביקשו שיצילו אותם, ופעם ראשונה שהשאירו את הרוגיהם, פצועיהם, שבוייהם וציודם שלם. שכן דיין החליט “אין בידינו אפשרות לבחור, אלה שיכולים לברוח, שיעשו כך, ואלה שאינם יכולים שיישארו במעוז שלהם”. אכן החלטה נוראה. אבל מה יגרום לי לנהוג אחרת.

התחככות וניצוצות

ארועי היום הראשון באו ברציפות זה אחר זה במהירות מפחידה. ההתחככות החלה בקרב בין אחת החוליות בשעה 15:00 אחר הצהרים לבין כוח טנקים [של האויב הישראלי – פ.מ.],

עמ’ 134

שכלל 2 טנקי פאטון ונגמ”ש 113-M. בתחילה נכשל רב”ט מח’לצ לפגוע בהם באמצעות פהד [טילי סאגר – פ.מ.], אך אחר כךהצליח להשמיד את שני הטנקים. הנגמ”ש ברח, ומח’לצ נפגע בקרב.

באותו זמן התנגשה חוליית נאג’י, עם שני טנקי אויב, בהם לא הצליחו לפגוע, והם נחלצו מן הקרב במהירות, ולא הופיעו לאחר מכן אלא למחרת, ה-7 לחודש, עם שחר. הפגזת האש הארטילרית המכינה שלנו נמשכה על מקומות [המצאות – פ.מ.] עתודות האויב, מפקדותיו ומוצביו עד השעה 15:05. תוך כך הסתיימה בשעה 16:20 צליחת חטיבת הדרג השני, בפיקוד עמיד [תא”ל – פ.מ.] שפיק מתרי [מח”ט 3 חי”ר ממוכן מדיוויזיה 16 חי”ר. נהרג ב-9 לחודש בקרב אל-טאליה – “סגול” 215 בצפון “מיסורי” – א.ר.], ברגל, וכך גם המפקדה הקדמית של הדיוויזיה. כך הסתיימה צליחת מרבית גורמי הדיוויזיה ברגל תוך שעתיים בלבד, כאשר על פי התכנון היה עליה לבצע זאת תוך שלוש שעות לפחות.

מחלקות ההנדסה, המצוידות במשאבות סילון, המשיכו לפתוח 44 מעברים בסוללת העפר שבגזרת ארמיה 2. בפועל הצליחו לפתוח ב-6 לחודש רק 35 מעברים, ואת 7 הנותרים השלימו ב-7 בו, ונכשלו לפתוח שני מעברים באזור פירדאן.

עמ’ 135

מרתון הניצחון

בשעה 16:00 בערב, עברתי עם חלק ממרכז התצפית שלי לקפיצה לות’בה השנייה, במרחק של 4 ק”מ מהתעלה, כדי לפקח על הקרב, ולהשמיד את עתודות האויב באל-טאליה [“סגול” 215 – א.ר.]. הסתמכתי על שימוש בקשר אלחוטי. האנשים החלו לחפור חפירות באדמה, בצורת חביות, כדי להתגונן מפני ירי טנקי ותותחי האויב, והפצצות מטוסיו. התחושה שליכאןהייתה שילובשל שמחהרבה, והרצון הקיבוצי לנקמה.

עלם [מג”ד 334 חי”ר – אחמד אבו עלם – פ.מ.] ואנשיו התקדמו באומץ ובמהירות, עומק הלחימה שעמד מולם היה 8 ק”מ, ועתודת האויב הגדולה היתה זו שנמצאה בטאליה [“סגול” 215 – א.ר.]. האנשים נמצאו “במרתון הניצחון”, וביצעו לחימה מהירה שלא היה לה דומה בהיסטוריה הצבאית, כשהם מתקדמים 3-2 ק”מ בשעה. עלם [מג”ד 334 חי”ר – פ.מ.] הקדים את כל היחידות והגיע לטאליה [“סגול” 215 – א.ר.], שם החל קרב קשה עם האויב שלו היו טנקים ונגמ”שים וגם סיוע ארטילרי, ובגזרת טאליה [“סגול” 215 – א.ר.], עליה התאמן, עמדו מולו אנשי חי”ר, כשהם נושאים את ציודם ותחמושתם, כשהם אוחזים בכלי נשקם וגוררים את עגלות היד. מפגש ממנו חששו המתכננים.

במו אזני שמעתי: “אנחנו חוששים שזחלי הנגמ”שים ידרסו אתכם, ויעשו מכם קציצות”.

אך עם גלי ההתקפה הראשונים על התעלה הנפנו דגל גדול עבור מצרים. תקענו דגלים תמיד בשטחים ששוחררו, וצליחתנו התבצעה בחסות לחימת הצוותים הקדמיים. הופעת כוחותינו בגדה המזרחית של התעלה השפיעה השפעה מוראלית חשובה מאד עליהם. בנוסף לכך שימשו דגלים אלה להטעות ולהונות את האויב, ומשכו אותו למקומות בהם הוא הושמד בנשק הנ”ט. באשר למוצבי האויב, הדגל המצרי הונף עליהם לאחר שהדגל הישראלי הורד מהם, והושלמה ההשתלטות עליהם, או השמדתם.

עמ’ 136

קרב אל-טאליה הראשון

בעוד הפסקת האש נמשכת [לפני המלחמה – פ.מ.], בנו הישראלים קו הגנה שני במרחק של 8-7 ק”מ ממזרח לתעלה. הקטע שהיה בחזית [החטיבה – פ.מ.] שלנו היה בנקודה 57 [המחבר מתייחס לתעוז “טלויזיה” – א.ר.] – טאליה [“סגול” 215 – א.ר.] – אל-שג’רה [תעוז “נוזל” – א.ר.].[5] כמו כן הם בנו [בתקופה זו – פ.מ.] מחנות צבא עבור חטיבות שריון וממוכנות [במרחב – פ.מ.] טאסה – בלוזה.

נקודת אל-טאליה [“סגול” 215 – א.ר.] היתה אתר שולט ששלט על האגף הימני של ראש הגשר של דיוויזיה 16, ואילו נקודה 57 אבטחה אותה מצידה הדרומי-מערבי [המחבר מתייחס לתעוז “טלויזיה”. הוא מתאר, בטעות, כי נקודה 57 נמצאה מדרום-מערב לטאליה (“סגול” 215). תעוז “טלויזיה” היה ממוקם כ-2 ק”מ מדרום-מזרח ל”סגול” 215 – א.ר.]. היא היתה רחוקה כ-7.5 ק”מ ממזרח לתעלה, ונמצא בה כוח עתודה של האויב בעוצמה של פלוגת טנקים (11 טנקים) ופלוגת חי”ר ממוכן (13 נגמ”שים) [כאמור, תעוז “טלויזיה” היה ממוקם דרום-מזרחה מ”סגול” 215. המרחק מתעלת סואץ היה כ-7.5 ק”מ. בתעוז הייתה ממוקמת פלוגת חרמ”ש י’/גדוד 184 – א.ר.].

התכנית הישראלית התבססה על כך שעתודות אלה תבצענה התקפות נגד תוך 20-15 דקות מתחילת ההתקפה. אך כתוצאה מההפתעה, ולאש הארטילריה, ולמהירות התקדמות אנשי עלם [מג”ד 334 חי”ר – פ.מ.] הגדולה, הם הגיעו לטאליה [“סגול” 215 – א.ר.], והחלו להלחם באויב בלב ליבו.

בשעה 15:40 קידם האויב את הטנקים שלו לעבר גדודו של טנטאוי [היה מג”ד 16 חי”ר, בחטיבה 16 חי”ר, בדיוויזיה 16 חי”ר. לימים שר ההגנה המצרי – פ.מ.], מימין לעלם [מג”ד 334 חי”ר – פ.מ.]. טנטאוי נלחם עם כוח עתודה זה במטרה להשמידו, ועלם המשיך בהתקפה, תוך אבטחת אגפו הימני.

בשעה 16:20 קידם האויב את שאר כוח העתודה שלו בכיוון עלם [מג”ד 334 חי”ר – פ.מ.], שכלל 6 טנקים, ו-10 נגמ”שי 113-M, ונכנסו איתו לקרב הצוותים [כנראה צוותי הנ”ט – פ.מ.] ושאר גדוד עלם [גדוד 334 חי”ר – פ.מ.]. תוך מספר דקות הושמדו שני טנקים ושני נגמ”שים. האויב ניסה לדרוס בזחליו את חיילי החי”ר כדי להרגם, והוא נגח בחייל חי”ר שתקף נגמ”ש – כך היה עם הסמל עבד אל-והאב אלג’דאווי, ששיגר ררנ”ט לעבר נגמ”ש, וכך נהרגו עאטף, קצין הסיור [או המודיעין – פ.מ.] של הגדוד, ואניס, קצין הקשר שלו, שתקפו את הנגמ”שים בפצצות תבערה [במקור – פצצותThermite– פ.מ.]. גם ג’עפר, שהיה משגר טילי פהד [סאגר – פ.מ.] נהרג לאחר שהשמיד לאויב טנק.

עמ’ 137

[המחבר מתאר כיצד נראתה תמונת המצב של הקרב מן הצד הישראלי. לצורך זה, הוא מביא את עדותו של סג”מ יגאל, תושב ראשון לציון, שטנק הסנטוריון שמימינו נפגע בטיל. מנגד, הוא מביא את גבורתו של החייל המצרי, כפי שכתב העיתון “דיילי אקספרס” הבריטי, וציין כי הנשק הסודי של מצרים במלחמה הוא החייל המצרי המשכיל – פ.מ.].

באותה עת התקדמו הכוחות המצריים, גדוד עלם [גדוד 334 חי”ר – פ.מ.] הצליח להשתלט על מוצב האויב בטאליה [“סגול” 215 – א.ר.] בשעה 17:00 בערב, והשתלט גם על מוצב מנהלתי אחר של האויב. המפקד עלם [מג”ד 334 חי”ר – פ.מ.] אמר: הסתכלתי אל החלל עאטפ ששכב על הקרקע, כשהוא מחייך, ודמו משקה את אדמת סיני. לא חשתי בעצב שכן אהבתיו כאחד מבני.[6]

האויב ניסה להחזיר לעצמו מספר פעמים את טאליה [“סגול” 215 – א.ר.]. הניסיון הראשון היה עם שחר ביום

עמ’ 138

ה-7 באוקטובר בכוח של 6 טנקים ושני נגמ”שים מכיוון דרום, מנקודה 57 [תעוז “טלויזיה” – א.ר.] שלא נפלה, כשהוא משלם בשני טנקים בוערים, שצוותיהם נטשו אותם בשדה הקרב. מרחוק המשיכה הארטילריה של האויב לתקוף את יחידת עלם [גדוד 334 חי”ר – פ.מ.], מעל טאליה [“סגול” 215 – א.ר.].

להלן סיפור שעלם [מג”ד 334 חי”ר – פ.מ.] לא רצה שיספרו, אך אני שמעתי אותו מחייליו. נגמ”ש של האויב פרץ את קו הגנתו, ומפקד הגדוד תקף אותו אישית בפצצת טרמית, והחייל החלל עבד אל-עט’ים הרג את המקלען הישראלי ברובה הצלפים שלו, ואילו החייל עבד אל-חמיד עטיה ירה ב-RPGלעברו ממרחק של 15 מ’ בלבד.זוהי גבורתו של הלוחם.

העצירה הטקטית

בהתאם לתכנית עצרה דיוויזיה 16 חי”ר, לאחר שהשתלטה על ראש הגשר, מצפון למעוז דוורסואר [“מצמד” – א.ר.] ועד מצפון לחנידק [אזור “פוקסטרוט” 1, בגדה המערבית, בק”מ 85.5 של תעלת סואץ – א.ר.], ובעומק של עד 8 ק”מ.

לאחר ההשתלטות על טאליה [“סגול” 215 – א.ר.] עצרנו בהתאם לתכנית, למשך יום או יומיים, עד שתסתיים הנחת הגשרים והמעבורות, ויגיעו הטנקים, התותחים והאספקה. אחר כך התפתחה התקפתנו מזרחה, תוך הטלת מצור על שני מוצבים של האויב בדוורסואר [מעוזי “מצמד” – א.ר.] וההשתלטות עליהם.[7] בשעה 16:00 בערב הגיע גדודו של פראג’ עם נגמ”שי ה-BMP שלו, בעלי החימוש הכבד, והוא החל לתמרן ככוח עתודה של כל הדיוויזיה.[8]

כאשר נאג’י בלם התקפת נגד של האויב באמצעות חולית החי”ר, בין דיוויזיית החי”ר [16 – פ.מ.] לבין דיוויזיית חי”ר 2, הוחלט להסיג את פלוגת פראג’, שהשתלטה על מוצב בציר אל-שט [“הכפר” שליד מוצב “המזח” – א.ר.] – אסמאעיליה [ציר “לכסיקון” – א.ר.], בתוך [גזרת – פ.מ.] הדיוויזיה, ובכך השלים גדוד פראג’ [את משימתו – פ.מ.] ותגבר את עתודת מפקד הדיוויזיה. משימת הסגת נגמ”שי פלוגה זו התבצעה בפעולה לילית, אותה לא גילה האויב, והוא לא איים על האגף השמאלי של החטיבה לאחר מכן.

באותה עת החל סיור המודיעין של צוופת לדווח על כך שהוא רואה 3 טנקי אויב, בשעה 17:30 בערב, כשהם נעים בכיוון גדוד עלם [גדוד 334 חי”ר – פ.מ.]. אחר כך דיווח

עמ’ 139

שהוא רואה 6 טנקי אויב נעים בכיוון עלם [מג”ד 334 חי”ר – פ.מ.] . אש הארטילריה שלנו כוונה לעברם והשמידה שני טנקים שנמצאו בשטח האויב. הסיור נתקל בטור טנקי האויב בשעה 05:30 בבוקר, והלוחם נביה נהרג. למרות זאת, המשיך הסיור בפעילותו, ודיווח על כל תנועות האויב באזור במשך יומיים רצופים, עד אשר נשלח סיור אחר במקומו בליל 8-7 באוקטובר.

עם העצירה התבצע תאום מהיר של תכנית האש, שהשמידה את כל ניסיונות ההתקפה המפתיעים של האויב.

מהר מאד נעשה שימוש באתים ובכלי החפירה, שחפרו חפירה בצורת חבית עבור האנשים, וחפירה עבור האמל”ח, והאנשים מילאו במהירות את שקי החול שנשאו. כן מיהרו להביא את העגלות הנגררות ביד, שהיו עמוסות במוקשים, בתאום ובהסכמה, כשכל קבוצה [מובילה אותן – פ.מ.] במהירות בכיוון הגזרה שבפיקוד שהאב. כל עגלה נשאה 14 מוקשים, והיא נגררה על ידי 3 אנשים.

תוך שעתיים הסתיימה הנחת 1,000 מוקשי נ”ט בחזית החטיבה, ו-1,000 אחרים מימיני [הכוונה מימין לחטיבה – פ.מ.]. המוקשים הונחו על פני השטח, כך שיוכלו להשמיד כל טנק של האויב, או לחתוך את זחליו, במידה וינסה להתקרב ולתקוף.

קרב הצליחה

הייתי בקשר רצוף עם עקיד [אל”ם – פ.מ.] עבד אל-בארי [רמ”ט החטיבה – פ.מ.], מפקד הצליחה שנמשכה ממערב לתעלה, כדי שאדע באמצעותו את מידת ההצלחה של אנשי ההנדסה בפתיחת הפרצות בסוללות העפר, והכשרת הדרכים דרכן. הוחל בהפעלת הכלים האמפיביים, המעבורות והגשרים. חשבתי על המאמץ הרב שהושקע כדי להשיג ניצחון יקר, על ידי תמרון כל כלי הרכב והטנקים, בכיוון בו ישיגו אנשי ההנדסה הצלחה. קולות ריכוזי הכוחות שלנו והמנועים נשמעו למרחוק, בזמן שהשתרר שקט בלחימה.

אנשי ההנדסה הצליחו להניח גשר של 60 טון בגזרת חטיבת החי”ר שמימיני [חטיבה 16 חי”ר – א.ר.], בשעה 20:30 בערב, או לאחר 6 שעות בערך, אך השטח שממזרח

עמ’ 140

לגשר היה קשה לתנועה, ואנשי ההנדסה החלו להכשירו, ועד אז הם לא הצליחו להניח בגזרתי גשר או מעבורות. הייתי רגוע מאד, הייתי בטוח ביכולתי להשמיד חטיבת שריון של האויב ע”י החי”ר. אכן התחככתי בהם והדלקתי את הניצוץ הראשון.

בשעה 19:00 בערב החלו תותחי האויב להפגיז את המעברים והמעבורות.

גיבורי עלי פהמי[9]

לא ניתן לדבר על היום הראשון של מלחמת אוקטובר מבלי שנציין ונשבח את ההגנה האווירית שלנו בכל סוגיה והקליברים שלה, המכ”מים שלה, הטילים שלה, בתכנוניה ובביצועיה. מה שטייסי האויב הישראלי טעמו מידיהם הם לא ישכחו אף פעם! אני ידעתי ברציפות על תקיפות האוויר של האויב. עוד בטרם שמעתי את קול המטוס, ראיתי את אחד מטילי הקרקע-אוויר שלנו מתרומם לשמים ממערב בכיוון מזרח. הטיל המשיך [לטוס – פ.מ.] כנקודה או קו מאיר, כשהוא טס כמו מטוס, ורק אחר כך שמעתי את קול המטוס. הטיל נפגש עם המטוס, והוא נפל בוער לנגד עינינו.

ראינו תחרות קשה ומהנה בין המטוס לטיל, בה ניסה הטייס הישראלי לברוח, כשהטיל רודף אחריו. כאשר הטייס הצליח להשתחרר ממטענו במקום כלשהו, הוא פנה במהירות הגדולה ביותר מזרחה, תוך ביצוע תמרון קשה. אם הטיל היה פוגע במטוס, הוא היה מתפוצץ באוויר.

לגדודי החי”ר ולי בעמדת התצפית שלי היו צוותים עם טילי 7-SA, הנורים מהכתף לעבר מטוסי האויב הטסים בגובה נמוך, והיו פוגעים בהם, או משאירים אותם לטילים ולתותחי הנ”מ האחרים. אחד מאנשי ההגנה האווירית, סמל זידאן, תאר ארוע של ירי: “ראיתי מטוס פנטום של האויב, הטס בגובה נמוך, של כ-20 מ’. שיגרתי לעברו 2 טילים, אחד בגובה נמוך והשני בגובה גבוה.

עמ’ 141

הטייס הישראלי התאמץ לתמרן כדי לחמוק מהם, והצליח, אך הוא התנגש בקרקע, והמטוס עלה באש”.

אחד הטייסים הישראליים השבויים אמר: “מאז הגיחות הראשונות איבדנו חברים רבים, וכאשר נפלו מטוסיהם הבנו שזו מלחמה נוראה, ובמועדון הקצינים ספרנו את המקומות הריקים שליד השולחנות.

היינו מודאגים, כשכל פעם נעלמו מאיתנו חברים רבים”.

עמ’ 142

פרק 3: העברנו את הלילה, במלון חבית

עמ’ 143

העברנו את הלילה הראשון בתוך המחפורת בצורת חבית, באזור של דיונות רבות. הקרב לא היה קל, והאויב ניסה כל מאמץ שיוכל להחזיר לו את איזונו, וגם בלילה ביצע התקפות נגד. הוא הצליח לפעמים להבקיע את מערכי ההגנה של הגדודים, אך אנשינו יכלו לו, ולקרב.

אני זוכר את אחד האנשים האלה, זהו החייל סעיד ח’טאב שתקף את טנקי האויב המתקדמים לאחר שעות של לחימה, והשליך את עצמו כשבידו מוקש, מול טנק מתקדם. הטנק התפוצץ יחד עם גופתו, והוא היה לגיבור הראשון של חטיבת הניצחון [זה כינויה של החטיבה – פ.מ.] שזכה לאחר מותו בעיטור “כוכב סיני”.

עמ’ 144

ריק

עמ’ 145

מלון החבית

את הלילה הראשון העברתי במחפורת בצורת חבית, כשמסביבי אנשי מרכז התצפית שלי [הכוונה כנראה במושג הזה לחפ”ק שלו – פ.מ.], וכן מפקד הארטילריה [של החטיבה – פ.מ.] אל-ג’והרי. כולנו נמצאנו במחפורת זו, באזור של דיונות רבות. עקבתי באמצעות רואופ, חסן בשר [מג”ד 335 חי”ר – פ.מ.] ועלם [מג”ד 334 חי”ר – פ.מ.] אחר הידיעות אודות האויב. עקבתי אחר טנקי האויב שניסו לתמרן מרחוק, וירו פגזים מידי פעם, וכך גם פגזי הארטילריה וקול המטוסים שביצעו סיורי לילה, או ניסו לתקוף את כוחותינו. כל אלה הצביעו על חולשתו וחוסר האונים שלו. המצב נשמט מידיו.

דיוויזיה 16 חי”ר הצליחה במשימתה, והשתלטה על ראש גשר קטן בעומק של עד 8 ק”מ, וקראנו לכך העצירה הטקטית. בשעה 18:30 בערב ה-6 באוקטובר היה עומק [ראש הגשר – פ.מ.] הגדול ביותר של הדיוויזיה בגזרתי. חטיבת הניצחון [כינוייה של חטיבה 112 חי”ר – פ.מ.] סיימה את משימתה לפני השעה 17:30 בערב, כשהיא משמידה את עתודת האויב הגדולה שנמצאה בטאליה [“סגול” 215 – א.ר.], ומבצעת לחימה מהירה של כשני ק”מ וחצי במשך שעה אחת, שזו מהירות גדולה מאד.

אור אחרון היה בשעה 18:00 בערב, והחל ליל ירח, והראות היתה אפשרית למרחק מה. עם רדת הליל החלו לפעול סיורים משוריינים של האויב של 4-3 טנקים, ועימם נגמ”ש או שניים 113-M, תוך ניצול הפרצות שבין הגדודים ובין החטיבות. הם הסתננו תוך הסתמכות על כך שבזחליהם מצוי גומי שיפחית אתמידתהרעש. הסיורים האלה פעלו כל הלילה, מעל המעבורות והגשרים, כשהם משתמשים באמצעי ראיית לילה. התקדמו כגנבים בדילוגים קצרים ואחר כך עצרו.

עמ’ 146

אחד המארבים האלה הגיע למקום התצפית שלי, במרחק של כ-800 מ’ ממני, ואף אחד לא ראה אותו. מולי נערך כוח עתודה נ”ט, שכלל צוותי טילי פהד [סאגר – פ.מ.] ו-RPG, ממנו התפרסמו לאחר מכן עבד אל-עאטי, ביומי וג’עפר.

כאמור, האויב ניסה לעשות כל מאמץ כדי להחזיר לעצמו את איזונו. בשעה 20:30 בערב הוא ביצע התקפת נגד על חטיבת החי”ר שמימיני [חטיבה 16 חי”ר – א.ר.], ע”י שתי פלוגות טנקים, והצליח לחדור את מערך הגדוד הימני. מי שבלם אותו היתה עתודת מפקד הדיוויזיה, שהצליחה להשמיד 3 טנקים לאויב. האויב נכשל לבצע את משימתו, להגיע לגשר ולהשמידו, והוא נאלץ לסגת כשהוא מותיר בשטח את הרוגיו וציודו. השארת ההרוגים כפי שכבר נאמר היה דבר קשה ביותר מבחינתו.

תוך כדי הלחימה האמיצה מימין, שיגר מארב טנקים של האויב מספר פגזים לעבר מקום התצפית שלי, אך בשל מיעוט הפגזים, ושיגורם בקצב איטי, לא ניתן היה לאתר את מקורות האש. הפגזים נבלעו בדיונות והם לא גרמו לנפגעים כלשהם.

פלוגת הטנקים הראשונה של החטיבה שלי הגיעה אלי בשעה 03:00 ב-7 בחודש בפיקוד הלוחם עלאא’. קיבלתי את פניו והוריתי לו לחבור לגדודו של מקדם [סא”ל – פ.מ.] חסן [מג”ד 335 חי”ר – פ.מ.] . השמחה אצל כולם היתה רבה עם הגעת הטנקים שלנו לגדה המזרחית של התעלה. היו אלה סימני הניצחון. עלאא’ התקדם לעבר בשר [מג”ד 335 חי”ר – פ.מ.]. הוא [עלאא’ – פ.מ.] הופתע מירי של פגזי טנקים לעברו, והוא תפס עמדות ירי עם הטנק שלו, ואחר כך התפרס.

עמ’ 147

הטנק התפוצץ ועימו גופת החלל

מפקד מחלקת החי”ר, נקיב [סרן – פ.מ.] סלמאן, הבחין תוך כדי התקדמותו במארב טנקים של האויב. בתחילה לא ידע להבחין אם זה כוח ידיד או אויב, אך הוא הבין שזהו האויב כאשר ירו לכיוון מערב. כתוצאה מכך ארגן במהירות כוח סער כדי להשמיד את מארב הטנקים של האויב. החייל החלל סעיד ח’טאב השליך את עצמו מול הטנקים האלה ועימו 4 מוקשים, כשהוא חוסם את הדרך שלפניהם, ומקריב את עצמו עם מוקש כדי לפוצץ את הטנק הקדמי. העיטור הראשון של “כוכב סיני” ניתן לגיבור מחטיבת הניצחון. הטנק הראשון התפוצץ יחד איתו. הטנק השני ניסה לעקוף, אך עלה על מוקש שני, שחתך את זחליו, והוא נעצר ופתח באש מתותחו ומקלעיו לעבר מחלקת החי”ר. הנגמ”ש שנע משמאל לטנק נפגע מהמוקש השלישי.

בשלב הזה החלה פעולת התאבדות של החי”ר להשמיד את הטנק התקוע. החייל צלאח עבד אל-עזיז התקדם והשמיד טנק בפגז אחד שנורה ממשגר קצר של החי”ר [הוא לא מציין את סוגו, RPG? – פ.מ.] מטווח של 30 מ’. נקיב [סרן – פ.מ.] סלמאן תקף את הטנק השני והדליק אותו באמצעות פצצת 43-RPG. עבד אל-עזיז נהרג מכדור שנורה ממקלע הנגמ”ש, אך אחיו אחמד צאלח [יכול להיות שאין הכוונה לאח במושג המשפחתי, אלא לאח לנשק – פ.מ.] התנקם בנגמ”ש כאשר תקף אותו ברימון יד קטן, אותו הטיל לתוכו, ופצע 8 מהחיילים הישראליים. כתוצאה מכך החלה התחמושת שנמצאה בתוך הנגמ”ש להתפוצץ, והיא הדליקה אותו ואת הטנקים. לאויב נגרמו 18 הרוגים, ונתפס שבוי אחר, צעיר מאד. הביאו אותו לפני והתחלתי לשאול אותו לשמו ושאלות אחרות. הוא ענה כמיטב יכולתו, כשהוא מבוהל מאד. מי שהביא אותו היה מחמד מתוולי יחד עם המפות והנשק, כשהוא מתנדנד. האם זה הצבא הישראלי הלא מנוצח?

נקיב [סרן – פ.מ.] סלמאן נפצע מרסיס בירכו, כתוצאה מהתקפתו האמיצה על טנק

עמ’ 148

האויב, והוא סרב להתפנות לאחור והמשיך להלחם.

זו דוגמא מכובדת ללוחם המצרי, המקבל הזדמנות להלחם על הגנת ארצו וכבודה, וברכות לחלל סעיד ח’טאב, נושא עיטור ,כוכב סיני”.

ב-6 וב-7 באוקטובר לא תקפנו את מוצבי האויב בדוורסואר [ מעוזי “מצמד” – א.ר.] ותל אל-סלאם [מעוז “לקקן” – א.ר.], בהתאם לתכנון, והסתפקנו במצור שהטלנו עליהם, ובתקיפתם באש ארטילרית. השתלטנו על מוצב האויב מספר 6 שבמזרח אסמאעיליה, שעתיים לאחר תחילת ההתקפה.[10]

המהלומה האווירית [בתחילת המלחמה – פ.מ.] הצליחה להשיג את כל יעדיה, והמפקדה הישראלית בסיני הזדעזעה כתוצאה מכך שהיא הופצצה. כן הושתק בסיס הל”א והאלחוט שבג’בל אום חשיבה, שכן מכשירי הקשר שלנו פעלו מבלי שהאויב יתערב בהם, לא רק בעת הלחימה, כי אם גם במהלך התרגילים שביצענו.

הלחימה לא היתה קלה בכלל. היא היתה קשה, אך אנשינו יכלו לה. בנוסף לאנשי הקומנדו שפעלו רגלית, הנחיתו מסוקים גדוד קומנדו בשעה 17:45 ב-6 באוקטובר באזור רויסאת. המסוקים השאירו אותם שם וחזרו לבסיסיהם. הגדוד נשאר כדי לנהל קרב התאבדות נגד חטיבות השריון של האויב הנעות מן העומק בכיוון התעלה.

חיל הים שלנו הפגיז בערב היום הראשון יעדי אויב באזור רומאנה, שעל חוף הים התיכון, בטילי ים-חוף.

עמ’ 149

תותחינו הפתיעו את האויב בירי רקטות בינוניות קרקע-קרקע על עתודות האויב הטקטיות באזור בלוזה, פגעו בכלי השריון שלו, והעלו אותם באש.

לחימת אנשי ההנדסה בצליחה נמשכה, במעברים ובמעבורות. עבד אל-בארי [רמ”ט החטיבה – פ.מ.] ונצר תמרנו [את – פ.מ.] טורי השריון, הארטילריה והאספקה בכל דרכי האורך והרוחב, כדי לסייע בהצלחת אנשי ההנדסה, ולהעבירם על גבי הגשרים והמעבורות שהנחתם הסתיימה.

הצד הישראלי המשיך בתקיפות האוויר והארטילריה שלו על כוחותינו, והמשיך לקדם את חטיבות השריון שלו לסיני. הוא ניסה לשווא להשפיע על המערכה ולהטיל פעם נוספת את החי”ר שלנו לתעלה, להשמיד את הגשרים והמעבורות, לסייע למוצבים שעל התעלה ולחלץ מהם את אנשיהם.

בבוקר ה-7 באוקטובר הצליח גדוד קומנדו, לאחר הליכה רגלית ארוכה של 25 ק”מ, במהלך לילה שלם, להפיל במארב חטיבת שריון ישראלית, באזור כַּתִ’יב אֶל-צִּנָעָת [חולית כ-1 ק”מ מזרחית מ”מכשיר” – א.ר.], שממזרח לאסמאעיליה, והשמידו לה 8 טנקים ו-4 נגמ”שים, ושיבש אתת תנועתה למשך יותר משעה.[11]

עמ’ 150

ריק

עמ’ 151

שער 5: הגנרל צעק, אל תתקרבו לתעלה        

עמ’ 152

ריק

עמ’ 153

פרק 1: ידינו התארכה בסיני

האויב החל לתקוף את בסיסינו האוויריים בבני סויף, מנצורה, ג’אנאכליס, קטאמיה שליד התעלה, שבראח’ית וביר ערידה שבים האדום. הוא השתמש בפצצות במשקל 3,000-250 ק”ג. כן השתמש בפצצות טלוויזיוניות נגד השריון וכלי הרכב. למרות כל זאת נמשכה צליחת כוחותינו את התעלה, הטנקים והנגמ”שים צלחו, כשמאחור פועלת הארטילריה על פי שיטת הצפרדע, חלקה נלחמת עם עתודות האויב, וחלקה עובר מזרחה. ידינו התארכה בסיני, והיא החלה לנפץ את האגדה [או המיתוס – פ.מ.], ולהשמיד את עתודות הטנקים של ישראל.

עמ’ 154

ריק

עמ’ 155

מסענו בנגמ”ש נמשך, הנהג, העוזר ואנכי.

המשכנו לבדוק מהי הדרך שתובילנו לקרבת בית חולים השדה. אני זוכר מאז את קולו של הנהג שואל אותי: להמשיך קדימה? ואני השבתי לו תמשיך קדימה. אני מרגיש את הקרקע רועדת בחוזקה, וחש את רגלי הימנית, כשהיא מדממת בחוזקה. הושטתי את ידי מבלי משים כדי לגעת בשארית רגלי המונחת לידי, ובה הנעל לבדה.

אני נזכר במבטו של מקדם [סא”ל – פ.מ.] מדחת, כשנעלם עם אנשיו בחשיכה, ואני שוכב על אדמת סיני ושואל עליו, וענו לי שהוא מחפש משהו.

ראיתי שהוא חזר מהר, שכן הוא מצא את רגלי שעפה, והביא אותה עם הנעל. הוא חשב שהרופאים יוכלו להחזירה למקומה. האדם באותם רגעים חושב לעצמו על דברים רבים, אך רצון האל הוא זה שאומר את המילה האחרונה.

אני חוזר לזכרונותי, אותם לא ניתן לשכוח. הנגמ”ש ממשיך לנוע בחשכה, כשהוא רועד בחוזקה, ומחפש את הדרך הקרובה לבית חולים השדה.

עמ’ 156

מבצעי יום ה-7 באוקטובר

עם שחר ה-7 באוקטובר, התגברו תקיפות האוויר של האויב, והתרכזו במהלך היום על כוחותינו שממזרח לתעלה, ועל הגשרים והמעבורות. היקף המאמץ האווירי שלו באותו היום הגיע ליותר מ-400 גיחות, 75% מהן ביום והשאר בלילה. זאת בנוסף לתקיפותיו על מספר משדות התעופה שלנו בבני סויף, מנצורה ג’אנאכליס, קטאמיה שליד סואץ, שבראח’ית וטנטא, וביר ערידה שבים האדום.

טילי הקרקע-אוויר ותותחי הנ”מ שלנו רדפו אחר מטוסי האויב, והדבר נהיה שכיח שהמטוסים היו מתפוצצים באוויר, או מתנגשים בקרקע או נדלקים. בגדוד השכן לנו נפל מטוס סקייהוק, ומולנו התפוצצו שני מטוסים. הגשרים והמעבורות המשיכו לפעול, למרות שמטוסי האויב השתמשו בסוגי חימוש שונים, ובכללם:

אשכולות [במקור – מצבורים – פ.מ.] של רימוני יד להפצצת אנשי החי”ר החשופים בשטח, משני סוגים:

האחד הקשור לצי האמריקאי, והכולל 110 רימוני יד במצבור אחד, כאשר כל מטוס נושא בין 5-4 אשכולות כאלה, הנפתחים בו זמנית באופן אוטומטי בגובה 200 מ’, ומהם יוצאים כדורי טניס המתפוצצים ומכסים שטח נרחב של השטח, ופוגעים בחי”ר שבשטח.

אשכולות המשפיעים על כלי רכב ואנשים הנמצאים במוצבים. האשכול כולל 12 רקטות/טילים 37 מ”מ, מהם מתפזרים רסיסים, עם או בלי מסמרים, הפוגעים בכלי רכב ובני אדם.

בנוסף השתמשו המטוסים בפצצות במשקל 250 ק”ג, 500 ק”ג, 1,000 ק”ג ו-3,000 ק”ג. פצצות טלוויזיה כנגד רק”מ, כלי רכב ומחסני תחמושת. רקטות/טילי אוויר-קרקע מהסוג הדביק נגד שריון, ששוגרו מגובה רב 8-6 ק”מ.

למרות זאת, רדפו גיבורי עלי פהמי [מפקד ההגנה האווירית – פ.מ.] את מטוסי הפאנטום, וגיבורי החי”ר יצרו

עמ’ 157

בנשק הקל [במקור – הקטן – פ.מ.] את “מחסום [במקור – סכר – פ.מ.] האש”. ראא’ד [רס”ן – פ.מ.] סעיד, מפקד גדוד ההגנה האווירית, שלו אמל”ח לא מתקדם (תותחי 37 מ”מ ומקלעים), הפיל שני מטוסי סקייהוק ומטוס פאנטום, כשהוא מרסק את ההנחות הידועות האומרות שכדי להפיל מטוס באמצעות תותחים כאלה יש צורך בכ-4,000 פגזים.

צליחת כוחותינו נמשכה, וזרימתם מעבר לתעלת סואץ. בתוך כך צלח גדוד הטנקים של עמיד [תא”ל – פ.מ.] שפיק [מתרי שדראכ – מח”ט 3 חי”ר ממוכן מדיוויזיה 16 – פ.מ.], וגם חטיבת שריון במהלך היום. מאחוריהם נפרסו התותחים, על פי שיטת הצפרדע, כשחלקם עסוקים בחילופי אש עם עתודות האויב וחלקם נמצאו עדיין בתנועה כשהוא עובר ממזרח [לתעלה – פ.מ.] אל עמדות חדשות. כך התארכה זרועה של הארטילריה כדי לשתק ולהשמיד את עתודות האויב וטנקי ישראל. כך החלה האגדה להתרסק לפירורים.

הגנרל אברהם מנדלר

הגנרל מנדלר, מפקד גזרת סיני הישראלי המפורסם (אלברט), האיש הקרח בעל העיניים הכחולות. ממוצא אוסטרי, שהתקדם בצה”ל מדרגת רב”ט בשנת 1948 לדרגת גנרל, אחד מאנשי השריון הנערצים, שהמשיך להלחם נגדנו ברציפות, כדי להפריע לנו, כשהוא משתמש בשאריות חטיבת שריון 14 הישראלית, חטיבת שריון 7 [טעות גסה – כידוע, חטיבה 7 נלחמה ברמת הגולן – א.ר.], פחות גדוד, חטיבת שריון 401 פחות גדוד וחטיבת שריון 460. הוא ניסה למנוע מכוחותינו להרחיב את ראשי הגשר, להתיש אותם ולגרום להם אבידות רבות בהתקפות הנגד הרצופות, וע”י ההפצצות האוויריות וההפגזות הארטילריות.

הגנרל יצא בעצמו כדי לפקד על התקפות הנגד. הגורל השאיר אותו במשך יומיים כדי לראות את סופו של השריון הישראלי בידי אנשי החי”ר שלנו.

עמ’ 158

אח”כ הגיע תורו שלו, והוא סיים [כשנפגע – פ.מ.] בידי אנשי חי”ר, ולפני מותו צעק כשהוא מזהיר את אנשיו “אל תתקרבו אל התעלה”.[12]

שפמו של ח’ליל

התקפות הנגד של האויב על כוחותינו, על חסן ועל מג’אהד [מג”ד 336 חי”ר – פ.מ.], התבצעו ע”י פלוגות טנקים מתוגברות בחי”ר ממוכן. בכל פעם השאיר האויב את ציודו/האמל”ח שלו כשהוא שלם, השאיר את פצועיו ושבוייו, וברח.

ח’ליל, סמל המבצעים שלי, הביט אל המטוסים, אל טנקי האויב המתפוצצים, ושיחק בשפמו הגדול בשקט, והקנטתי אותו “שפמך גדל בס”מ, יא ח’ליל”, והוא ענה בחיוך: “אני רוצה לקשור אותו”. הבנתי. זוהי משפחת חטיבת הניצחון.

חגיגת תה

באמצע יום ה-7 באוקטובר, ואני נמצא במחפורת החבית שלי, ולא אכלתי כלום למעלה מיום, למעט מספר לגימות של מים, הפתיע אותי יחיא, קצין הארטילריה, בשאלה: “תשתה תה?” תוך מספר שניות הכין לי ספל מפח עם תה חם, עם ביסקוויטים. אמרתי תוך כדי צחוק “בלי ממתקים?”. ענה לי יאסין, ראש מטה המבצעים שלי. “יש גם ממתקים, אדוני”. והופיעו תמרי סיני שהביא סיור מאחד מקבוצות הדקלים. כך נהייתה חגיגת תה על רקע קולות המטוסים והארטילריה. שמתי לב כי חלק מהלוחמים עדיין צמים, ולמרות הפקודות בעניין הזה, הם המשיכו לצום. נתתי להם להלחם ולצום.

עמ’ 159

אבדותיך … בקשותיך

עמיד [תא”ל – פ.מ.] עבד רבה, מפקד הדיוויזיה [16 פ.מ.] שאל אותי בבוקר ה-7 באוקטובר: “מה הן אבדותיך יא עאדל?” אני נזכר כי הערכנו את אבדותינו כ-30% ביחידות החי”ר. הערכתנו באשר לאבדות היתה דומה למה שהעריך המושיר [פילדמרשל – פ.מ.] אחמד אסמאעיל לאחר מכן, כ-35 אלף לוחמים, והתכוננו לכמות כזאת של אבדות. הגדלנו את אחוזי ההשלמות בכוח אדם לכדי 120% ובאמל”ח ל-100%, וזאת כאשר אנחנו הראשונים, צלחנו את התעלה, הרסנו את קו ברלב, הדלקנו את טנקי האויב, השתקנו את תותחיו והפלנו את מטוסיו. השבתי למפקד הדיוויזיה: “אבדותינו פחותות ממה שחשבנו”. אבדותי בעת צליחת התעלה היו מועטות מאד, וגם האבדות שנגרמו במהלך התקפות הנגד של האויב היו מועטות ביותר. מפקד הדיוויזיה שאל אותי: “ומה הן בקשותיך?, יא עאדל?”

עניתי לו: “אין לי בקשות”. אני לא צריך אספקת תחמושת, או תותחים ואספקה כלשהי. אמר לי עמיד [תא”ל – פ.מ.] עבד רבה לאחר המלחמה: “היית המפקד המעצבן ביותר בתקופת ההכנות למלחמה, שכן עמדת על זכויות אנשיך, ובמהלך הלחימה היית מאד נוח, לא היו לך כל בקשות, מלבד שאעזוב אותך לנפשך, ואתן לך להשמיד את האויב.” ואני מבקש להבהיר כאן. כאשר הלחימה נמשכת, לא ניתן לקבל נתון מדוייק לגבי האבדות, והמפקד מסתמך על דיווחי מפקדי המשנה, ועל הערכתו האישית, ומתרכז בהערכתו את ההיבטים הבסיסיים המכריעים את התנהלות המערכה.

עמ’ 160

ריק

עמ’ 161

פרק 2: בבקשה, מצרים על הקו

הופתעתי כאשר קצין הקשר הטלפוני אמר לי יש לך הפתעה. הוא ניסה להראות שמח למרות העייפות הגדולה שנראתה עליו. הוא החל את המלחמה עם כבליו כבר לפני מספר ימים והוא לא ישן מתחילתה. לאחר מספר דקות הביא לי טלפון כשכבל נגרר אחריו, ואמר לי אדוני, מצרים איתך. בבקשה דבר עם הבית.

אני נמצא במחפורת בצורת חבית בראש הגשר ממזרח לתעלה. חשבתי שזו בדיחה וסרבתי לדבר, ורק אחר כך הבנתי שזו לא היתה בדיחה.

עמ’ 162

ריק

עמ’ 163

אמרתי לסעיד עקאב, קצין הקשר הטלפוני, יא סעיד האם הסתיים תיקון הקשר הקווי? היה ברור שהוא לא ישן מזה כמה ימים, וכי הוא החל את מלחמת הקשר כמה ימים לפני ההתקפה, וממשיך עד עתה, וכי הוא נמצא בתנועה מתמדת, כשהוא מתמרן בכבלים, ומשתמש בכבלי האויב הטלפוניים לאחר הצליחה. ולמרות העייפות שנראתה עליו, הוא אמר לי: “בעוד 10 דקות תהיה לך הפתעה”, ואכן הופתעתי כאשר בא עם מכשיר טלפון, כשאחריו נגרר כבל, ואמר לי, כשאני נמצא בתוך מחפורת החבית: “מצרים איתך, אדוני, דבר עם הבית”. חשבתי שזו בדיחה, וסרבתי לדבר, אמרתי לו להמשיך בעבודתו המוצלחת, והייתי מרוצה ממנו, וממאמציו.

הקרב … הוא מראה

הבטתי לעבר עקיד [אל”ם – פ.מ.] עצאם, מפקד האגד הארטילרי שלי, שנמצא במחפורת שלו, מספר צעדים ממני, כשהוא מנהל את האש של 6 גדודי ארטילריה בשקט ובחיוך תמידי, כשמסביבו אנשי מפקדתו, חבורה מצויינת, יחיא, מוצטפא, אל-ורדאני ואל-שרביני, ונזכרתי בו שהיה נחבא אל הכלים, ושלא אהב לדבר. במלחמה מצאתי אותו שקט מאד, כשהמילים יוצאות מפיו באופן חלק. הם שלטו על עצביהם, וצרכו רק חלק קטן מן התחמושת שניתנה להם ואת השאר חסכו.

עמ’ 164

טיול …. בראש הגשר

במהלך ה-7 באוקטובר, היום השני למלחמה, העניינים נרגעו באופן יחסי, עזבתי את החפ”ק שלי, והתחלתי לבקר ביחידתי בראש הגשר, כדי לשנות את העמדות, וגם כדי שאדע מהי תמונת המצב האמיתית. מצב הרוח היה גבוה מאד, כשמידי פעם חוזרים ונשנים פגזי ארטילרי, חילופי אש עם טנקים ותקיפות אוויר.

המשכתי בסיורי, עזבתי את גזרת החטיבה שלי, והגעתי למפקדה הקדמית של הדיוויזיה, כדי לפגוש את מפקד הדיוויזיה. ביקרתי בעמדות כל יחידות הדיוויזיה שבראש הגשר, יחידות הארטילריה, ההגנה האווירית, השריון, ואחרות, כשמולן כל יחידות החי”ר, כשהן מסתייעות בנשק הנ”ט שלהן וב”פהד” [סאגר – פ.מ.].

הייתי בגדוד של פראג’, וראיתי את נגמ”שי החי”ר האמפיביים [כזכור הוא מפקד על גדוד נגמ”שי ה-BMP– פ.מ.], שכן פראג’ סופח לעמיד [תא”ל – פ.מ.] שפיק מתרי [מח”ט 3 חי”ר ממוכן – פ.מ.] לאחר שעתודות הדיוויזיה תוגברו בנגמ”שים. למדתי מהדיוויזיה כי למחרת אנו נחדש את התקפתנו, וחזרתי [למפקדת החטיבה – פ.מ.].

חזרתי אל גיבורי סלמאן וסעיד ח’טאב וברכתים, טנקי הצנטוריון עדיין בערו. לפני ששבתי לחפ”ק שלי, הייתי אצל עתודת הנ”ט שלי, שהייתה מצויידת בנשק חי”ר קצר טווח. והיא כללה את [מפעיל – פ.מ] ה”פהד” [סאגר – פ.מ.] ביומי, ועבד אל-עאטי, שישבו בנינוחות, ובעצבים רגועים, כצייד הצופה לעבר טרפם בסבלנות, ואינם מתייאשים.

בערב קיימנו ישיבה במפקדה המאולתרת בתוך רכב המפקדה [או הפיקוד – פ.מ.] “המשופר”, בנוכחות המפקדים וקציני המטה, מלבד עלם [מג”ד 334 חי”ר – פ.מ.] , חסן [מג”ד 336 חי”ר – פ.מ.] ובשר [מג”ד 335 חי”ר – פ.מ.], מפקדי הגדודים הקדמיים. מי שבא במקומם היו קציני המבצעים שלהם.

עמ’ 165

מה שמעניין הוא ששמו של קצין המבצעים של עלם [מג”ד 334 חי”ר – פ.מ.] היה גם כן עלם. שניהם היו ידענים/מורים [משחק מילים על בסיס השם עלם, שפירושו בערבית הוא ידען/מורה – פ.מ.] בלחימה, ומוכנים לתת למדינה ללא גבול.

נתתי את ההוראות לקראת ההתקפה [המתוכננת – פ.מ.] למחרת, וביצענו את כל ההכנות לקראתה, אותם היה צריך לעדכן לפי השינויים של הדיוויזיה ביום המחרת, ה-8 באוקטובר.

באשר לרכב המפקדה “המשופר”, זה היה הרעיון שלי והתכנון שלי, ומי שהשתתף איתי לבנות אותו היו קצין הקשר, מוחמד תופיק, פארוק, מהנדס הרכב, וכמה טכנאים. עלותו היתה כמאה לירות מצריות, וקיבלנו רכב מפקדה ששוויו כ-40 אלף לירות מצריות.

לאחר המלחמה קיבלתי סכום של 3 לירות ו-89 אגורות [במקור – גרושים – פ.מ.]. שאלתי מה זה? וענו לי זה עבור רכב המפקדה “המשופר”, פחות המסים והבולים. שמחתי היתה גדולה אף יותר לו הרווחתי 4,000 לירות.

חלומות הקרב

במפקדתי הקדמית התכונן ג’והרי [מפקד הארטילריה החטיבתית – פ.מ.] ללינת לילה, על מנת להבטיח את מוכנות כולם לפעילות למחרת היום. ישנתי שלוש שעות תמימות, מבלי שהפריעו לי רעם התותחים, קולות המטוסים והקרבות עם טנקי האויב. אני נהנה להזכר שהלוחם שישאר בקרב הוא זה שיוכל לחטוף כל יום מספר שעות שינה בכל מקום. אחרת יחווה התמוטטות מלאה לאחר 4-3 ימים.

הלחימה נמשכה בשעה שישנתי בלילה, לאור זיקוקין ואמצעי ראיית

עמ’ 166

לילה, אמצעי גילוי ופגזי תאורה, ואמצעי אינפרא אדום אנגליים, המורכבים על גבי טנקי הפאטון האמריקאיים, שהיו בשימוש הישראלים, ועל הטנקים הרוסיים מן הדגמים 54-T ו-55-T, שהיו בשימוש המצרים, ושעליהם הורכבו אותם אמצעים אנגליים. תחרות מוזרה בין סוחרי הנשק, ששום דבר לא מעניין אותם, מלבד הרווח.

מבצעי ה-8 באוקטובר

נמשכה צליחת הציוד, התותחים והאספקה, דרך הגשרים והמעבורות, במשך כל ליל ה-8 באוקטובר, למרות פעילות האויב. בבוקר היתה דיוויזיה 16 מוכנה לחדש את ההתקפה. החטיבה פינתה את ג’בל מרים [רכס קבר החייל האלמוני בגדה המערבית בק”מ 82 של תעלת סואץ – א.ר.], את הרמפות ואת הפירמידות שממערב לתעלה, והעבירה אותם ליחידות חדשות שבאו מהמערב כדי לאבטח אותם.

עקיד [אל”ם – פ.מ.] עבד אל-בארי [רמ”ט החטיבה – פ.מ.], ראש המטה שלי, הגיע אלי, ויחד עימו ראא’ד [רס”ן – פ.מ.] נצר, ועל פניהם ניכרו סימני העייפות ממבצע הצליחה. צליחתה של פלוגת הרפואה התאחר בהשוואה לתכנון. היא היתה אמורה לעבור לאחר כ-3 שעות, אך היא עברה לאחר יומיים. זאת כנראה בשל מיעוט האבדות, ולכן ניתנה עדיפות לגורמים אחרים לצלוח את התעלה.

קרב התרנגולים

האויב נלחם כשהוא נמנע מאבדות, כשהוא מנסה להתיש את כוחותינו, ולהסב להם אבדות רבות. מאמציו התחלקו בין החזיתות המצרית והסורית, והוא ביצע תקיפות אוויריות כדי לסייע להתקפות הנגד. הוא הגביר את מאמציו האוויריים באותו יום, וסך כל גיחותיו עמדו על 480 גיחות בחזית המצרית, 65% מהן ביום, והשאר בלילה. הוא מיקד את מאמציו על הכוחות הנמצאים ממזרח לתעלה ועל המעברים והגשרים.

האויב הנחית קבוצות של אנשים באזורים מרוחקים בגדה המערבית של תעלת סואץ, באמצעות מסוקים, בגזרה התיכונה, כדי להפריע לפעולות כוחותינו בראשי הגשרים

עמ’ 167

וכדי לצפות על תנועותיהם.

האויב הסיג לאחור את חטיבה 14 כדי למלא את אבדותיה, והכניס שתי חטיבות חדשות שהגיעו מהעומק: חטיבת שריון וחטיבה ממוכנת. זאת כדי לבלום את הצלחת התקפת חמשת דיוויזיות החי”ר בארמיות 2 ו-3.

הוא קידם את חטיבת שריון 600 הישראלית בכיוון דיוויזיה 16, כדי להלחם באזור שממזרח לאסמאעיליה ודוורסואר.

עמ’ 168

ריק

עמ’ 169

פרק 3: התקפות הנפל

הזמן דחק, המצב קריטי. כוחותינו ממשיכים בצליחה. נקבעה שעת “ש” אחרת לחידוש ההתקפה. האויב החל בגלים רצופים של התקפות עזות, כאשר התבררה לו כוונתנו לחידוש ההתקפה. כל גליו נשברו, אחד אחרי השני. חלק מהטנקים שלו הבקיעו את קווינו הקדמיים. הבקיעו ולא שבו. ההחלטות המכריעות באו אחת אחר השנייה. אין מנוס מן ההתקפה. ראינו את המראה המוזר בסיני, שטנקים ברחו לכיוון מזרח, ואחריהם תערובת של חי”ר, נע בדילוגים [במקור – בשיטת הצפרדע – פ.מ.], כשהוא גורר את נשקו ועגלות הגרירה הידניות. הוא נע מהפרצות שבשדות המוקשים. ועם כל המשקל הזה הוא מתקדם רגלית, כשהטנקים הישראליים בורחים מפניו במהירות. כך נופצה האגדה.

עמ’ 170

ריק

עמ’ 171

התקפות הנפל

האויב עמד על כוונותינו לחדש את ההתקפה, והוא ניסה לבצע התקפות נגד חזקות על יחידות הדיוויזיה באמצעות חטיבת שריון 600, לאחר שביצע הפגזה ארטילרית, ונעזר בסיוע אווירי של מטוסיו. באותו יום נשברו/התנפצו הגלים הרצופים של התקפות הנגד על סלע חטיבת הניצחון, וחטיבת החי”ר השכנה מימין. חלק מטנקי האויב הבקיעו לעתים חלק מהקווים הקדמיים, והם הובערו בתוך כוחותינו, ולא שבו.

ראיתי התקפת נגד באמצעות טנקי האויב על חטיבתי בשעה 11:00 בבוקר. הוריתי לעצור את האש עד אשר הם ייכנסו לטווח ההשפעה של כל כלי הנשק. מקדם [סא”ל – פ.מ.] מסעוד, קצין מטה המבצעים של הדיוויזיה צעק אלי: “יש התקפה עליך, עמיד [תא”ל – פ.מ.] עבדה [מפקד דיוויזיה 16 חי”ר – פ.מ.] אמר לפתוח באש”. עניתי לו: “המתן”. טנקי האויב התקרבו יותר, ומסעוד אישר פעם נוספת “אני ממתין, אדוני”. אמרתי לו: ” אני ממתין עד שיגיעו לחיקי”. הוא צחק איתנו. האויב זעף, אך הטנקים שלו הודלקו. רציתי לוודא כי הוא הושמד, עד שתתבצע ההתקפה הבאה בהצלחה. התקפת הנגד שלהם נמשכה ונכשלה.

עמ’ 172

מתכונן להתקפה

עמיד [תא”ל – פ.מ.] עבד רבה הוציא בשעה 12:00 בצהרים את הוראותיו להתכונן לחידוש ההתקפה, ושעת ה-“ש” החדשה נקבעה לשעה 13:30 בצהרים. תכנית [במקור – החלטת – פ.מ.] הדיוויזיה היתה שמי שיבצע את ההתקפה יהיו חטיבתו של עמיד [תא”ל – פ.מ.] שפיק מתרי שדראכ [חטיבה 3 חי”ר ממוכן – פ.מ.], וחטיבת החי”ר הניצחון שבפיקודי כדרג ראשון, וחטיבת חי”ר אחרת [חטיבה 16 חי”ר – א.ר.] כדרג שני, שתפתח את ההתקפה ותתכונן באותו זמן לתקוף ולהשתלט על מוצבי האויב בדוורסואר. הזמן דחק, המצב הקריטי נמשך, וכך גם החלטתי המהירה והמכריעה.

מג’אהד [מג”ד 336 חי”ר – פ.מ.] הודיע לי: “פלוגה אחת אצלי רחוקה, והיא תגיע בעוד 3 שעות”. קיבלתי החלטה: גדוד עלם [גדוד 334 חי”ר – פ.מ.] ישאר בדרג הראשון, מג’אהד [גדוד 336 חי”ר – פ.מ.] יתקוף בדרג שני, ולא ימתין לפלוגה הזאת. לאחר הגעת הפלוגה היא תשמש כעתודת מפקד החטיבה. ובאשר למוקשים. פיזרנו סביבנו כאלף מוקשי נ”ט, ועכשיו לא היה זמן לאסוף אותם. ולכן התקבלה ההחלטה לפתוח פרצות בין המוקשים, בהן תעבורנה היחידות בזמן ההתקפה, ותאורגנה קבוצות של אנשי הנדסה וח”יר שיאספו את המוקשים, ואח”כ יצטרפו אלינו.

מפקד גדוד הטנקים החדש יגיע כרבע שעה לפני תחילת ההתקפה, במקום מפקד הגדוד החולה, ולכן התקבלה ההחלטה כי קצין המבצעים ימשיך בפיקוד [על הגדוד – פ.מ.] עד שתושג המשימה הקרבית. ואז יקבל המפקד החדש את תפקידו. יש צורך להעביר גדודי ארטילרי ממני כדי לסייע לעמיד [תא”ל – פ.מ.] שפיק [חטיבה 3 חי”ר ממוכן – פ.מ.] ולחטיבה המשוריינת [חטיבה 14 שריון היתה תחת פיקוד דיוויזיה 16 חי”ר – א.ר.].

עמ’ 173

מאחר ובאותו הזמן היו עסוקים בבלימת התקפת נגד של האויב, הוחלט שבשלב הזה תמשיך הארטילריה בהפגזה, ולאחר מכן תועבר לעמיד [תא”ל – פ.מ.] שפיק. וימשיכו להסתמך בהתקפה על שאר הארטילריה, ועל הנשק בכינון ישיר של החי”ר ועל ה”פהד” [טילי הסאגר – פ.מ.]. כך נשארו לאגד הארטילריה שלנו שני גדודים, האחד מוכן לקרב בעמדות הירי, והאחר נע עכשיו כדי לעבור מן הגדה המערבית למזרחית. לפיכך התקבלה ההחלטה להסתמך על אש של גדוד אחד, ובשעת הצורך תסייע להם הדיוויזיה באמצעות אגד הארטילריה שלה. במהלך ההתקפה יסתמכו על אש הנ”ט של החי”ר, על ה”פהד” ועל אש הטנקים.

כך נמשך המצב, וגם ההחלטות. נתקוף בשעת ה-“ש” ללא איחור, וללא עיכובים.

שעת האפס

אני רוצה לעצור כאן לרגע. שעת ה-“ש” להתקפה על התעלה נקבעה ל-14:20 ב-6 באוקטובר. ישראל הודיעה כי שעת ה-“ש” נקבעה לשעה 18:00 בערב, וכי אנחנו הפתענו אותה בהקדמת השעה. הדבר אינו נכון, שכן התכנון והביצוע היו במועד אחד. ההפתעה היתה שהאימונים שלנו כוונו שההתקפה על מכשול המים תתבצע עם שקיעת השמש, וישראל השתכנעה על בסיס זה, והופתעה בהתקפה בצהרים.

פעם שנייה יצאנו לתקוף בצהרים, אך הפעם לא תקפנו את התעלה, אלא תקפנו בחי”ר את טנקי האויב ונגמ”שיו, שנכשלו בהתקפת הנגד שלהם, ושמו מצור על ראשי הגשר מרחוק.

עמ’ 174

ריכוז מחדש … להתקפה

עם שינוי מצבנו מהגנה בשלב העצירה הטקטית להתקפה, תוך הפחתת [או צמצום – פ.מ] יחידות הסיוע, הסתיימה פעולת הריכוז מחדש של הכוחות, והקצאתם מחדש. אני הייתי ערוך להגנה בצורת רבע קשת, שהיתה צריכה להפוך לקו לקראת ההתקפה.

צוותי ציידי הנ”ט הרגליים התפרסו עוד לפני תחילת ההתקפה, צדו מספר טנקים ואילצו אותם לסגת. הופעלו צוותי הסיור, כדי לעקוב אחר תנועת עתודות האויב, ודיווחו אלי בהתאם, והחלטתי לשנות את העיקרון הטקטי ולתקוף קודם עם החי”ר, כשאחריהם מתקדמים הטנקים.

אני תוקף קדימה

לאחר הפגזה ארטילרית קצרה, שנמשכה כ-10 דקות, ע”י גדוד ארטילרי אחד, ותחת מטריית ההגנה האווירית, החל החי”ר בהתקפה, כשהוא מסתמך על האש שלו, אש הנ”ט ואש הטנקים שבקרבתו.

והנה מראה מוזר. טנקי האויב ברחו מזרחה, ואחריהם תערובת של חי”ר [מצרי – פ.מ.], כשהוא גורר את נשקו ועגלות הגרירה הידניות, ועבר בפרצות של שדות המוקשים, כשהוא נוקט בשיטות הצפרדע.

הקרקע מלאה בדיונות גדולות, שגובהה עולה, והדיונות נהיות קשות יותר ככל שמתקדמים מזרחה.

הפצרתי בעלם [מג”ד 334 חי”ר – פ.מ.] וחסן [מג”ד 335 חי”ר – פ.מ.] למהר, כדי שנשתלט על הקו הכללי כת’יב אל-ח’יל [“מכשיר” – א.ר.] – אַבּו וַקְפָה [“חמוטל-“אדום” 6725 – א.ר.], כ-15 ק”מ מהתעלה, לפני אור יום אחרון. היה צורך לנוע במהירות קרבית של 3-2 ק”מ בשעה, ולבצע זאת למרות הלחימה בטנקי האויב במהלך ההתקפה.

עמ’ 175

המפקד מלפנים

השארתי את עקיד [אל”ם – פ.מ.] עבד אל-בארי [רמ”ט החטיבה – פ.מ.] במפקדה בשעה 13:15 בצהרים, ונסעתי ברכב המפקדה [או הפיקוד – פ.מ.] המשוריין בפעם הראשונה, כדי לפקח על הטלת החטיבה מקו ההסתערות שלה. עבד אל-בארי נע עם מפקדתי כדי להיערך באזור טאליה [סגול” 215 – א.ר.]. תוך כדי התקדמותי ראיתי טנקי אויב שרופים וגם טנקים שלנו שנפגעו במהלך הקרבות, וכתוצאה מההפצצות האוויריות. טנקים אלה המשיכו להתפוצץ ולבעור.

חציתי ציר חדש שהאויב הכין מטאסה לבִּיר חִבֵּיטַה [ליד “עכביש” 52 – א.ר.] ודוורסואר [כנראה הכוונה לציר “פוטון” – א.ר.], ועברתי ליד מוצב מנהלתי תת קרקעי, והתברר בהמשך לאחר שהמקום נבדק כי יש בו ציוד ובגדים, וגם בגדים תחתוניים של נשים [הכוונה, כנראה, לתעוז “טלויזיה” – א.ר.].

תוך כדי התקדמותי מצאתי אנשים ואמל”ח המפגרים אחר יחידותיהם בשל קשיי הקרקע, וכאן היה ברור החשיבות בצורך באנשים טובים, המאמינים במערכה ובמטרותיה, כדי שיתקדמו לבדם ללא כל פיקוח ממפקדתו.

התכנית היתה שכולם יתפסו קו הגנה אחד, בו תמצאנה דיוויזיות 2 ו-16 חי”ר, וכדי להשתלט על ראש גשר טקטי, או ראש גשר ארמיוני, בו יערכו שאר הכוחות, כהכנה להטלה על פי המצב. לפיכך פתחו דיוויזיה 18 וארמיה 3 בהתקפה באותה עת.

מקדם [סא”ל – פ.מ.] צלאח [מג”ד 336 חי”ר – פ.מ.], מפקד גדוד הדרג השני, התקדם איתי, ושמתי לב שהמפה אינה תואמת את השטח, והשטח כולו מלא בדיונות גבוהות, המושפעות מהרוחות, ולכן מראה הקרקע משתנה כל הזמן. היה צורך לקבל החלטות מהירות שיתאימו לאופי הקרקע. אמרתי לצלאח: “מקום הערכות הגדוד שלך הוא כאן”, והצבעתי על הקרקע. לקחתי את העט שלו וסימנתי לו את ההחלטה החדשה על המפה. לידי עמד קצין המבצעים שלי שסימן את השינוי החדש על מפת החטיבה. השארתי את צלאח כדי שיבצע את משימתו החדשה.

עמ’ 176

ריק

עמ’ 177

שער 6:רגלי עפה באוויר

עמ’ 178

ריק

עמ’ 179

פרק 1: דממת האלחוט

מכשיר הקשר שברכב הפיקוד המשוריין שלי דמם, וקצין הקשר ניסה לשווא לתקנו. עזבתי את הרכב והתחלתי ללכת ברגל, עם קציני המפקדה הקדמית שלי. אין ספק שהליכה מהירה מחזקת את הקשר בין מפקדים. תוך כדי התקדמותי נפלו פגזים סביבנו. כולם התקדמו לפי התכנית, הלכתי עם קבוצה קטנה מאד של אנשי, שניים בלבד. [הלכנו – פ.מ.] קדימה עד לקצה, כדי שאבחן את המצב בעצמי, ואתן את ההחלטות על השטח בהתאם למה שראיתי.

עמ’ 180

ריק

עמ’ 181

תוך כדי התקדמותי שמתי לב לרווח שישנו בין הגדודים. ולמרות שהדגשתי בפני מפקדי הגדודים של הדרג הראשון, שלא ישאירו רווח ביניהם, ראיתי פתאום רווח ביניהם בגודל של כק”מ וחצי. ביקשתי מעלם [מג”ד 334 חי”ר – פ.מ.] ובשר [מג”ד 335 חי”ר – פ.מ.] לסגור את הרווח, כדי שלא יחדרו דרכו טנקי האויב. באותה זמן העברתי פלוגה מעתודת הטנקים שלי לסגור רווח זה במהירות.

השעה היתה 16:00 בערב. מכשיר הקשר שברכב הפיקוד המשוריין שלי דמם, וקצין הקשר, עבד אל-רחמן, ניסה לשווא לתקנו. נסעתי בו עד שהגעתי ממערב לנקודה 121, יותר מ-16 ק”מ ממזרח לתעלה. אז ירדתי מהרכב עם מכשיר הקשר, אותו נשאו האנשים ברגל, ואשר לא עזב אותי אף פעם.

חטיבת הניצחון הגיעה כרגיל מוקדם. עבד אל-רחמן קרא לי [בקשר – פ.מ.] שמפקד הדיוויזיה נמצא במכשיר אלחוט רב-אפיקי. דיברתי עם עמיד [תא”ל – פ.מ.] עבדה [ואמרתי לו – פ.מ.]: “ביצענו את המשימה, ואנחנו נבלום עכשיו את התקפות הנגד של האויב. חטיבת שפיק התקדם צפונה יותר מידי, והוא לוחץ על אגפי הימני” [חטיבת שפיק היא חטיבה 3 חי”ר ממוכן שפעלה מדרום לחטיבת המחבר – א.ר.].

עמיד [תא”ל – פ.מ.] עבד רבה [מפקד דיוויזיה 16 חי”ר – פ.מ.] אמר: “הקשר האלחוטי עם שפיק ועם דיוויזיה 2 מקוטע, ואני סומך עליך שתיצור את הקשר עימם ותודיעני”. במהלך ההתקדמות שלחתי קציני קישור לשתי היחידות האלה עם מכשירי קשר כדי ליצור עימן קשר, והודעתי לו על כך.

עמ’ 182

המשכתי להתקדם ברגל עם אנשי המפקדה הקדמית שלי, אל-ג’והרי [מפקד הארטילריה החטיבתית – פ.מ.] וקצין תצפית הארטילריה שלי, ומצאתי שעתודת הנ”ט אינה ממוקמת במקום מתאים. אמרתי למדחת, מה דעתך? שם יותר מתאים. מדחת השתכנע בכך, ועזבתי אותו כשהוא מפקח על שינוי מיקומו, והתחלתי לטפס על גבעה גבוהה של דיונות חול, היא נקודה 121. תוך כדי התקדמותי נפלו פגזים סביבנו, אך כולם המשיכו ללכת. הגענו לפיסגה, כשפגזי האויב, מהטנקים ומהארטילריה נופלים סביבי, ונתתי את הוראותיי.

מליג’י [שם של אחד הקצינים – פ.מ.]: “לחפור את התצפית כאן.” רוא’ופ: “תקרב את עתודת ה-RPG לכאן.” אל-ג’והרי [מפקד הארטילריה החטיבתית – פ.מ.]: “תפתח את התצפית שלך לניהול האש הארטילרית.” האנשים ביצעו את הדברים במהירות ומתוך הסכמה. כאן בלטו תוצאות ההדרכה והתכנון הטובים.

הלכתי עם קבוצה קטנה מאד של אנשי, שניים בלבד, כשמכשיר הקשר שלי איתי, התקדמנו קדימה כדי שאבחן את המצב בעצמי, ואתן את החלטותיי בשטח בהתאם למצב. היה צורך לארגן את ההגנה שלי, ואארגן את קווי האש שלי, ואחבר את [מערך – פ.מ.] ההגנה שלי עם שכני מימין ומשמאל, לפני רדת החשיכה. הוריתי לפלוגת החי”ר של נקיב [סרן – פ.מ.] ת’רוות, ושיניתי במהירות את עמדות היחידות, כשאני מתקדם קדימה. הגעתי אל הצוות הקדמי של עלם [מג”ד 334 חי”ר – פ.מ.]. היתה זו הנקודה הגבוהה ביותר, ממנה יכולתי לצפות על השטח, ולראות את פעולות האויב בברור.

כמות פגזי טנקי האויב שנפלו סביבי מימין ומשמאל התגברה, שנספגו בחול בקלות. ואני זוכר שאמרנו שאנחנו אנשי צבא. “לא יפגע בנו אלא הפגז ששמנו רשום עליו”.

עמ’ 183

שכבתי על הקרקע בקרבת חייל, ששמח שמפקד החטיבה נמצא בקרבתו. הוא שאל אותי: “האם להסביר לך את המצב?”. הוא חייך ונראה היה כי נראיתי לו כאביו.

שאלתי אותו אודות האויב, והוא הסביר לי את עמדותיו במדויק ובשקט: “מולנו שתי פלוגות טנקים, היורות אלינו אש חזקה, ואלה הם הפגזים הנופלים סביבנו. 6 טנקים של האויב איגפו אותנו מצד ימין, ו-10 טנקים משמאלנו, ושאר הטנקים של חטיבה 600 שריון הישראלית תקפו את חסן. בין דיוויזיה 16 לדיוויזיה 2 חי”ר.” והחייל המשיך לדבר ולדבר, הרבה מילים שיצאו ממנו.

עזבתי אותו וחזרתי למוצב התצפית שלי, כדי לפקח על השמדת טנקי האויב העולים באש, וקראתי בקשר לעתודת הטנקים שלי, אך נזכרתי שהקשר מקוטע. מאחר והיא נמצאה בקרבתי, הלכתי אליה. מקומה לא היה בטוח, שכן טנקי האויב איגפו אותה מאחור. תוך כדי הליכתי נפגשתי בעלם [מג”ד 334 חי”ר – פ.מ.], מפקד הגדוד הימני, שהופתע למצוא אותי בגדודו. בעת התקדמותו נהרגו לו שני מפקדי פלוגות מהדרג הראשון, נקיב [סרן – פ.מ.] מחסן וראא’ד [רס”ן – פ.מ.] חוסין, שנמצאו ביחד. הוא חיבק אותי ונשבע: “לא נעזוב שום פיסת קרקע [במקור – שיבר – פ.מ.] ששיחררנו בדמנו.”

המשכתי להתקדם לעבר עתודת הטנקים שלי. מפקד גדוד הארטילריה, אל-ורדאני, צעק: “פגזי טנקי האויב מסביבך אדוני”. עניתי לו: “המשך אל-ורדאני”. והוא המשיך בהפגזה. אני המשכתי [להתקדם – פ.מ.] כשמסביבי פגזי הטנקים הישראליים. לא ארגע עד אשר אזיז את עתודת הטנקים שלי כדי שיתעמתו בצורה נכונה עם טנקי האויב.

עמ’ 184

הגעתי לטנק הראשון של עתודת הטנקים, והוא החל לפעול. הלכתי לצוותים האחרים כדי לעודדם במהלך הלחימה. טנקי האויב הצליחו לאגף מימין ומשמאל, בטרם הספקנו לארגן את ההגנה, ובטרם התחפרנו. כאן התגלתה חשיבות האימונים והתכנון. חיילי האמינו כי טנקי האויב שחדרו [את מערך ההגנה – פ.מ.] יהיו ארוחה דשנהלגבריםרעבים, כאילו ההגנה שלנו היא בעומק. טנקי האויב נפגעו והמשיכו לבעור.

ולפתע, תוך כדי התקדמותי שמעתי פיצוץ חזק, וראיתי אור בהיר מאד, ונפלתי לקרקע בתוך סופת חול חזקה. הושטתי את ידי אל רגלי הימנית, ומצאתי שהיא עפה. פגז טנק חודר שריון שלם פגע בי, [פגז – פ.מ.] שאין לא רסיסים, הנקרא סאבו (Sabot). הורדתי את מעיל מגן הקרב שלי בעת שנסעתי ברכב הפיקוד המשוריין שלי, ועל ראשי חבשתי קסדת אלחוט, ולא היתה לי תחבושת שדה כדי לעצור את זרם הדם.

במהירות חפנתי חול בידי, ועצרתי את זרימת הדם הנוזל מרגלי הקטועה, חשתי בשקט מוזר, וחשבתי אם מפקד טנק האויב שפגע בי הבחין שאני מפקד שבורח כדי שיפגע בי פעם נוספת. נמצאתי על החלק העליון העורפי של גבעת חול, והתגלגלתי בערך 20 מ’. מספר חיילים וקצינים, חשו אלי וכן צוות הטנק הקרוב אלי. שמעתי את מכרם, נהג הטנק אומר: “אדוני המפקד עאדל”. נאמר לי אחר כך כי איימתי עליהם באקדחי, אך אינני זוכר דבר. שכבתי על החול, וככל שהדם נזל יותר הצטבר סביבה יותר חול, עד שזה נהיה ערימה קפואה של דם וחול. בקרבתי ישבו מפעילי מכשיר הקשר כשהם ממתינים להוראותיי.

עמ’ 185

אך באותו הזמן לא נתתי הוראות. כל אחד ביצע את מה שהתאמן עליו. ההנחיות, התכנית, בהתעקשות להרוג ולהשמיד את האויב.

בית קברות לטנקים

בצד הישראלי ספג מוצב הגנרל ירין [ייתכן שהכוונה ל”ברן” – אלוף אברהם אדן – מפקד אוגדה 162 – פ.מ.] פגיעה ישירה, וסגן מפקד הדיוויזיה חילץ את הפצועים בעצמו, ופינה אותם מהקרב, וברשתות הקשר נשמע: “המצרים הם רבים כמו הסינים”. באותו היום עלו אבדות ישראל באופן ניכר. בין השבויים היה עקיד [אל”ם – פ.מ.] אסף יגורי, מפקד גדוד 190 שריון, שהופיע בערב אותו היום בטלביזיה המצרית.

החייל הישראלי יצחק אמר: “הייתי בתוך יחידת שריון בחטיבה 600, ולא ידעתי כמה ק”מ נמצאנו רחוקים מהתעלה כאשר הטנק שלנו נפגע. ראיתי את הסג”ם, מפקד הטנק עף ממנו, ברכו התרסקה, והיינו צריכים לשאת אותו לפני שהטנק יתפוצץ, וגם תותחן הטנק ייהרג.” הסג”ם אמר: “תשאירו אותי כאן ואני אחפש עזרה”. הבטתי מזרחה, ונפגשתי בחברים. אחר כך נפגשתי במפקד חטיבתי, עליתי על הטנק שלו, והסברתי לו את המצב. הוא ביקש ממני להשאר, ונודע לי אחר כך כי מפקד החטיבה נהרג כאשר המשיך בהתקפה, ומצאתי בכיסי את השעון של הסג”ם שנתן לי כדי שאתן אותו לאשתו, ויצחק פרץ בבכי.

אכן בית הקברות לטנקים הישראליים גרם להם לבכות.

עמ’ 186

ריק

עמ’ 187

פרק 2: קרב נקודה 57

האויב הצליח להסוות את מוצביו בעומק, ונקודה 57 [תעוז “טלויזיה” – א.ר.], שנמצאה במרחק של 8 ק”מ מהתעלה, מדרום-מערב [צ”ל דרום-מזרח – א.ר.] לטאליה [“סגול” 215 – א.ר.], לא התגלתה על ידי אנשי מודיעין השדה/סיור במשך שלושה ימים שלמים, 6, 7 ו-8 באוקטובר.

למרות זאת, הצלחנו לאחר קרב קשה להשתלט על נקודה 57, והאויב השתגע ופתח בסדרת התקפות נגד רצופות. כל 3 שעות תקף, אך כל התקפותיו לא הצליחו להחזיר לו את הנקודה, ואבדותיו בנפש ובציוד היו גדולות. התברר לו כי כל ס”מ [במקור – שיבר – פ.מ.] מאדמת סיני עליו השתלטנו, לא יוכל להחזיר אלי, גם אם יפעיל את כל עתודותיו, וכי המלחמה מבחינתו היא הגיהינום עצמו.

עמ’ 188

ריק

עמ’ 189

אדוני המלחמה

אני נזכר לפני שובי לשדה הקרב בסיסמת החי”ר, אותה למדתי מאז תחילת שירותי הצבאי: “אנחנו החי”ר, אדוני המלחמה, אם נפל מאיתנו אחד ובא אחד.”

עקיד [אל”ם – פ.מ.] עבד אל-בארי [רמ”ט החטיבה – פ.מ.] הגיע בלילה כדי לקבל את הפיקוד במקומי, לאחר פציעתי.

האויב הגביר את התקפות הנגד שלו, לאור פגזי התאורה, ולאור פנסים או לפידים [זהו תרגום המילולי של המילה המופיעה בטקסט – פ.מ.]. מליג’י, מדחת ואל-ג’והרי [מפקד הארטילריה החטיבתית – פ.מ.] השתלטו על המצב, עד להגעת עבד אל-בארי [רמ”ט החטיבה שהתמנה כמח”ט לאחר פציעת המחבר – א.ר.]. עבד אל-בארי דרש בקשר שיירו פגזי תאורה, כדי לאכוון אותו [למקום – פ.מ.], אך האויב קלט את הדבר, והגיב על כך. הוא ירה פגזי תאורה הרחק יותר כדי לפתותו אל מארב. עבד אל-בארי התחכם, ושאל בקשר מה שם המדבר, ונענה בערבית עבד אל-רחמן. ועבד אל-בארי המשיך לשאול: “מה שמך השני?” [בד”כ השם השני הוא שם האב – פ.מ.], ואז השתתק הדובר הישראלי באלחוט, והניסיון נכשל. עבד אל-בארי הגיע למוצב התצפית לפני אור ראשון, וקיבל את הפיקוד.

קרב נקודה 57

האויב החליט בעת שהקים את המוצבים שעל הגדה המזרחית של התעלה, להקים גם מוצבים בעומק מערך הגנתו, כעדיפות שנייה, במטרה לנהל הגנה בעומק דרגים, וחסימת הפרצות בין המוצבים הנמצאים ישירות על התעלה, ובמיוחד בצירים

עמ’ 190

והדרכים העיקריות, המובילים ללב סיני, תוך אפשרות שיהיו נתונים במצור למשך יום או יומיים עד להגעת כוחות העתודה הגדולים.

האויב הקים מול הציר התיכון 3 מוצבים, באזור שַגַ’רה [תעוז “נוזל” – א.ר.] שבציר אסמאעיליה – אבו עגילה, באזור טאליה [“סגול” 215 – א.ר.], עליהם השתלט גדודו של עלם [גדוד 334 חי”ר – פ.מ.] ביום הראשון של ההתקפה [המחבר טועה – ב”סגול” 215 לא היה כל מוצב/תעוז – א.ר.], ובאזור נקודה 57 [תעוז “טלויזיה” – א.ר.], שבמרחק 8 ק”מ מהתעלה, מדרום-מערב [כאמור, המחבר טועה – צ”ל: דרום-מזרח] לטאליה.

נעצור למספר דקות על אחד המוצבים, הוא נקודה 57 [תעוז “טלויזיה” – א.ר.]. היא בנויה מאמצעים הנדסיים מבוצרים, כמויות גדולות של מוקשים וחוטי תיל, המונעים כניסה או יציאה ממנו, אלא בשתי פרצות בלבד, עמדות ומחפורות לטנקים, לתותחים ולכלי רכב מחוץ למוצב, תעלות קשר המכוסות במתכת גלית [פח גלי – פ.מ.], מגדל פנימי לתצפית, ובו משקפת גדולה, כ-8 חדרים בגודל של 2 על 3 מ’, למנוחת הלוחמים, כשבכל אחד מהם שתי מיטות.

למוצב היה קשר טלפוני ואלחוטי, שמאפשרים להתקשר אליה בכל רמה, כולל המפקדה הישראלית בסיני. בתוך המוצב נמצאים מאגר מים, אספקה ותחמושת המאפשרים לו להלחם כ-15 יום, והותקן בו מטבח חדיש לקצינים ולחיילים, והותקן בו גנרטור, וכל שאר צרכי הנוחות. כן נמצאו בו מוצרי יופי לנשים, וגם לבוש תחתון לנשים במחסן.

לידו הוקם מוצב נוסף, שהורחב למוצב של פלוגת טנקים, סוללת תומ”תים כבדים 175 מ”מ, ומוצב למחלקת חי”ר. האויב הצליח להסוות ולהסתיר בצורה מצויינת את המוצב, ולשלוט על אישו. אנשי מודיעין השדה/סיור לא גילו אותו, והוא גם לא הופיע בצילומי האוויר. המוצב לא נחשף בימים 6, 7 ו-8 באוקטובר עד לשעה 13:30 בצהרי היום. עם התגברות ההתקפה ב-8 בחודש, פתח מוצב זה באש מתוכו ומחוצה לו על יחידות החי”ר של חטיבת שפיק [חטיבה 3 חי”ר ממוכן – א.ר.] שמימיני, לאחר שעברו אותה גדודי

עמ’ 191

הדרג הראשון, במטרה לבלום את ההתקפה, ולנתק את דרך הנסיגה עלינו. גדוד הנגמ”שים האמפיביים שבפיקודו של פראג’, שפעל בדרג השני, נכנס לקרב עם המוצב, והצליח להשמיד שני טנקים ושלושה כלי רכב 1.5 טון של האויב. טנק אחד ונגמ”ש אחד ברחו. לפראג’ הושמדו שני נגמ”שים, מההפתעה הראשונה בתחילת הקרב. אחר כך השתלטנו על מוצב 57 על ידי פלוגת חי”ר [המחבר טועה – תעוז “טלויזיה” ננטש על ידי כוחותינו כבר ב-6 באוקטובר – א.ר.].

בחיפוש שנערך במוצב נמצאו מפות, מסמכים, אמצעי ראיית לילה גדול, אמל”ח וציוד. האויב ניסה 4 פעמים להחזיר לעצמו את המוצב. הפעם הראשונה היתה ב-9 באוקטובר, בשעה 06:30 בבוקר, אחר כך בשעה 09:00 בבוקר, ובהמשך בשעה 12:00 בצהרים וב-16:00 בערב. כל הניסיונות האלה לא צלחו, והוא איבד בהן 6 טנקים [תעוז “טלויזיה” נכבש על ידי גדוד 184/חטיבה 14 ב-9 באוקטובר בערב – א.ר.].

ב-10 באוקטובר ניסה האויב לבצע התקפה לילית בשעה 01:00 בבוקר, לאחר הכנה ארטילרית, ולוחמה פסיכולוגית על ידי התקרבות הטנקים, אך הוא לא הצליח גם הפעם. הוא ניסה לעשות כך פעם נוספת, ונכשל ונסוג. והוא המשיך בניסיונותיו.

בשעה 06:00 בבוקר ה-10 באוקטובר, הוא הצליח לחדור מכיוון דרום בכוח שריון של כפלוגת טנקים, תוך השארת מחלקת טנקים כבסיס אש. הוא הצליח לחדור בין שתי חטיבות חי”ר ופתח באש מכיוון מערב לכיוון מזרח, כלומר תקף את המוצב מעורפו. הוא לא גילה מחלקה מוסווית של פראג’ שכללה 3 נגמ”שים עם אמל”ח נ”ט שלהם. בתחילה הושמדו לכוח שני טנקים, ולאחר הצטרפות שאר הכלים, הושמדו לו שלושה טנקים נוספים, בזמן נסיגתם. האויב השאיר חלק מהטנקים שלו שלמים, ואיבד מספר מפקדים מאוגדת שרון.

עמ’ 192

אחרי זה לא ניסה יותר להחזיר את המוצב אליו. הוא למד שהחזרת ס”מ [במקור – שיבר – פ.מ.] אחד מן האדמה שבידינו היא משימה קשה, בלתי אפשרית מבחינתו.

הצבא צועד על קיבתו

כפי שאמר נפוליון: “הצבא צועד על קיבתו”.

כך מאז ליל ה-9-8 באוקטובר החלו הטורים המנהלתיים לשאת את האספקה, המים, ולספק את התחמושת, בעיקר לטנקים, לנ”ט ולארטילריה, מהן נצרכו כמויות גדולות. תחמושת הנשק הרגיל, כרובים ומקלעים, נצרכה במידה מוגבלת מאד. לא פגשנו אנשי אויב רגליים אלא במקרים נדירים, וזאת לאחר שהושמדו הטנקים והנגמ”שים שלהם.

הטורים המנהלתיים הגיעו מעבר לתעלה, בערך כאלף משאיות של ארמיה 2, עמוסות במטענים רבים, כדי למלא את החסר של מה שנצרך, לפני אור ראשון. ממדוח הוביל את הטורים המנהלתיים של החטיבה, ואיתו מדחת וסעיד. ראא’ד [רס”ן – פ.מ.] החלל [במקור – שאיד – פ.מ.] מחמוד הוביל את שיירות התחמושת וסדנאות תיקון האמל”ח, ועימו צלאח ואבראהים. כל צרכי החטיבה הושלמו. כלי הרכב חזרו לפני עלות השחר עם פצועינו, ופצועי ושבויי האויב. באותו לילה נפצע מחמוד, והוא הועבר לבית החולים, ומישהו אחר מונה במקומו. הוא יצא מבית החולים בטרם החלים, וחזר ב-12 באוקטובר לחטיבה, עבד ועבד עד אשר נהרג בהפצצה אווירית ב-23 באוקטובר.

ראא’ד [רס”ן – פ.מ.] מהנדס רפיק עסק בתיקון וחילוץ כלי רכב פגועים, תחת תצפית ואש האויב. הוא נפצע, אך סרב להתפנות והמשיך בעבודה.

מבצעי יום ה-9 באוקטובר

המלחמה לא היתה קלה. המלחמה היתה חמה. לא שקטה דקה אחת.

עמ’ 193

כוחותינו זרמו לתוך סיני. כל יום כבשנו שטח חדש, והשגנו ניצחונות חדשים. גם האויב לא שקט רגע אחד, וניסה לצאת מן ההפתעה. מן האסון שנפל עליו. עוצמת הלחימה התגברה. האויב ריכז את כוחותיו להגברת התקפות הנגד שלו נגד ראשי הגשר של 5 דיוויזיות החי”ר כדי להשליכן לתעלה. הוא מיקד את התקפותיו על דיוויזיה 16 חי”ר בכוח של חטיבת שריון 600 וגדוד מחטיבת שריון 460, מכיוון טוסון-דוורסואר.

באותה עת ביצע התקפות נגד בעוצמה של גדוד שריון לעבר דיוויזיות 2 ו-18, וכן ביצוע התקפות נגד חלשות נגד ארמיה 3 על ידי חטיבת חי”ר פחות גדוד. האויב גם מיקד את התקפות האוויר שלו נגד עוצבותינו בראשי הגשר שממזרח לתעלה. הוא התמקד בעיקר בהשמדת השריון שלנו ובביצוע תקיפות חזקות על פורט סעיד, וכן תקיפת שדות התעופה שלנו כקוטאמיה ומנצורה. באותו יום ביצע כ-320 גיחות.

לאחר כישלון התקפות הנגד של האויב, החל האויב בסוף היום לרכז את שתי חטיבות השריון, כדי למלא את אבדותיהן, חטיבה 600 מדרום לאסמאעיליה וחטיבה 460 ממזרח לדוורסואר.

האויב הבין שזו המלחמה שלנו, וכי אנחנו עומדים לפתח את התקפתנו, והוא החל להתכונן לכך, והכין הנדסית את קו המעברים להגנה במרחק של למעלה מ-30 ק”מ מהתעלה.

עמ’ 194

ריק

עמ’ 195

פרק 3: הניפו את מפות הכניעה

כל התקפות האויב העזות רוסקו ב”מחסום הגלים”, כשהוא משגר את כוחותיו גל אחר גל, בניסיון משוגע להחזיר לעצמו את איזונו, אך כל פעם נסוג, כשהוא עם אבדות, ועם נזקים. אך גם לנו נפלו חללים, מטובי האנשים.

האויב הצליח, לאחר 3 התקפות על אחד מגדודינו להבקיע את המערך, דבר שהפך לנגיסה טעימה לאנשים רעבים, שכן אנשינו השמידו את הטנקים שלו באמל”ח הקצר שבידיהם.

אח”כ הופתענו משני טנקים של האויב שהרימו דגל לבן כדי להכנע. כאשר שבינו את שני הטנקים גילינו כי לא היו אלה דגלים לבנים, אלא מפות המלחמה, מכיוון שחיילי האויב לא מצאו משהו אחר כדי להכנע מלבדן, ולכן הניפו אותן.

עמ’ 196

ריק

עמ’ 197

האויב המשיך בהתקפות הנגד המשוגעות שלו, כשהוא מרכז את כל מאמציו כדי להחזיר לעצמו את איזונו.

כ-150 טנקים ישראליים מתוגברים בחי”ר ממוכן פתחו בהתקפות נגד, לאחר הכנה ארטילרית ואווירית, על ידי פלוגות טנקים עם נגמ”שי חי”ר 113-M.

לעתים תקפו חזיתית, ולעתים מהאגפים. אח”כ הוא הציב בסיס אש בחלק מהכוח, כשחלק אחר ממנו תוקף באיגוף. הוא הסתנן דרך הפרצות והרווחים כדי לתקוף את המפקדות, או לתקוף את היחידות מעורפן.

היום הסתיים כשכל התקפות הנגד נהדפו. אבדותיו גדלו והוא ריכז את חטיבת שריון 600 ואת גדוד הטנקים מחטיבת שריון 460 כדי לבדוק את אבדותיהם.

ראש הגשר של דיוויזיה 16 חי”ר נשאר איתן. כל ניסיונות האויב רוסקו, וכך גם אמונתו בעצמו, יהירותו ושחצנותו, ותדמיתו מול העולם.

התקפות הנגד של האויב החלו בשעה 06:00 בבוקר היום הבא בקבוצות של פלוגות על נקודה 57 [תעוז “טלויזיה” – א.ר.], על חטיבה 16 חי”ר, חטיבה 3, וחטיבת הניצחון. כל גדוד חי”ר הדף את פלוגות הטנקים של האויב מספר פעמים עם מה שנמצא בידיו, ובסיוע הטנקים ונשק הנ”ט.

עמ’ 198

גדוד החי”ר של טנטאוי הדף שתי פלוגות טנקים, השמיד 4 טנקים והדף את האויב שנסוג בבהלה.

טנטאוי ראה 3 פצועים ישראליים המצביעים לעבר טנק שלהם שנסוג, אך זה לא עצר. השאיר אותם וברח. שכחו את אמונתם כדי לשמור על חייהם.

פראג’ הדף 4 התקפות נגד של האויב, ופגע באותו יום ב-8 טנקים, אך תוך כדי בלימת אחת מהתקפות הנגד נהרג עמיד [תא”ל – פ.מ.] שפיק מתרי שדראכ [מפקד חטיבה 3 חי”ר ממוכן – פ.מ.], נושא עיטור כוכב סיני, מפגז [או כדור, זו אותה מילה – פ.מ.], בשעה 10:00 בבוקר. פראג’ קיבל את הפיקוד על החטיבה עד להגעת ראש המטה שלה. כך זה אצל החי”ר, אחד יפול ואחר יבוא [כנראה במקומו. במקור זה אדון אחד יפול ואדון אחר יקום – פ.מ.].

האויב תקף התקפת נגד על גדודו של עלם [גדוד 334 חי”ר – פ.מ.] 3 פעמים, והצליח לחדור למערך ההגנה שלו בשעה 13:00 בצהרים. האנשים השמידו את הטנקים שלו בנשק הנ”ט הקצר שבידיהם, ורימוני הנ”ט. שני טנקים נשרפו ושניים נשבו על ידינו. הם הניפו דגלים לבנים כדי להכנע, ואח”כ התברר כי הם הניפו את מפותיהם, והפכו אותן לדגלי כניעה. אלה הם כוחות ישראל האגדיים.

עבד אל-והאב אל-ג’דאווי, אחד ממפעילי נשק הנ”ט, נהג את טנק הפאטון 60 השלם לאחור. איך? מנוע הטנק פעל, הוא נכנס לתוכו, ניסה לנהוג בו, והצליח, וקיבל את עיטור הרפובליקה. והדבר חזר על עצמו בהמשך, שחיילים רגילים נהגו בטנקי האויב.

באותו יום נהרג לנו גיבור, נקיב [סרן – פ.מ.] דמרדאש, מפקד יחידת הנ”ט של עלם [גדוד 334 חי”ר – פ.מ.] , לאחר שהשמיד טנק. היה זה במהלך קרב שהתנהל בין

עמ’ 199

אנשי הנ”ט לצוותו [של הטנק].

התקפת הנגד האחרונה של האויב על עלם [גדוד 334 חי”ר – פ.מ.] נהדפה בשעה 16:00 בערב. האויב עצר את הטנקים שלו מרחוק, בקו האופק.

מוקש אנושי אחר

גדוד חסן [גדוד 335 חי”ר – פ.מ.] בלם מספר התקפות נגד רצופות של האויב שבוצעו על ידי שתי פלוגות טנקים. רב”ט סיד אל-שחאת הטיל את עצמו מתחת לטנק אויב ועימו מוקש. הוא התפוצץ עימו ונהרג. רב”ט מחמד סיד השמיד בתול”ר 10-B טנק שני לאויב, ונהרג. החייל נג’יב עודאללה נפצע כשירה בבזוקה לעבר טנק, אך הפגז החליק מעל הטנק ולא חדר אותו, וצוות הטנק גילה אותו ופגע בו במקלע הטנק.

עבד אל-עאטי ואחיו, ציידי הטנקים

עבד אל-עאטי וביומי עם עתודת הנ”ט של החטיבה המשיכו לצוד את טנקי האויב בעומק, כשהם מתחרים ביניהם בציד. מחיר טיל אחד הוא 600 לירות מצריות, ואף יותר מכך. וזאת לאחר שהוכחנו כי הוא מסוגל להשמיד את טנק הפאטון. מאחר והיינו זקוקים לו, עלה מחירו. זוהי המלחמה, וסחר המלחמה.

עבד אל-עאטי, הנושא את עיטור כוכב סיני, השמיד באותו יום 5 טנקים בלבד, וגם השמיד נגמ”ש של האויב בדרך מיוחדת. הנגמ”ש ליווה טנק

עמ’ 200

שעבד אל-עאטי פגע בו, והוא החל להתפוצץ. צוות הנגמ”ש עזב את הכלי שלו, שעמד מאחורי הטנק. עבד אל-עאטי המתין עד שהצוות חזר לנגמ”ש, בחשבו כי הוא בטוח, ואז שיגר לעברם טיל, שעבר מעל הטנק הפגוע ונפל על הנגמ”ש מלמעלה, והשמיד את כל הצוות.

ביומי אף התעלה על עבד אל-עאטי באותו היום, שכן התחרו ביניהם בציד, והוא פגע ב-11 טנקי אויב. בכל פעם שפגע במטרה צעק מתוך עומקו “אללה אכבר, פגעתי בו”. בסוף היום כבר לא יכול היה לצעוק יותר, והחל לנבוח. הוא הציג קטע נדיר של הקרב. טנק פאטון גילה אותו וירה לעברו פגז מתותח ה-105 מ”מ. ביומי נעלם בתוך המחפורת שלו, כשפניו בתוך החול. הפגז פגע בתיל של הטיל שהוכן לשיגור, דבר שגרם לשיגור הטיל לעבר הטנק שירה את הפגז, אך לא פגע בו, וגרם לבריחתו בבהלה.

טנקי האויב נפגעו מכיוונים שונים, כמה מהם אף נפגעו ממספר טילים וסוגי נשק נ”ט אחרים, כדי לוודא את השמדתם.

עמ’ 201-200

[המחבר מתאר מספר סיפורי גבורה של חיילים בלחימה. חייל שכיבה תותח נ”מ 37 מ”מ שתחמושתו התפוצצה, ותצפיתן ארטילרי ששבה איש צוות טנק שנשאר לבד, ולא הרג אותו. ואחד אחר, נהג שחילץ רכב נושא תחמושת שעמד בין שני רכבים שעלו באש כתוצאה מפגיעת האויב בהם. ועוד מספר סיפורי נסים ונפלאות כאלה – פ.מ.]

עמ’ 202

ריק

עמ’ 203

שער 7:ארצות הברית מתערבת

עמ’ 204

ריק

עמ’ 205

פרק 1: אסף יגורי, מבִּיר חִבֵּיטַה למאסבירו (מאספרו)[13] והפירמידות

עיתונאי שאל את הגנרל דיין, האם האמריקאים מודעים למתרחש?

ענה לו שר ההגנה הישראלי: “אני לא מאשר, אך מדיניותנו מבוססת לעדכן את ארצות הברית בפרטים המדויקים ביותר.”

ואכן ארצות הברית ידעה את הפרטים המדויקים ביותר במלחמה, ואת מצבה המדרדר של ישראל, והיא החלה להתערב במלחמה החל מה-10 באוקטובר. היא החלה לשלוח לישראל את הציוד האמריקאי החדיש דרך האוויר והים, ובכלל זה מטוסי פנטום, אמצעי לוחמה אלקטרונית, טילי אוויר-קרקע שרייק, וטנקי פאטון 60-M. כמו שגם הלוויין [האמריקאי – פ.מ.] החל לרגל לטובת ישראל.

עמ’ 206

ריק

עמ’ 207

נפילת דוורסואר[14]

מוצב האויב בדוורסואר היה מן החזקים ביותר, והוא בעל חשיבות מיוחדת בשל המצאותו על הצד הצפוני של האגמים המרים. אלו הם בעצם שני מוצבים הנפרדים זה מזה במרחק של כ-500 מ’ [מעוזי “מצמד” – א.ר.], ובאותו מרחק נמצאה גם נקודת תצפית של האו”ם [“סילבר” – א.ר.].

בין שני המוצבים נמצאה סוללת עפר גבוהה הצופה על תעלת סואץ. כ-6 חודשים לפני פרוץ המלחמה הסיר האויב חלק מסוללה זו, ושם הוקם הגשר העיקרי של פירצת האויב באותו האזור. אח”כ הקים האויב מוצב קטן על החוף הצפוני-מזרחי של האגמים המרים, במרחק של כ-5 ק”מ מדרום-מזרח לדוורסואר, שקראנו לו “תל אל-סלאם” [מעוז “לקקן” – א.ר.]. חשבנו להשתלט על מוצב דוורסואר. כוחותינו תקפו אותו לראשונה בפיקוד כמאל ב-8 באוקטובר, התקפה שלא צלחה. ההתקפה חודשה בליל ה-9-8 באוקטובר וגם לאורך כל יום ה-9 באוקטובר. שריוני ישראל נכשלו בהתקפות הנגד שלהם הרצופות כדי להסיר את המצור על המוצבים, או להצילם, או לפנותם ממי שנמצא בהם.

מוצב דוורסואר החזק נפל בידינו עם כל מה שנמצא בו, אמל”ח, ציוד ומסמכים, וכן גם הרוגים, פצועים ושבויים. אבל את המוצב בתל אל-סלאם [מעוז “לקקן” – א.ר.] עזבנו לא התקפנו בשל חוסר חשיבותו, והאויב נטש אותו.

פינוי האזרחים

בשל המלחמה ועוצמתה, עזבו האזרחים [שגרו – פ.מ.] בגזרת ארמיה 2, שלא פונו

עמ’ 208

במסגרת תכנית ההונאה, ועם יציאת הפגז הראשון נשמעה שמחת הפלאחיות, שמיהרו אל התנורים כדי להכין לחם חם, ולחלקו לחיילים. הגברים סייעו לחיילים לשאת את התחמושת. כך לדוגמא סייע אבראהים לחלק מים לחיילים ולשאת תחמושת באמצעות הטרקטור שלו, כשהוא רואה את עצמו מגוייס, ואת הטרקטור שלו כשייך לכוחות המזויינים. היו כאלה שירדו לסירות וחתרו בהן במקום החיילים.

הישראלים ראו מרחוק מספר מראות מוזרים – חיילים בגלאביות [גלימות – פ.מ.], בדרכם לגדה המזרחית. הדבר לא היה רק בגזרתנו, שכן ההתלכדות הנפלאה בין הפלאחים ואנשי הצבא היתה גם בגזרות אחרות. הפלאחים האלה התחרו ביניהם לעמוד איתן לאורך כל הזמן בגדה המערבית, כשכנינו, וסרבו לעזוב מאז 1967. לאורך כל הגדה המערבית הם התחרו להביא לאחיהם אנשי הכוחות המזויינים, ארוחה חמה ביום הצליחה, ואפילו שחטו זבח, ושמעתי שבגזרת סואץ הכפרית שחטו הפלאחים 10 עגלים ביום הלחימה הראשון. התנורים הודלקו בכל בית כדי להכין את הארוחה החמה הראשונה לאחיהם, אנשי הכוחות המזויינים, ב-10 ברמדאן. הבתים התחרו כדי להגיש מה שיש להם. חלק מהם הביאו תמרים לחיילים העוברים את התעלה.

עמ’ 209

אח”כ יצאו ההוראות להרחיק את האזרחים ולפנותם מגזרת הלחימה ב-9 באוקטובר, וכך הופסקו כל התנועות האזרחיות, הביקורים ותנועת האוטובוסים והרכבות מהשעה 14:00 בצהרים ב-10 באוקטובר.

מבִּיר חִבֵּיטַה לפירמידות[15]

אל”מ מילואים אסף יגורי מחיל השריון הישראלי, נקרא במסגרת הגיוס הכללי ב-6 באוקטובר, וקיבל את הפיקוד על אגד שריון 190, והחל להלחם עם יחידות החי”ר של דיוויזיה 16 חי”ר. תחת פיקודו היו יותר מ-60 טנקים וחי”ר ממוכן על נגמ”שי 113-M אמריקאיים. הוא נערך בג’בל בִּיר חִבֵּיטַה [“רכס “כשוף” – א.ר.], כשהוא מתכונן להתקפה. החל מערב ה-8 באוקטובר החל לתקוף את חטיבת עבד אל-חמיד [הכוונה לעקיד עבד אל-חמיד עבד אל-סמיע – מח”ט 16 חי”ר מדיוויזיה 16 חי”ר – פ.מ.]. הוא איבד 6 טנקים ונסוג כדי להתארגן, ואח”כ תקף את הפירצה שבין שתי החטיבות. הוא הגיע למפקדת הדיוויזיה, ושם נבלם על ידי עתודת הטנקים ועתודת הנ”ט של הדיוויזיה, שהשמידו לו 8 טנקים. הוא נסוג והתארגן מחדש, ותקף מחדש את חטיבת הניצחון [חטיבה 112 חי”ר – פ.מ.]. הושמדו לו יותר מ-12 טנקים והוא נסוג שוב כדי להתארגן. הוא נכשל בניסיונו להגיע לגשרי דיוויזיה 16 במטרה להשמידם.

בבוקר ה-9 באוקטובר הוא תקף את דיוויזיה 2 חי”ר, עם כ-35 טנקים כדי להשיג אותה מטרה, כדי להגיע לתעלה ולהשמיד את הגשרים, ולנתק את הכוחות שבראש הגשר ולהשמידם. הוא עצמו התנגש עם אנשיו של הגיבור עקיד אל-חדידי [הכוונה לעקיד מחמד חמדי אל-חדידי – מח”ט 117 חי”ר ממוכן מדיוויזיה 2 חי”ר – פ.מ.], הנושא את עיטור “כוכב סיני”. הטנק שלו הסתובב במעגל, כאילו מנסה לטחון את החי”ר.

הטנק החל לבעור והתפוצץ. מרוב בהלה התנגשו הטנקים הישראליים אלה באלה, עד שקניהם נקשרו אלה באלה [או היו שזורים אלה באלה – פ.מ.], ולא יכלו לנוע. אסף יגורי ועימו 5 איש נשבו על ידי חטיבת חמדי [חטיבה 117 חי”ר ממוכן – פ.מ.], לאחר שהטנק שלהם נפגע. מפקד האגד נשבה.

עוד באותו לילה הפך יגורי לכוכב בטלביזיה במאספרו [בניין הטלביזיה המצרית שוכן ברחוב מאספרו בקהיר – פ.מ.].

210

הוא הופתע ממצרים האמיתית, אותה לא תיארה התעמולה הישראלית. הוא ביקש שיבקרו את המשפחות הישראליות העניות, מהמעמד הבינוני והעשירות בנפרד. הוא קיבל את מה שביקש, הוא הסתובב ברחובות קהיר הראשיים וביקר בפירמידות ובספינקס. כך טיפלנו בשבוייהם.

הגיע ליל ה-10-9 באוקטובר

החי”ר השלים לצופף את מוקשי הנ”ט שבחזיתו ומסביבו. סך הכל נמצאו בגזרת חטיבת הניצחון כ-3,000 מוקשים. אנשי גדודי צינורות המים השלימו להניח קו מים מהגדה המערבית של התעלה, למזרחית, והמהנדס סיף אל-נצר הרווה את הצימאון החזק של הלוחמים.

עם רדת הליל, החלו אנשי ההנדסה לחבר את חלקי הגשרים כדי להפעילם, שכן בשעות היום היו מפרקים אותם, ובלילה מחברים אותם, והשיירות המנהלתיות בפיקודם של ממדוח שוכרי ורפיק החלו לעבור שוב עליהם. ראא’ד [רס”ן – פ.מ.] הגיבור לוטפי, ראש מדור כ”א, נכנס לקרב, עבר ביחידות תוך כדי לחימה, נטל חלק בכל הפעולות, נפצע וסרב להתפנות. אח”כ נפצע פעם נוספת ונאלץ להתפנות ב-17 באוקטובר.

הצהרות, וועידות

[המחבר מצטט מסיבת עיתונאים של משה דיין שנערכה באותו ערב, בה עלתה הצלחת יחידות החי”ר לפגוע ביחידות השריון הישראליות. הוא נשאל שאלות שונות. עיתונאי אחד שאל אותו האם האמריקאים מודעים למתרחש? והוא ענה לו: “אני לא מאשר, אך מדיניותנו מבוססת לעדכן את ארצות הברית בפרטים המדויקים ביותר.” כן נשאל האם ישראל מתכוונת להגביר את לחצה על סוריה, כדי להוציאה מן המערכה, החל מה-10 באוקטובר

עמ’ 211

דיין גם התייחס למאמצים להשמיד את ראשי הגשר המצריים באמצעות הטנקים, מהלך שלא צלח, וכי הכוחות הישראליים נערכים בשלב זה להגנה בקו המקביל לתעלה – פ.מ.].

מצטט גם את שרון שאמר (לדבריו): “אני חושב שהמלחמה פוגעת גם בארצות הברית, מכיוון שלא השמדנו אותם, או גרמנו להם לסגת.”זה מהצד הישראלי, ומהצד המצרי – באותו יום עצמו שלח המושיר [פילד מרשל – פ.מ.] אחמד אסמאעיל [מברק – פ.מ.] למפקד ארמיה 2 לואא’ [אלוף – פ.מ.] סעד מאמון, האומר “לחימת כולם במהלך ארבעת הימים החולפים היתה מעוררת התפעלות, לימדתם את האויב לקח קשה, וקיבלנו ידיעות כי נגרמו לו אבדות כבדות”.

הלחימה נמשכת

לחימה בלא רחמים, לחימה שהיתה גיהינום לאויב. אין רגע אחד של שקט. הזכרונות עולים בי, ולא ברח ממני אף רגע, למעט הנסיעה בנגמ”ש, כשאנחנו מחפשים את הדרך הקצרה ביותר לבית חולים השדה הקרוב ביותר.

עמ’ 212

ריק

עמ’ 213

פרק 2: גופות האנשים הוארו

הלחימה במדבר נמשכה, והקרבות הקשים נמשכו במשך 4 ימים רצופים, ב-13-10 באוקטובר. הכוחות הישראליים השתמשו בפגזי ופצצות זרחן כדי לחתוך את כבלי [טילי – פ.מ.] ה”פהד”, לשיתוק תנועתם של עבד אל-עאטי, ביומי ועבד אל-ג’אבר. מראה הגיבורים הצחיק שכן גופם היה מואר בזרחן, שפתיהם זרחו [או היו מוארים – פ.מ.], אך הם המשיכו בקשיחותם.

האויב המשיך בתבוסותיו, וארצות הברית נאלצה להתערב כדי להציל את ישראל.

עמ’ 214

ריק

עמ’ 215

מבצעי הימים 13-10 באוקטובר, והתערבות ארצות הברית

על רקע כל זאת החלה התערבות ארצות הברית במלחמה ב-10 באוקטובר, והחלה לשלוח אספקה חדישה של מטוסי פנטום, ציוד לוחמה אלקטרונית, טילי קרקע-אוויר שרייק, המיועדים לתקוף משגרי טילים [קרקע-אוויר – פ.מ.] ומכ”מים, ופצצות טלוויזיוניות מחליקות, וגם טילי הנ”ט והטנקים החדישים. האויב החל לפעול אלקטרונית נגד כל המכשירים שלנו.

כל האספקה הזאת הועברה בדרך האוויר והים, מהצי השביעי [כך במקור. הצי השביעי פועל באוקיינוס ההודי. המחבר התכוון, כנראה, לצי השישי האמריקאי – פ.מ.] האמריקאי, מבסיסי ארצות הברית בברית נאט”ו ומדרום אפריקה, ודרך הים האדום [הוא היה אולי מח”ט טוב בשטח, אך הושפע קשות מהתעמולה העצמית שלהם, כמו רובם מאותה תקופה. ראה גם בהמשך – פ.מ.]. טנקי 60-M משופרים, שהיו הטנקים האמריקאיים החדישים ביותר, הגיעו במטוסים חדישים לשדה התעופה באל-עריש. חלק מהם נתפסו, ונראה היה שהם נסעו רק 200 ק”מ בלבד, שזהו המרחק בין אל-עריש לחזית [סוג של תעמולה שכולם חוזרים עליה – פ.מ.]. העתודה האסטרטגית האמריקאית הופעלה כתוצאה מכך שישראל הותשה והיתה זקוקה לו.

בנוסף לכך העבירה ארצות הברית מידע מהלווינים שלה לישראל, ואף ביצעה גיחות של מטוסי מודיעין/סיור אמריקאיים שטסו בגבהים גדולים מעל החזיתות הערביות כדי לחשוף

216

את מצבנו ותכניותינו, ולשנות את התכנית הישראלית, ולתכנן תכניות נגדנו, והתפרסמה גיחה מפורסמת של סיור אווירי, שהתבצעה ב-13 באוקטובר.

תחיית המתים

כדי שישראל תשמור על איזונה היא גייסה את כל הקצינים שפרשו מתפקידיהם, וגם אם היו שרים, הם עזבו את משרדיהם והצטרפו לכוחות המזויינים כדי להשתתף בהעלאת המורל, מאחר והם היו מפקדים בעבר שהשיגו ניצחונות במלחמות הקודמות, וכדי לעזור למפקדים החדשים שנכשלו, כאשר החייל המצרי נלחם בפועל.

וכשהוא ממתין לאספקה האמריקאית, ולאחר הכישלונות בתעלה, פנה האויב לעבר סוריה כדי ללחוץ עליה בכול כוחו, כדי להוציאה מהמלחמה. הוא הצליח לבלום את ההתקפה הסורית, והחזיר אותה לקו ההתחלה, ואחר כך חצה את קו ההתחלה [והחל להתקדם – פ.מ.] לעבר דמשק.

אבדותיו הרבות של האויב באמל”ח, ציוד וכוח אדם בחזית התעלה אילצו את המפקדה הישראלית להסיג את ארבעת חטיבות השריון (7  [טעות גסה – כידוע, חטיבה 7 נלחמה ברמת הגולן – א.ר.], 600, 217 ו-401) להשלים את חוסריהן מהקרבות של ארבעת הימים הקודמים, וזאת מן האספקה האמריקאית.

ריכוז כוחות האויב בסיני כלל 8 חטיבות שריון (בערך כ-800 טנקים), 3 חטיבות חי”ר ממוכן (יותר מאלף נגמ”שים), ושתי חטיבות חי”ר רגילות.

החל מבוקר ה-10 באוקטובר העסיק האויב את כוחותינו בארטילריה, במטוסים ובהתקפות נגד בשריון במהלך הימים 13-10 באוקטובר, כדי להתיש את כוחותינו, והמשך בניית עתודות אסטרטגיות אחרות בעומק, כשהן מוכנות לפתוח בהתקפת נגד, ולקחת את היוזמה לאחר סיום המצב בסוריה.

עמ’ 217

היד הארוכה

היקף המאמץ האווירי הישראלי הופחת בחזית המצרית לאחר ה-10 באוקטובר. מספר הגיחות ב-10 באוקטובר עמד על כ-450, כ-90% מהן בוצעו ביום. כך היה גם ב-11 באוקטובר, בו בוצעו כ-180 גיחות, כ-80% מהן ביום. ב-12 באוקטובר בוצעו כ-250 גיחות, 80% מהן ביום, וב-13 באוקטובר ירד המספר לכ-170 גיחות, כ-75% מהן ביום. במהלך ימים אלה ריכז האויב את מאמציו האוויריים על כוחותינו שבגדה המזרחית, ועל פורט סעיד. כן תקף כמה מבסיסינו האוויריים הקדמיים והמכ”מים שלנו, ובהם קוויסנא ובלטים, אבו חמאד, צאלחיה וזעפרנה.

האויב גילה את מעבר דיוויזיות השריון והממוכנת שלנו ב-13 באוקטובר, והתכונן לעמוד מול התקפה שלנו ממזרח לתעלה. הוא הכין מערך הנדסי של עמדות, תגבר אותם במכשולי מוקשים ונשק נ”ט רב. הכין את חטיבות השריון שלו לתפוס קווי בלימה, ומארבי נ”ט, כן הכין את חיל האוויר שלו להשתתף בקרב, ולהשפיע עליו, במיוחד כאשר יחידות השריון שלנו עמדו לצאת לכיסוי של המערך העיקרי של יחידות טילי הקרקע-אוויר.

כן התגברה פעילות צוותי הסיור והמודיעין והחבלה של האויב, שהונחתו ממערב לתעלת סואץ באמצעות מסוקים.

והופיע הידיד

על הצד הערבי שמענו מסוכנויות הידיעות, בעיקר המערביות, בהן שולטים היהודים, שברית המועצות הקימה גשר אווירי.

עמ’ 218

כדי להעביר אספקה למצרים, וכי מטוסים סובייטיים ענקיים עוברים מעל יוגוסלביה אל מצרים, ולהיפך. כך הפכה פעולת האספקה למלחמת הסברה [או תעמולה – פ.מ.].

כן הופיע מלך סעודיה, שהוביל את המדינות האסלאמיות, והמדינות מפיקות הנפט, והפסיק את [אספקת – פ.מ.] הנפט. בהמשך מתייחס הכותב גם לתרומתם של נשיא אלג’יריה, בומדיין, ומלך מרוקו, ומדינות נוספות ככוויית, סודאן, בחריין והאמירויות, למאמץ המלחמתי הערבי, ועל השתתפות לוחמים ממדינות אלה ומפלסטין בלחימה לצד הצבא המצרי. רבים מהם נהרגו.

עמ’ 219

כל זה הצביע על אחדות ערבית אמיתית במלחמה.

מבצעי ה-10 באוקטובר

מטוסי ישראל והארטילריה שלה המשיכו להעסיק ולהתיש את כוחות היבשה המצריים שבראשי הגשר, ביום ובלילה, וביצעו התקפות נגד באור ראשון באגפי הדיוויזיות, ובפרצות שבין היחידות. בשעה 11:00 בבוקר ביצעה חטיבת חי”ר ממוכן, מתוגברת בטנקים, התקפת נגד על דיוויזיה 2 חי”ר, שנכשלה. מטוסי האויב המשיכו למשוך את תהלב לכיוון גזרת פורט סעיד.

דיוויזיה 16 חי”ר השלימה את הצטיידותה באמצעים הנדסיים ובהנחת מוקשים. כן הסתיימה ריכוז דיוויזיה 21 המשוריינת לקראת חידוש ההתקפה. חטיבת החי”ר הימנית [חטיבה 16 חי”ר – א.ר.], והחטיבה האמצעית [חטיבה 3 חי”ר ממוכן – א.ר.] ארגנו את מערכיהן מחדש, תוך כדי בלימת התקפות האוויר של האויב, והשתקת תותחיו, ואש הטנקים שלו שנורתה ממרחק. באותו יום הסתיים הקרב על נקודה 57, ומפקדת החטיבה האמצעית הועברה לטאליה [“סגול” 215 – א.ר.].

התקפות הנגד של האויב על דיוויזיה 2 חי”ר נמשכו [דיוויזיה 2 חי”ר היתה ערוכה מצפון לציר “טליסמן”, מצפון לחטיבה 112 חי”ר – חטיבתו של המחבר – א.ר.], כך שהם כללו גם את חזית חטיבת הניצחון הצמודה לה, ובשעה 11:00 הותקפו גם גדודי הדרג הראשון שלה. גדוד עלם [גדוד 334 חי”ר – פ.מ.] הצליח להשמיד 3 טנקי פאטון, ואילו גדוד חסן [גדוד 335 חי”ר – פ.מ.] השמיד שני טנקים. מספר טנקים הצליחו לחדור, והתגלו גיבורים חדשים. הרבה מאד נפלו חלל. וקרה דבר מוזר ומצחיק.

בשעה 10:00 בבוקר עבר טנק פאטון מעל מחפורת בצורת חבית, בה נמצא נקיב [סרן – פ.מ.] ת’רוות

עמ’ 220

וכיסה אותו בחול. הטנק נפגע באש שנורתה לעברו. האלחוטן עלי פודה צעק: “מפקד הפלוגה היה כאן”, ומיהר לחפור במקום, והופתע לראות את ת’רוות יוצא ללא כל פגע.

מחמוד אל-סיד שיגר טיל “פהד” לעבר טנק ישראלי. מפקד הטנק חש בו וניסה לברוח, ופתח במהירות גבוהה, תוך כדי תמרון, אך מחמוד רדף אחריו, כשהוא נחוש להשיגו, עד שהשמיד אותו.

המטוסים הישראליים והארטילריה שלהם המשיכו להפגיז ולהפציץ בתחמושת זרחן, כדי לנתק את כבלי טילי ה”פהד”, ולנטרל את האנשים הגיבורים, עבד אל-עאטי, ביומי ועבד אל-ג’אבר. המראה שלהם נראה מצחיק, שכן הגוף שלהם זרח [או היה מואר, או האיר – פ.מ.], וידיהם מוארות, ואפילו שפתותיהם האירו.

שאלתי את מברוכ, נהג האספקה בקווים העורפיים, אם ראה טנקים של האויב? והוא ענה כשהוא בלי קול, ראיתי קנה, מצרים נוהגים בו.

[המחבר מספר בהמשך על חיילים אחרים, כקדר, בכר, ששיגרו טילי נ”ט לעבר טנקים ישראליים, ועל נהג טנק, מכרם, שנפגע מרסיסים, אושפז וחזר להלחם – פ.מ.].

טייסי מצרים הגיבורים

[מספר סיפורי גבורה על אנשי חיל האוויר, הטייסים, ומספרי המטוסים שהפילו בקרבות אוויר – פ.מ.].

עמ’ 221

ריק

222

ריק

223

פרק 3: מי אתה? אני מפקדך החדש

מפקדה החדש של חטיבת הניצחון הגיע כדי לקבל את הפיקוד עליה. הוא עבר ברגל את הגשר של הדיוויזיה בחצות, אך לא היה יכול להגיע למפקדה הקדמית של הדיוויזיה, וצפה מעל סוללת העפר שבגדה המזרחית באור הראשון.

אחר כך הגיע למפקדה הקדמית, ומצא את כולם בולמים התקפת נגד. הוא ניסה לדבר עם אחד המפקדים, אך זה היה עסוק בניהול הקרב. המפקד כעס, והוא ניסה שוב, ואז אמר לו לשתוק, והמשיך עם אנשיו לבלום את התקפת טנקי האויב, ולהשמידם.

הקצין פנה אליו ושאל: “מי אתה?”, ועקיד [אל”ם – פ.מ.] אבראהים ענה לו: “אני מפקדך החדש”.

224

ריק

225

ממנשיה אל-בכרי לכַּתִ’יב אֶל-חִ’יל [רכס “מכשיר” – א.ר.]

במפקדת חטיבת הניצחון נערך שינוי. ראש ענייני הקצינים במנשיית אל-בכרי, קרא לעקיד [אל”ם – פ.מ.] קצין מטה [קמ”ט – קרי בוגר מכללת המטה – פ.מ.] אבראהים, ששימש מדריך במכללת המטה, בשעה 12:00 ב-9 באוקטובר, וביקש ממנו לצאת מידית כדי לקבל את הפיקוד על חטיבת הניצחון בחזית.

עקיד [אל”ם – פ.מ.] עאדל [כך במקור. המחבר כנראה טעה וצריך להיות אבראהים, מחליפו – פ.מ.] עבר מסלול ארוך. הדרכים היו עמוסות בתנועה צבאית רבה ביום ובלילה, והמשטרה הצבאית היתה עוצרת כל אחד כדי לברר מי הוא. תחילה הגיע למפקדת הארמיה, ובהמשך הגיע בלילה לדיוויזיה, והתקבל על ידי קצין כוח האדם שלה. לאחר חצות חצה ברגל את גשר הדיוויזיה, וניסה לשווא להגיע למפקדה הקדמית של הדיוויזיה. הוא ראה את הזריחה ואת האור הראשון כשעמד על סוללת העפר שהגדה המזרחית.

הוא הגיע לעמיד [תא”ל – פ.מ.] עבד רבה [מפקד דיוויזיה 16 חי”ר – פ.מ.] בשעה 07:00 בבוקר ה-10 באוקטובר, ומצא אותו ואת אנשיו עסוקים בבלימת התקפת נגד של האויב. הוא מצא את עקיד [אל”ם – פ.מ.] אל-ג’והרי [מפקד הארטילריה החטיבתית – פ.מ.] פצוע בראשו, ומסרב להתפנות, ולידו את גיבור הארטילריה, עמיד [תא”ל – פ.מ.] אבו ע’זאלה, כשהוא מנהל בעצמו את האש הארטילרית [אבו ע’זאלה –מבטאים רזאלה – היה מפקד הארטילריה של ארמיה 2 – פ.מ.].

עמיד [תא”ל – פ.מ.] עבד רבה החל להדריך אותו והציג לו את תמונת המצב, ואת התכניות במשרד מפקד הדיוויזיה, במחפורת חול בצורת חבית, כששניהם עומדים, וקולות הנפץ של הארטילריה והמטוסים אינם נפסקים אפילו לשנייה. אין שקט, אך התדרוך נמשך.

עקיד [אל”ם – פ.מ.] אבראהים הגיע למפקדת החטיבה בטאליה [“סגול” 215 – א.ר.], ופגש שם את נצר ונאדר. הם תארו בפניו את ההשתלטות על המוצב, והוא ראה את תוצאות הקרב ואת שאריות טנקי האויב.

226

עקיד [אל”ם – פ.מ.] אבראהים התלווה לאחד המדריכים אל המפקדה הקדמית שנמצאה באום כת’יב [הכוונה, כנראה לכַּתִ’יב אֶל-חִ’יל – רכס “מכשיר” – א.ר.], כ-15 ק”מ מהתעלה. הוא הגיע לשם בשעה 11:00 בבוקר בעת בלימת התקפת נגד, וניסה לדבר עם מליג’י, שהיה עסוק בניהול הקרב, וחילק פקודות. מליג’י כעס עליו ואמר לו לשתוק. עבד אל-בארי [רמ”ט החטיבה שהתמנה כמח”ט לאחר פציעת המחבר – א.ר.], מדחת ומליג’י היו עסוקים בפיקוח על בלימת התקפת הנגד של האויב, והשמדתו.

מליג’י פנה לעקיד [אל”ם – פ.מ.] אבראהים ושאל אותו: “מי אתה?”, אבראהים חייך ואמר לו: “אני מפקדך החדש”. עבד אל-בארי ומליג’י הכניסו אותו במהירות לתמונה, והציגו לו את המצב, והקרב השתתק, כדי שמפקד החטיבה החדש יבין את המצב [לא ברור אם הוא מתייחס למחליפו באירוניה או לא – פ.מ.].

מבצעי שלושת הימים, 11, 12, 13 באוקטובר

ישראל החלה בימים אלה ללחוץ על סוריה, תוך ריכוז כוח של 5 חטיבות שריון, חטיבה ממוכנת וחטיבת צנחנים מוסעת בנגמ”שים 113-M בסיני, בכוננות להתקפה.

הכוחות הישאליים ביצעו מספר התקפות נגד ברמות נמוכות:

א.      גדוד טנקים שהתקדם מצדר אל-ח’יטאן לעבר ואדי סדר, ונכנס למארב של כוחות מונחתים מצריים, ונגרמו לו אבדות רבות.

ב.      התקפות נגד בוצעו על ידי כוחות ברמה של פלוגות חי”ר ממוכן ופלוגות טנקים, מול דיוויזיה 18 חי”ר, ודיוויזיה 2 חי”ר, ב-11 וב-12 באוקטובר.

ג.       התקפות נגד התבצעו בנקודות החיבור של דיוויזיות ארמיה 3 על ידי פלוגות טנקים, וגדוד טנקים לעבר המוצב בכברית, בסיוע ארטילריה ומטוסים.

227

ד.      במאמץ העיקרי של האויב הוא הסתפק בהפגזה ארטילרית בתותחי 175 מ”מ (אבו קפה), מטוסים ואש טנקים מרחוק. באותו הזמן ריכז האויב את כוחותיו החזקים להתקפה, ועסק באיסוף מידע מכל גורמי המודיעין, כולל מהמקורות האמריקאיים.

חטיבת הניצחון וגם דיוויזיה 16 חי”ר ארגנו את כוחותיהן מחדש, ובלמו את התקפות הנגד המוגבלות של האויב, ונמשכו מעשי הגבורה של הלוחם המצרי. כך לדוגמא שבה הצלף מג’די סעד, מגדוד בשר [גדוד 335 חי”ר – פ.מ.], אדם אחד שנשאר מנגמ”ש של האויב, וריחם עליו. היה זה נער צעיר.

צפוות, איש המודיעין/סיור ביצע 8 סיורים רצופים, חלקם נמשכו יום וחלקם רק שעות. הסיורים התבצעו בפיקודו של מש”ק לעבר העמדות החדשות של האויב, חדרו את מוקשיו, והביאו משם שבויים ומסמכים חשובים.

פצצה במשקל אלף ליברות נפלה מול עמיד [תא”ל – פ.מ.] עבד רבה כשנסע בג’יפ, בו נהג עמיד [אל”ם – פ.מ.] בכיר [זה שמו Bakir – פ.מ.], ומאחור היה מסעוד. הרכב סטה בחוזקה. זכוכית [חלון] הרכב הצדדי, שממול לגל הפיצוץ נשברה. מסעוד ירד [מהרכב] ומדד את המרחק שהרכב סטה, 23 מ’. גל הפיצוץ היה אמור להשמיד כל דבר שנמצא במקביל לו, אך לא קרה להם כלום.

חייל אחר, שהיה נהג בולדוזר, נהג בטנק אחר של האויב, שנתפס תקין.

גדוד חי”ר מחטיבת שפיק [חטיבה 3 חי”ר ממוכן (כזכור, שפיק נהרג ב-9.10.73) – א.ר.] ביצע התקפת לילה בליל 12-11 באוקטובר, והשתלט על שתי הנקודות 42 ו-57 [תעוז “טלויזיה” – א.ר.], וכַּתִ’יב אַבּוּ טַרְבּוּס [“מכשיר”-“סגול” 289 (בעמודים 187, 190 ו-191, המחבר מתאר שנקודה 57 נכבשה ב-8.10. כל היעדים היו כבר בידי המצרים ב-9.10.73) – א.ר.].

הפצצות המטוסים וההפגזות הארטילריות על דיוויזיה 16 חי”ר נמשכו יומם ולילה, ללא הפסקה.

228

ריק

229

פרק 4: הקלת הלחץ על סוריה

המצב בחזית הסורית הדרדר, למרות גבורת הכוחות המזויינים הסורים. פיתוח ההתקפה הישראלית הלוחצת בכל עצמתה על סוריה הביאה להשתלטות על הציר לדמשק.

עד הזמן הזה הצליחה החזית המצרית לשמור על מאחזיה. המפקדה/ההנהגה [המצרית – פ.מ.] שמרה עדיין על עתודות גדולות וחזקות של טנקים וחי”ר ממוכן, כשהיא מחכה להתשת עתודות האויב האסטרטגיות. מכאן עברה למבצעים התקפיים ניידים, בהם היא הושמדה. אך המפקדה/ההנהגה המצרית החליטה לקדם חלק גדול מעתודותיה מוקדם, כדי להביא להסטת הלחץ הישראלי על הקווים הסוריים, לעבר החזית המצרית.

230

ריק

231

מבצעי יום ה-14 באוקטובר

המצב בחזית הסורית הדרדר.

הסיוע האמריקאי הדחוף הגיע לישראל, והשלים את כל חוסריה, וסיפק לה את החידושים של תעשיית הנשק האמריקאית. הדבר הגיע לכדי כך שאספקת הנשק לישראל כללה טנקים עם צוותיהם ומטוסים עם טייסיהם. לנו הגיעו רק מעט חלקי חילוף. אספקת מטוסים לא מכריעה את המלחמה. זאת בשעה שהיקפי האבדות גדלו אצל שני הצדדים, כתוצאה מהתעצמות הלחימה, כפי שנראתה בסיני, זו לראשונה.

למרות שהמפקדה המצרית ידעה את היסוד האסטרטגי שמי שמפעיל את עתודותיו האסטרטגיות לפני יריבו מסתכן באובדן אחד מעקרונות המלחמה, והוא היוזמה, או היכולת להמשיך בהתקפה, ולאלץ את האויב לנוע כדי לענות עליה [או להתמודד מולה – פ.מ.].

אלא שהמפקדה/ההנהגה המצרית החליטה להפעיל חלק ניכר מעתודתה מוקדם יותר, בשעה שהמערכה טרם הוכרעה, כדי להקל את הלחץ מעל סוריה, ולהסיט את העתודות הישראליות לעבר החזית המצרית.

התכנית המצרית, הדחופה

התכנית הצבאית המצרית התמקדה בכך ש:

ארמיות 2 ו-3 תקדמנה כוחות קדמיים חזקים של טנקים וחי”ר ממוכן

232

מראשי הגשר של חמשת דיוויזיות החי”ר, עם שחר ה-14 באוקטובר, זאת לאחר:

הפצצה אווירית על יעדים חשובים בסיני, ולאחר הכנה ארטילרית של 15 דקות, על ידי יותר מ-500 תותחים מסוגים שונים. אחר כך תתבצע מכה של רקטות קרקע-קרקע בעלות טווח בינוני כנגד בסיסי לוחמה אלקטרונית [אצל המצרים המונח הזה כולל גם מודיעין אלקטרוני, קרי האזנה, ולא רק חסימות – פ.מ.], מרכזי פיקוד ושליטה, ואחר כך תתחיל ההתקפה המצרית בשעה 06:30 בבוקר באופן הבא:

א. ארמיה 3 תקדם שני כוחות, האחד, חטיבת שריון מתוגברת בגדוד חי”ר ממוכן, בכיוון מעבר המיתלה ההררי, והשני, חטיבה ממוכנת לעבר מעבר הגידי ההררי.

ב. ארמיה 2 תקדם גם היא שני כוחות, את דיוויזיה משוריינת 21, פחות חטיבה, כלומר שתי חטיבות שריון בכיוון טאסה, וחטיבת שריון בכיוון הציר הצפוני.

היעדים העיקריים של החלטה זו היו:

א. הקלת הלחץ מעל סוריה, והסטת העתודות הישראליות.

ב. השמדת חלק גדול מהעתודות הטקטיות הישראליות.

ג. ההגעה לכניסות המערביות של קו המעברים בסיני, במרחק של 40-30 ק”מ מהתעלה, ולמנוע מן האויב מלתמרן על ציר הרוחב, שממערב למעברים, עליו תמרן עם עתודותיו כדי לבצע את התקפות הנגד שלו נגד ראשי הגשר.

סיכוני התכנית המצרית

בתכנית המצרית היו מספר סיכונים שהתמקדו ב:

א. יציאה מתחת למטריית ההגנה האווירית שממערב לתעלה, וחשיפת עתודות השריון המצריות להתקפות חיל האוויר [הישראלי – פ.מ.].

ב. אי השתתפות החי”ר בשלב זה, והשארתו בראשי הגשר,

233

שבגדה המזרחית, כדי להבטיח איזון לכוחות המזויינים, וכך לא טוהר השטח מהמארבים, מארבי טילי הנ”ט, הטנקים והמוקשים.

ג. אי השלמת הידיעות המודיעיניות על האויב, השטח והכנות האויב ההנדסיות האחרונות, אותן ביצע כדי להתכונן להתקפת הנגד.

גם מועד תחילת ההתקפה היה בשעה בו השמש נמצאת מול כוחותינו, ובזווית המקשה לראות את האויב, ולהשתמש באמצעי התצפית באופן מלא.

תכנית ההגנה הישראלית

תכנית ההגנה הישראלית התבססה על: א. הכנת קווי הגנה, שהוכנו הנדסית, כשבחזיתם שדות מוקשים, שנשענו על עמדות נשק נ”ט חזק, טילי נ”ט 11-SS, וטילים אמריקאיים[16], ומארבי טנקים במחפורות מוכנות. זאת, עם המצאות עתודות חזקות של טנקים, כדי לתמרן בהם מול התקפתנו לאחר בלימתה, וזה סוג של הגנה, אמריקאית, הנקראת הגנה ניידת, בה מתועל האויב למה שנקרא “שטח הריגה”, כדי להשמידו.

ב. התקנת מספר מסוקים ישראליים בטילי נ”ט 11-SS, כדי להשמיד את השריון שלנו מהאוויר.

ג. חימוש מטוסי הפנטום, הסקייהוק והמיראז’ בפצצות דביקות [זה התרגום המילולי של המילה בערבית – פ.מ.], ובפצצות נ”ט.

ד. המפקדה הישראלית למדה את ההכנות להתקפתנו, והכינה תכנית נגדית, העלתה את רמת הכוננות של כוחותיה בסיני, החל מ-30 דקות לאחר חצות ליל ה-14-13 באוקטובר. כלומר היא נמצאה בכוננות 7 שעות לפני תחילת ההתקפה.

234

טילי הנ”ט כוונו אל דיוויזיה 16 חי”ר משחר ה-14 באוקטובר.

ה. מספר הטנקים הישראליים עמד על כ-900 טנקים, בנוסף לטילי הנ”ט, למטוסים ולארטילריה, מול כ-300 טנקים שלנו עם תחילת ההתקפה, כך שהמשוואה [או המאזן – פ.מ.] היתה לטובת האויב. שלושה לאחד רק בטנקים, דבר שאינו מאפשר התקפה.[17]

בנוסף לטילי הנ”ט הישראליים, אשר החי”ר המצרי הצליח באמצעותם לבלום את התקפות הנגד הישראליות הראשונות, מבלי שהיה להם טנקים.

ו. הישראלים תכננו להפגיז בתותחים הכבדים 175 מ”מ, ארוכי הטווח (23 ק”מ), על עמדות טילי הנ”מ שלנו, כדי להשתיק אותם בעת תחילת התקפתנו.

מהלך הקרב

לאחר תקיפת חיל האוויר המצרי בשעה 06:15 בבוקר, וההכנה הארטילרית במשך 15 דקות, ומכת הרקטות/טילים בעלי הטווח הבינוני, החלו כוחות השריון המצריים הקדמיים להתקדם, אך נתקלו בהתנגדות חזקה מצד האויב. נטלו בה חלק מטוסיו, תותחיו, טילי הנ”ט שלו והטנקים. שני הצדדים ספגו אבדות כבדות. למרות התנגדות האויב, וצרות האבדות הרבות, המשיכו כוחותינו לפעול באומץ, והתעקשו להתקדם, להשתלט על שטח, ולהשמיד את האויב. המפקדים היו כרגיל בראש הכוחות, ושניים ממפקדי חטיבות השריון נהרגו באותו היום.

באותו יום נערך קרב אווירי מדהים, בה נטלו חלק 60 מטוסי מיג-21 ו-80-70 מטוסי פנטום ומיראז’ של האויב, בה הופלו לאויב כ-15 מטוסי פנטום, ולנו הופלו 9 מטוסי מיג-21.

235

המפקדה המצרית החליטה בסוף היום כי אין תועלת מהמשך ההתקפה, כן התברר מהידיעות שהאויב הניע באותו היום את מרבית עתודותיו לעבר החזית המצרית, וכך חלפה הסכנה מהחזית הסורית, וזו היתה מטרת התכנית המצרית מלכתחילה.

המאמץ האווירי של האויב בחזית המצרית באותו היום כלל כ-300 גיחות, ש-220 מהן הוקצו כדי לתקוף את כוחות השריון שלנו שממזרח לתעלה. כן הוא תקף את שדות התעופה בצאלחיה, טנטא ומנצורה.

בעקבות הצלחת האויב לבלום את התקפתנו באותו היום, הוסגו יחידות השריון שלנו מהשטחים החדשים אליהם הגיעו [במהלך ההתקפה – פ.מ.] חזרה לתוך ראשי הגשר, כדי להתארגן מחדש.

כתוצאה מהאבדות הכבדות שנגרמו לשני הצדדים בקרב הטנקים המדהים, ובשל האספקה האמריקאית המהירה לצד הישראלי, והאספקה המאוחרת והמועטה לצד המצרי, עברה היוזמה בסוף אותו היום לצד האמריקאי, אני מתכוון לצד הישראלי.

החל מליל 16-15 באוקטובר החלה ישראל לבצע מהלך של יוזמה, או פעולת התקפה, וקידמה גורמים וכוחות לגדה המערבית של תעלת סואץ, תוך התמקדות מדהימה של ישראל בכל אמצעיה על דיוויזיה [מצרית – פ.מ.] אחת, היא דיוויזיה 16 חי”ר. לסלקה ולהשמידה כדי להבטיח את מבצע צליחת תעלת סואץ ממזרח למערב.

ישראל החליטה לבצע את הפירצה מבלי להתחשב באבדות, וזאת כחלק מניסיונה להחזיר לעצמה את יוקרתה, פומבית ונפשית.

236

ריק

237

פרק 5: קרב הטנקים

תגבור הכוחות של ישראל בסיני התעצם, לאחר הקלת הלחץ על סוריה, והחלו ההכנות לקראת ההסתננות לגדה המערבית של תעלת סואץ. הוא החל למקד את התקפת הנגד שלו על האגף הימני של דיוויזיה 16 חי”ר, כדי להרחיקה צפונה לעבר אסמאעיליה. היה זה קרב טנקים מדהים.

הקדימו את ההסתננות קבוצות קטנות של מודיעין/סיור וחבלה של האויב, ששלח בסירות גומי ובמסוקים, ואחריהם הסתננה בחשכה קבוצת קרב ישראלית קטנה, שצלחה את התעלה באזור דוורסואר, מצפון לאגמים המרים.

אנשי ההנדסה הישראליים החלו לפתוח את הפרצות בסוללת העפר שבגדה המערבית, תחת חיפוי אש המטוסים והארטילריה.

238

ריק

239

ההאחזות בראשי הגשר, וההסתננות הישראלית

מבצעי ה-15 באוקטובר

תגבור כוחות האויב בסיני התעצם. בליל ה-15-14 באוקטובר הוא קידם בציר המרכזי לעבר טאסה את חטיבת שריון 421, וחטיבת צנחנים מוסעת על נגמ”שים אמפיביים 113-M.

האויב השלים את אבדותיו בציוד, ואת מחסורו בתחמושת במהלך ה-15 באוקטובר, ועסק בתיקון האמל”ח שלו לאחר קרב הטנקים המדהים, והחל בארגון כוחותיו. במהלך היום הוא קידם חלק מציוד הגישור על הציר המרכזי.

האויב מיקד את התקפת הנגד שלו החל מבוקר היום הזה על האגף הימני של דיוויזיה 16 חי”ר המצרית שבגדה המזרחית, והוא כבש מחדש את המוצב שלו בתל אל-סלאם [מעוז “לקקן” – א.ר.], אותו נטש [קודם לכן – פ.מ.]. אחר כך השתלט על שני המוצבים בדוורסואר שממזרח לתעלה, שנהרסו על ידי כוחותינו לפני שהם פונו.

התקפות הנגד התבצעו כלהלן:

גדוד טנקים ישראלי (יותר מ-30 טנקים) תקף את גדוד החי”ר [18 – א.ר.] שבפיקוד מקדם אסמאעיל [סא”ל אחמד אסמאעיל עטיה – א.ר. ], אשר בלם ברציפות התקפות נגד רצופות של האויב במשך 9 ימים, שבלם התקפת נגד לאחר שהשמיד לאויב יותר מ-10 טנקים.

האויב העסיק את כוחותינו בגדה המזרחית, והתיש אותם באמצעות התקפות נגד של כוחות בסדר גודל של פלוגות טנקים, מתוגברות בחי”ר ממוכן, לאורך כל קו החזית, בסיוע ארטילריה ומטוסים. מרבית ההתקפות האלה נבלמו, ורבים מהן הושמדו.

האויב המשיך למקד את מאמציו להתיש את כוחותינו בגדה המזרחית במהלך כל היום, באמצעות ארטילריה ומטוסים. הוא גם ניסה לתקוף מספר מבסיסינו האוויריים, והמכ”מים שלנו, ותקף את

240

פורט סעיד מהאוויר.

החל מהשעה 22:00 בערב ה-15 באוקטובר, מיקד האויב את התקפות הנגד שלו על האגף הימני של דיוויזיה 16 חי”ר, כדי להרחיקה צפונה בכיוון אסמאעיליה. הוא התמקד בהתקפה על מוצב תל אל-סלאם [מעוז “לקקן” – א.ר.], וטורי שריוניו נעו כל הלילה כדי להתרכז באזור, כשאש הארטילריה המצרית רודפת אחריהם.

קבוצת קרב ישראלית קטנה הסתננה בחשכת הליל, ובחסות לחימת הכוחות הישראליים עם דיוויזיה 16 חי”ר, וצלחה את תעלת סואץ באזור שמצפון לאגמים המרים ודוורסואר, בסדר הבא:

א. החל מה-8 באוקטובר קודמו צוותי הסתננות וחבלה באמצעות מסוקים, כשהמפקדה הישראלית החלה להחזיר את איזונה.

ב. בלילה הקודם להתקפה קודמו צוותי מודיעין בסירות גומי.

ג. אחר כך הונחתו בליל ה-16-15 שתי פלוגות צנחנים באמצעות מסוקים.

ד. אחר כך צלחה פלוגת צנחנים על גבי נגמ”שים אמפיביים 113-M, בחיבור שבין האגמים המרים עם תעלת סואץ, ואחר כך עברו 5 טנקים מחטיבה 421 שריון הישראלית.

ה. תחת חיפוי הכוחות המסתננים החלו אנשי ההנדסה הישראליים לפתוח את הפרצות בסוללות העפר שבגדה המערבית של התעלה, וגם בגדה המזרחית, בין שני המוצבים של דוורסואר.

הידיעות על הסתננות הכוחות הגיעו למפקדה המצרית באיחור, ורק ב-16 באוקטובר בבוקר התאשר הדבר. בעקבות כך החלה הארטילריה המצרית להפגיז אותם, וגם לבצע התקפות נגד מוגבלות, שנבלמו על ידי האויב.

מבצעי ה-16 באוקטובר

האויב המשיך למקד את התקפות הנגד שלו על דיוויזיה 16 חי”ר, תוך העסקת שאר

241

כוחותינו ממזרח לתעלה, ובחזית הסורית התייצבו הכוחות הישראליים, תוך המשך אחזקה בקווים שנתפסו.

היקף המאמץ האווירי הישראלי בגזרת דיוויזיה 16 חי”ר ביום הזה הגיע לכ-130 גיחות. הסיוע האמריקאי נמשך, והכוחות הישראליים השלימו ביום הזה את חוסריהם. כ-80 טנקים מחטיבה 14 שריון הישראלית, מתוגברים בחי”ר ממוכן, ולאחר הפגזה ממושכת בארטילריה ובהפצצות אוויריות, פתחו בהתקפה על אחת החטיבות החי”ר של דיוויזיה 16. לאחר קרב מר וקשה, ולאחר שנגרמו לו אבדות רבות בטנקים, הצליח האויב להרחיק את החטיבה המצרית צפונה.

הכוח [במקור – הקבוצה – פ.מ.] הישראלי שהסתנן החל לתקוף את בסיסי טילי הקרקע-אוויר שבגדה המערבית החל מאור ה-16 באוקטובר, כדי לפתוח פירצה בהגנתנו האווירית, ולתקוף את הבסיסים המנהלתיים, ולשבש את הקווים העורפיים של כוחותינו, כדי להקל על צפיפות ההגנה.

ותחת חיפוי פעולות לחימה אלה החלו ראשוני אוגדה 45 [במקור – קבוצת מבצעים – פ.מ.] שבפיקודו של גנרל אריאל שרון, שכללה את הכוחות הבאים: 3 חטיבות שריון – 14, 600 ו-421, חטיבת צנחנים מוסעת בנגמ”שים אמפיביים 113-M. אוגדה זו החלה לצלוח בעקבות קבוצת המסתננים, על גבי מעבורות נושאות טנקים, אמפיביות, ובהמשך על גבי הגשרים, שאנשי ההנדסה הישראליים הקימו החל מליל 17-16 באוקטובר, וצליחתם נמשכה מספר לילות.

ישראל המשיכה להעסיק את כל תשומת הלב המצרית ממזרח לתעלה במיקוד הלחץ על דיוויזיה 16 חי”ר. בליל 17-16 ניסה כוח ימי ישראלי, בסיוע מסוקים, לתקוף בסיס טכני שלנו על החוף הצפוני, אך הוא נכנס למארב ימי של כוחותינו שטיבעו לו שני כלי שיט. שאר הכוח ברח מבלי לבצע את משימתו.

היקף כמות הטנקים שהשתתפו בהתקפת הנגד על דיוויזיה 16 חי”ר הגיע בסוף

242

היום ל-110 טנקים, מתוגברים בחי”ר ממוכן, וזאת תחת חיפוי טילי הנ”ט 11-SS והארטילריה, ובסיוע המטוסים. שני הצדדים ביצעו התקפות נגד, והפגיזו את כפר אל-ג’לאא’ [בתי “החווה הסינית” – “אמיר” במפת הקוד “סיריוס” – א.ר.], שהוקם בשנת 1966 כדי לבנות את סיני, והמקום ראה באותו יום מספר פעמים עליות וירידות בגלי התקפות הנגד של הישראליים.

לאויב הושמדו באותו יום 37 טנקים ו-8 מטוסים. התקפות הנגד הישראליות נכשלו, אך האויב המשיך ללחוץ למרות האבדות, שכן כישלון פירושו היה אובדן מבצע ההסתננות כולו. לכן נמשכו במהלך כל הלילה הפגזות הארטילריה והפצצות המטוסים על דיוויזיה 16 חי”ר, וחטיבת השריון הישראלית 421 המשיכה לזרום ולעבור מערבה.

243

שער 8:הפירצה, או ההסתננות הישראלית ממערב לתעלה

244

ריק

245

פרק 1: הסוכנויות: המצרים נלחמים, המנגנון הצבאי האמריקאי

לישראל הגיעו כמויות גדולות של ציוד אמריקאי, וסוכנויות הידיעות האמריקאיות מוושינגטון חשפו את סודות הנשק האמריקאי [שהגיע – פ.מ.] לישראל, ואמרו: אמריקה מסרה לישראל חלק מהאמל”ח והציוד האלקטרוני בסודיות רבה, שלא נמסר לאף מדינה מהמדינות החברות בנאט”ו.

פירוש הדבר שהכוחות המצריים נלחמו בעצם במנגנון הצבאי האמריקאי.

סוכנויות הידיעות מסרו כי אבדות ישראל הגיעו לשיא שהוא הרבה מעבר למה שהיא הודתה, והופיעו בהערכות האמריקאיות. ולמרות זאת המשיך האויב לתגבר את כוחותיו בפירצה, ובבוקר ה-17 באוקטובר היו לאויב מערבית לתעלה גדוד טנקים מחטיבת שריון 421, ושני גדודי צנחנים מוסעים בנגמ”שים אמפיביים 113-M.

246

ריק

247

מבצעי יום ה-17 באוקטובר

הארועים החמים נמשכו. האויב המשיך בהתקפתו בכל אמצעיו כדי שתכניתו תצליח. נערכו קרבות מדהימים, שסיני לא ראתה כמותם עד אז. האויב המשיך למקד את התקפות הנגד על דיוויזיה 16 חי”ר ביום ובלילה, והם ריכזו לצורך זה 250 טנקים, במאמץ העיקרי באגף הימני [של הדיוויזיה – פ.מ.].

חטיבה 14 שריון הישראלית, פחות גדוד, תקפה בשעה 02:00 בלילה ב-17 באוקטובר את חטיבת החי”ר עבד אל-חמיד [מח”ט 16 – פ.מ.] וחטיבת החי”ר שפיק [חטיבה 3 חי”ר ממוכן – א.ר.], כדי להבקיע אותן, ולהגיע אל גדוד טנקים ישראלי שהיה נצור בתוך ראש הגשר של הדיוויזיה. התקפת הנגד נכשלה, והחטיבה הזאת נאלצה לסגת רחוק, כ-6 ק”מ מדרום לתל סלאם [מעוז “לקקן” – א.ר.], כדי להשלים את אבדותיה.

מאור הראשון החלה הפגזת הארטילריה והפצצת המטוסים על דיוויזיה 16 חי”ר, החל משעה 06:00 בבוקר, עם כוחות חדשים וטריים.

כ-40 טנקים מחטיבה 460 שריון הישראלית, תקפה ברווח שבין חטיבות החי”ר עבד אל-חמיד [חטיבה 16 חי”ר – א.ר.] ושפיק [חטיבה 3 חי”ר ממוכן – א.ר.]. אחר כך תקפו כמאה טנקים מחטיבה 600 הישראלית, כשהם מתוגברים בחי”ר ממוכן, בקרבת התעלה, מכיוון דוורסואר לכיוון הצפון.

לאחר קרב קשה, ואבדות רבות, הצליחה חטיבה 14 הישראלית לחבור לגדוד הטנקים הנצור שלה, ולהרחיק את דיוויזיה 16 חי”ר 4 ק”מ צפונה יותר, ולהשתלט על חלק מסוללת העפר שבגדה המזרחית. האויב החזיק בה כדי לאבטח את צליחת אוגדה 45 לגדה המערבית.

בשעה 10:00 בבוקר ה-17 באוקטובר נמצאו כוחות האויב הבאים ממערב לתעלה:

גדוד טנקים מחטיבה 421 שריון, וגדוד צנחנים מוסעים בנגמ”שים אמפיביים 113-M.

האויב המשיל למקד את המאמץ האווירי שלו על דיוויזיה 16 חי”ר, והיקף המאמץ בגזרה זו באותו יום היה 138 גיחות. האויב תקף גם מהאוויר את שדה התעופה בקותאמיה, שליד סואץ, במטרה למנוע מחיל האוויר שלנו את השימוש בו.[18]

[המחבר מצטט עיתונאי ישראלי על היקף האבדות שנגרמו לכוחות הישראליים, ועל הטיפול הרפואי הניתן לפצועים הרבים – פ.מ.].

248

סוכנות אסושייטד פרס שידרה

[המחבר מצטט מקור במשרד ההגנה הבריטי על היקף הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל, ומגיע למסקנה כי הצבא המצרי נלחם בעצם נגד הצבא (המנגנון הצבאי – במקור) האמריקאי, וכי אבדותיה של ישראל הם מעבר למה שהיא הודתה בו – פ.מ.].

249

הפירצה הצליחה

למרות שישראל שילמה מחיר כבד, היא הצליחה לממש את תכניתה להסתנן ולהתפרס בגדה המערבית.

הסיבות להצלחת ההסתננות הישראלית ממערב לתעלה:

א. האויב בחר אזור שמפריד בין ארמיה 2 וארמיה 3, במקום בו היו ערוכים פחות כוחות, כשהוא נשען על האגמים המרים כדי לאבטח את אגפו השמאלי.

ב. קביעת נקודת צליחה במוצב דוורסואר, ושדה התעופה הנטוש בדוורסואר, אזור שפונה בעת ארגון הכוחות מחדש, ונשארו בו מספר יחידות מנהלתיות ומספר בסיסי טילים, וכתוצאה מכך התאפשרה לאויב לפתוח פירצה בהגנה האווירית המצרית, אותה ניצלו מטוסיו.

ג. הידיעות על צליחת כוח ההסתננות הקטן הגיעו באיחור, וכתוצאה מכך לא ננקטו הצעדים המספיקים כדי להשמידה כבר בשלב הראשון.

ד. הקושי להפעיל את אנשי המודיעין/סיור באזור ההסתננות, וחוסר יכולתם לעקוב אחר מבצע הצליחה הישראלי, וההתפרסות מערבה בהתאם לתנאי השטח.

ה. חולשת התקפות הנגד וההפגזות הארטילריות אשר כוונו לעבר הכוח המסתנן מההתחלה, דבר שהוסיף להצלחתה והמשכותה.

באותו יום, ה-17 באוקטובר, קיבל לואא’ [אלוף – פ.מ.] עבד אל-מונעים ח’ליל את הפיקוד על ארמיה 2, במקום לואא’ [אלוף – פ.מ.] סעד אל-דין מאמון החולה.

250

ראש הגשר הישראלי

מבצעי ה-18 באוקטובר

הלחץ על דיוויזיה 16 חי”ר ממזרח לתעלה נמשך לאורך כל היום, על ידי התקפות נגד, הפגזות ארטילריות והפצצות אוויריות, תוך המשך הצליחה מערבה, להקמת ראש גשר ישראלי ממערב לתעלה.

האויב ארגן את אוגדה 252 בפיקודו של הגנרל קלמן מגן, שהחליף את הגנרל מנדלר, לאחר שנהרג. האוגדה כללה 5 חטיבות: שתי חטיבות שריון (7 ו-500), שתי חטיבות חי”ר ממוכן, וחטיבת חי”ר רגילה. משימת אוגדה זו היתה לרתק את הכוחות המצרים בראשי הגשר של חמשת הדיוויזיות, ולבצע עליהן לבצע התקפות נגד.

האויב ארגן שתי אוגדות אחרות במטרה לנצל את הפירצה שבמערך ההגנה, ולהקים ראש גשר ממערב לתעלה, ולפתח את ההתקפה ממנו מערבה. האחת, אוגדה 45 בפיקוד גנרל אריאל שרון, והיא כללה 3 חטיבות שריון – 14, 600 ו-421 וחטיבת צנחנים מוסעת בנגמ”שים אמפיביים 113-M.

משימת אוגדה זו היתה להלחם בדיוויזיה 16 חי”ר, ודחיקתה צפונה כדי לפתוח את הפרצה ולאבטח את הקמת המעבר וראש הגשר ממערב לתעלה. אוגדה זו החלה לפעול מליל 15-14 באוקטובר.

השנייה, אוגדה 131 בפיקודו של גנרל אברהם אדן, והיא כוללת 3 חטיבות, שתי חטיבות שריון – 401, 217 וחטיבת חי”ר ממוכן.

251

משימת האוגדה הזאת היתה לפתח את ההתקפה דרומה לעבר העיר סואץ, לנתק את קו האספקה, ולכתר את הכוחות ממזרח לתעלה. היקף הכוחות הישראליים ממערב לתעלה באור ראשון ב-18 באוקטובר כלל את חטיבת שריון 421 וחטיבת צנחנים מוסעת על נגמ”שים, ובמהלך ה-18 באוקטובר צלחה גם חטיבה 217 את התעלה מערבה, וכך כלל הכוח הישראלי בסוף היום 2 חטיבות שריון וחטיבת צנחנים.

האויב הצליח להקים במהלך ה-18 באוקטובר ראש גשר באזור דוורסואר, והחל להעביר דרכו אספקה ותחמושת. חטיבת שריון 217 פעלה באזור פאיד ממערב התעלה.

התקפות הנגד המצריות החזקות החלו. הצד הישראלי הכיר בעוצמת התקפת הנגד המצרית ממערב התעלה ב-18 באוקטובר, וכי הן מוחצות את הכוחות הישראליים.

האויב פעל בשיטה של הפעלת פלוגות מעורבות, טנקים וחי”ר ממוכן, כנגד יעדים חלשים, כשהם מתקרבים אליהן כדי להמנע מהתנגדות. הם תקפו את היחידות המנהלתיות ובסיסי הטילים, הם השתלטו על הצמתים ועל האזורים/מקומות החיוניים.

מבצעי ה-19 באוקטובר

לחץ האויב על דיוויזיה 16 חי”ר נמשך על ידי כמאה וחמישים טנקים מחטיבות השריון 600 ו-14, כדי לאבטח את המעבר שהוקם בדוורסואר.

האויב המשיך להעביר כוחות מעבר לתעלה, והגדיל את היקף כוחותיו מעבר לתעלה.

252

בבוקר ה-19 באוקטובר היו לו 3 חטיבות שריון, חטיבת חי”ר ממוכן וחטיבת צנחנים. ובבוקר ה-20 באוקטובר היו לו 4 חטיבות שריון.

האויב מיקד את התקפותיו האוויריות כדי לסייע ללחימת כוחות היבשה שלו הפועלים ממערב לתעלה. במקביל נמשכו התקפות האוויר והארטילריה שלנו על הכוחות הישראליים שממערב לתעלה, וכן נמשכו התקפות הנגד המצריות עליהן, ובעקבותיהן פעלו כוחות הקומנדו והצנחנים המצריים באזור התפרסותם, כדי לבלום אותם. האויב ספג אבדות רבות.

המעבורות הושמדו, וגם הגשר שלו הושמד/נפגע מספר פעמים, אך האויב נשא באבדות אלה כדי לחזק את נוכחותו בגדה המערבית, ולשמור על המוראל בקרב כוחותיו, ולצרכי תעמולתו, וכאמצעי להשתמש בו בשיחות המדיניות הצפויות.

דיוויזיה 16 חי”ר הגיבורה

דיוויזיה 16 חי”ר החזיקה מעמד מול כול התקפות הטנקים של האויב, הארטילריה שלו ומטוסיו. האויב השתלט על מספר מקומות חיוניים בגדה המערבית, וירה עליה מעורפה. היא לא נכנעה ולא נסוגה. אנשיה נלחמו בעוז, ועד הסוף היא נשארה חוד החנית המכוון להשמיד את כוחות האויב ממזרח לתעלה. מעשי הגבורה נמשכו. [המחבר מספר על כמה סיפורי גבורה של חיילים מצריים מהדיוויזיה, כולל קצינים וחיילים רבים שנפצעו וסרבו להתפנות – פ.מ.].

253

מכוניות האספקה של חטיבת הניצחון נעו בלילה, ונכנסו בטעות לתוך שדה מוקשים נ”ט של דיוויזיה 2 חי”ר, והיה נס והמוקשים לא התפוצצו, והם הצליחו לחלצן באור ראשון שלמחרת.

254

ריק

255

פרק 2: סיור עם שחר, וארוחת בוקר טעימה למחלקה מצרית

האויב נתקל בהתנגדות חזקה וקשה. נפלו לנו חללים. האויב התנקם בפלאחים ובאזרחים שבגדה המערבית. אספו אותם כאסירים/שבויים, כדי להתמקח בהם על טייסי הפנטום השבויים שנמצאו בידינו.

האויב השאיר את הטנקים שלו בלילה ולא חזר אליהם אלא באור ראשון, מחשש מהפעולות/מבצעים נגדו. לאחר חצות באחד הלילות, ראו שניים מאנשינו 3 טנקים ונגמ”ש. הם יצאו אליהם באור ראשון, ואספו בתוך שמיכה את כל מה שמצאו בתוכם, נשק ומסמכים, סיגריות ושימורים, ואחר כך הרסו כל מה שבתוך הטנק. הם יצאו כשהם צוחקים ועליזים. חיילי האויב ברחו מהם.

סמיר ועמר חזרו, כשהם מביאים למחלקה מצרית ארוחת בוקר טעימה, על חשבון כהן.

256

ריק

257

כוחות האויב בגדה המערבית לא היו רגועים לרגע אחד, שכן הם נתקלו בהתנגדות עזה, הושמד להם ציוד רב, ורבים מאנשיו נהרגו. המבצע שלו היה מאולתר, ולא היה זה תוצאה של חשיבה מעמיקה. החלו מעשי גבורה של קבוצות רבות של [לוחמים – פ.מ.] מתאבדים, שנשארו בראש הגשר של האויב, שלא חשף אותן ולא השמיד אותן. על מרביתם נודע לאחר נסיגת ישראל מהאזור. גיבורים שלנו נהרגו, ובראשם אחי, עמיד [תא”ל – פ.מ.] אבראהים אל-רפאעי, גיבור הקומנדו בפורט סעיד ב-1956, בקרבות ההתשה במלחמת 1973.

[מצטט את אברהם אדן (“ברן”), לגבי כמות האבדות בצד הישראלי – פ.מ.]. האויב התנקם בפלאחים ובאזרחים,

הוא אסף אותם כאסירים/שבויים, כדי להתמקח בהם על טייסי הפנטום השבויים. הוא כרת את עצי המנגו והפירות, וריסס בחומר כימי כדי לסלק את העצים.

מבצעי ה-22-21 באוקטובר

האויב המשיך בניסיונותיו לסלק את ראש הגשר של דיוויזיה 16 חי”ר, והוא המשיך

258

בהתקפות הנגד שלו, ובהתקפות הארטילריה והמטוסים, כשהוא ממקד את התקפות הנגד שלו בגדה המזרחית כדי להחזיר לעצמו את המוצב בטאליה [“סגול” 215 – א.ר.] ואת נקודה 57, אך הוא נכשל ואבדותיו גדלו.

קרב טאליה השלישי

1. האויב תקף את האגף הימני של דיוויזיה 16 חי”ר על ידי כמות גדולה של טנקים, ולאחר הכנת ארטילרית ואווירית חזקות, שנמשכו זמן רב. במאמץ זה נטלו חלק כ-70-60 טנקים, מתוגברים בחי”ר ממוכן, ובטילי 11-SS, בניסיון לחסל את ראש הגשר של הדיוויזיה, לאבטח את כוחותיו במערב [הגדה – פ.מ.], ולהגיע לאסמאעיליה ממזרח. האויב נבלם לאחר שהושמדו לו 5 טנקים, ורכב נושא [טילי] 11-SS, והוא נערך במרחק של 3 ק”מ, מחוץ לטווח טילי הנ”ט שלנו.

2. האויב [ביצע – פ.מ.] איגוף על ידי גדוד טנקים, שהצליח להבקיע בקרבת התעלה, והתקדם במהירות כדי לתקוף את מוצב טאליה [“סגול” 215 – א.ר.] מהמערב ומהדרום במקביל. פלוגת טנקים של האויב הצליחה להסתנן לתוך ראש הגשר של הדיוויזיה, והגיעה לטאליה מעורפה, מכיוון הגעת כוחותינו. מפקד גדוד החי”ר הממוכן פראג’ ירה ברובה שלו לעבר פלוגת הטנקים של האויב, כדי למשוך את תשומת לב כוחותינו אליה, והם נכנסו לקרב עם כל אמצעי הנ”ט שלהם, ובראשם נגמ”שי ה-BMP, מעמדות מוסוות, והצליחו להשמיד פלוגה שלמה (11 טנקים), מהם 3 טנקים אותם השאיר האויב שלמים, וגם מספר שבויים. בעקבות כך נסוג הכוח העיקרי [של האויב – פ.מ.] למרחוק, ללא פלוגת הטנקים המושמדת. כך היה גם בהמשך לחימת האויב, כדי להמנע מההתנגדות הקשה ומהאבדות.

סיור עם שחר

התנגדותנו לאויב הישראלי היתה חזקה, וכוחותיו נתקפו בבהלה, והוא נטש את הטנקים שלו בלילה, וחוזר אליהם רק ביום. האויב השאיר מספר טנקים פגועים

259

מפה

260

ריק

261

מול כוחותינו, ואנשינו יצאו לסיורים אל טנקי האויב, ניקו אותם מנשקם ומציודם, וכל מה שנמצא בהם, וחזרו. לפני אור אחרון ב-21 באוקטובר, ראו שני הגיבורים סמיר אל-סלאוי, ועמר ביומי, שהשמידו מספר טנקים לאויב, וקיבלו את אות האומץ מדרגה ראשונה, ראו טנק שלם של האויב על קו השמים, ממזרח לתעלה באזור אבו וקפה [“חמוטל-“אדום” 6725 – א.ר.]. הם החליטו לצאת אליו עם אור ראשון. הבוקר הגיע עם ערפל כבד, אך טעו בדרך. אחר כך ראו 3 טנקים ונגמ”ש, והם חשבו שהם פגועים, וכל אחד מהם נכנס לתוך טנק. הם אספו בתוך שמיכה את הנשק, השימורים הטעימים, ג’ריקני מים, סיגריות, מסמכים ומפות. אחר כך הרסו כל מה שבתוך הטנק. כל זה קרה כשהם צוחקים בקול רם ועליזים. כשיצאו מן הטנקים הרגישו בהם אנשי הצוות של הטנקים הישראליים, כשהם תופסים מחסה מאחורי נגמ”ש, אך סמיר ועמר היו נחושים שלא להשאיר דבר. הם יצאו בערפל, ופתחו באש חזקה כדי שהישראליים יחשבו שזה סיור חזק, ולכן ברחו. סמיר ועמר חזרו, כשהם מביאים ארוחת בוקר טעימה למחלקה מצרית על חשבון כהן.

כך היו אנשינו ב-22 באוקטובר עם מוראל גבוה, כאשר האויב היה מבוהל, ונטש את הטנקים שלו בלילה.

שרשראות הטנקים, והטנקים המושמדים

כל מי שביקר בראש הגשר של דיוויזיה 16 חי”ר, ראה טנקים רבים מושמדים, שנשארו עדיין, כשטנקים רבים נקברו תחת דיונות החול הנעות, כשאחרים נשלחו לתערוכות ולכיכרות. בשטח בו החזיק האויב, הוא יכול היה לחלץ את הטנקים המושמדים שלו, כשהוא משאיר על הקרקע שרשראות לאין ספור, שניתן לזהותן בקלות – שרשראות עם גומי, שהיו של הטנקים הישראלים בלבד.

262

ההיערכות להשמדת ראש הגשר הישראלי

כוחותינו המזויינים התכוננו להשמיד את ראש הגשר הישראלי שממערב לתעלה, וריכזו כוחות שעלו [בהיקפם – פ.מ.] על כוחות האויב, והגיע סיוע מאלג’יריה וממרוקו [הוא קורא לה משום מה מרקש – פ.מ.], וכוחותינו סביב האויב גדלו. כוחותינו החלו ללחוץ ממזרח, כהכנה לסגירת המעבר המוביל לראש הגשר הישראלי, וכוחותינו חיכו לקבל את הפקודה לחסל את ראש הגשר [הישראלי – פ.מ.], ולגבור על כוחות האויב.

הפסקת האש

בסביבות השעה 06:30 בבוקר ה-22 באוקטובר קיבלה דיוויזיה 16 חי”ר הוראות מהמפקד הכללי של הכוחות המזויינים: “הפסקת האש תכנס לתוקפה בשעה 06:52 ב-22 באוקטובר, אם האויב יציית להפסקת האש. הכוחות יישארו בכוננות מלאה במקומותיהם”.

מבצעי ה-28-23 באוקטובר

מצרים וישראל קיבלו את הפסקת האש, ופלוגות טנקים וחי”ר ממוכן ישראליות הסתננו, כשהן נמנעות מלהלחם עם כוחותינו, ונפרסו בשטח נרחב מאד, הרבה מעבר לגודלן, רק כדי להפגין נוכחות, שתשפיע על כל הסכם שיושג בהמשך.

האויב ניסה להשתלט על העיר סואץ האמיצה, והכוח הישראלי שנכנס אליה הושמד. היא כותרה על ידי הטנקים הישראליים שנעצרו, והפסקת האש נכנסה לתוקפה.

מצרים המשיכה לרכז כוחות גדולים, שהיו גדולים יותר מהיקף הכוחות הישראליים שבמערב, והם הכינו תכנית להשמדתם. השיחות נמשכו, וגם ההכנות לסילוק הכוחות הישראליים מהמערב, ורק חיכו להוראה של הנשיא סאדאת, למקרה והשיחות ייכשלו. האויב הבין את רצינות המצב המצרי, ואת מצבו המסוכן/החמור,

263

ונחתם ההסכם הראשוני, והאויב החל לסגת מזרחה.

כאן עולה השאלה, מדוע נסוגה ישראל [מהגדה – פ.מ.] המערבית, ובמהירות?

והתשובה לכך היא שמבצע זה – מבצע הפירצה היה:

מבצע שאינו צבאי ביסודו, כי אם תעמולתי, התערבות בתוך המלחמה הפסיכולוגית, זאת בנוסף ל:

1. משיכת מרבית העתודות הישראליות הרחק מסוריה, דבר שהיה מטרת ההנהגה המצרית, וזה הושג.

2. הארכת קווי האספקה שלו מבסיסיו העורפים, שהגיעו ליותר מ-300 ק”מ.

3. הגברת [היקף – פ.מ.] הכוחות המצריים שצרו על ראש הגשר הישראלי, ושעלו עליהם בהשוואה אליהם, דבר שאיפשר להם לתקוף ולהשמיד את הכוחות הישראליים ממערב לתעלה.

4. היקף האבדות הישראליות גדל כתוצאה מההתנגדות הרצופה [בה נתקלו – פ.מ.] ממערב לתעלה, ההפגזות הארטילריות וההפצצות האוויריות הרצופים על הכוחות הישראלים, תוך תיקון הפירצה שנוצרה במערך ההגנה האווירית שלנו, והפחתת המאמץ האווירי הישראלי.

264

ריק

265

שער 9: חזרה אל הרכב המשוריין, מסע לחיפוש הדרך

266

ריק

267

פרק 1: סרט מלא/עשיר (במעללים) וארוך

יש דברים שחובה לכתוב אותם.

איך השגנו את ההפתעה? איך תקפנו בפעם הראשונה?

ואשתמש בנקודת מבטו של הגנרל הישראלי בלוך לאחר המלחמה, שהגיע עם הרבנים לחפש אחר גופות הרוגיהם, אותם השאירו בפעם הראשונה בשדה הקרב.

הגנרל הישראלי שאל מפקד גדוד מחטיבת הניצחון, “האם לחימת החי”ר [המצרי – פ.מ.] עם הטנקים הישראליים היתה קשה?” המפקד המצרי לא השיב, הוא הוביל אותו בשקט לטנק פאטון אמריקאי קרוב, שצריחו הועף בשל פיצוץ, ואמר: “אני שמרתי/הגנתי על עמדתי, וזה מה שקרה לטנק שלכם, ואתה הגעת עם הרבנים שלך לחפש את גופותיהם, האם אתה צריך תשובה, אמור לי”.

268

ריק

269

עם הפסקת האש ונסיגת האויב הישראלי לאחר מכן מן הגדה המערבית, מזרחה לסיני, הסתיים סיבוב זה עם ישראל.

אני אומר סיבוב זה, מכיוון שמלחמתנו עם ישראל נמשכת [את זה הוא אומר עוד לפני ביקור סאדאת והסכם השלום – פ.מ.] כל עוד יש ס”מ אחד מאדמת מצרים והאדמה הערבית לא ישוחרר. זוהי מחויבותנו ואחריותנו ההיסטורית.

נשארו דברים שחייבים לכתוב עליהם, כדוגמת איך הצלחנו להשיג את ההפתעה? ונקטנו ביוזמה פעם ראשונה במלחמותינו עם ישראל, ומה הם הלקחים שהופקו ממלחמת אוקטובר? ועוד אחרים נוספים.

פס/סרט הזכרונות אינו עוצר. הוא ארוך ועמוק מאד.

החל מהמסע הלילי עם הרכב המשוריין, ובו הנהג והעוזר [או הרס”ר – פ.מ.] עבד אל-רסול, כשאני שוכב על הכסא האחורי של הרכב, ורגלי שעפה באוויר מונחת לצידי, עדיין בתוך הנעל, כשאנחנו מחפשים את הדרך שתוביל אותנו לבית החולים שדה הקרוב ביותר.

הסרט ממשיך בנסיעה בלילה, בבית החולים, ובחדר הניתוח, ובשיקום, כאן ובחוץ [כנראה הכוונה במצרים ובחו”ל – פ.מ.]. אני מוצא את עצמי עכשיו מסוגל לכתוב, ואני רואה את הארועים מולי חיים, בכל פרטיהם ובכל דיוקם. מצאתי את עצמי מודאג

270

ומתוח. הסרט ממשיך איתי, לעתים הוא מהיר ולעתים איטי, ועוד כמה דברי השתפכות לא חשובים.

אני מוצא את עצמי בחזית, חוזר אל אנשי חטיבת הניצחון, בשמחה רבה ובאמונה, אך ברגל אחת. נתמך בידי אנשי, על החולות עליהם השתלטנו בדם יקר, הכתובים בדפי ההיסטוריה הצבאית המצרית בעת החדישה.

מצאתי את עצמי פעם נוספת במרחק אלפי מילין מכפרי או עירי בגרמניה המערבית. עם זאת, בכל המקומות נשאר סרט הזכרונות עימי, זכרונות של תקופה מחיי מצרים וחיי, זהו הדופק האמיתי שהוא מעל לדפים הפזורים.

כיצד השגנו את ההפתעה

ושואלים כולם, כאן ובחוץ [לארץ – פ.מ.], כיצד השגנו את ההפתעה.

אנחנו חברה פתוחה, ולמרות זאת, קיבלנו את ההחלטה וביצענו את הצליחה, התקפנו את תעלת סואץ והרסנו את קו ברלב, והרסו איתו את האף הישראלי המתנשא, ותפיסת הביטחון הישראלית, והרמנו את ראש הלוחם המצרי, והאומה הערבית.

ישראל הופתעה, וכך גם העולם, הערבים, המצרים, וחלק גדול מכוחותינו המזויינים הופתעו מהמלחמה, מן ההחלטה שהתקבלה. ואיך היא הושגה?

גרמו לכך מספר גורמים בדוקים שסייעו להשגת ההפתעה. החשובים שבהם הם:

271

ראשית: הסודיות והביטחון

הסודיות נשמרה בכל הרמות, ובכל שלבי ההכנות למלחמה. כן היא נשמרה בעת קבלת ההחלטה על ידי הנשיאים סאדאת ואסד, וכן בשלב התכנון בכל הרמות. היא נשמרה עד אחרון החיילים שידע על שעת האפס רק 3 שעות לפני ההתקפה. היא נשמרה על ידי האזרחים, הפלאחים, הפועלים והמהנדסים [שעבדו – פ.מ.] בחברות הסקטור הכללי [הכוונה לציבורי – פ.מ], שנטלו חלק בהכנות ההנדסיות, ושראו את ציוד הצליחה הרב, שלושה ימים לפני ההתקפה.

הסודיות והביטחון נשמרו בפעילות ההנדסית הרבה שקדמה להתקפה, ואשר כמעט וחשפה לא רק את כוונת ההתקפה, אלא את התכנית כולה לפרטיה. כל התנועות הנרחבות, והפריסה הטקטית, וריכוז/היערכות הכוחות להתקפה, אשר הסתיימה מספר חודשים לפני כן ברמת הכוחות המזויינים [ברמת המפקדה הכללית – פ.מ.], ובפרק זמן שבין 4-3 ימים לפני כן על ידי דיוויזיות הדרג הראשון. מבלי שזרים, ובכללם היועצים הסובייטיים נטלו חלק בתכנון.

שנית: ההונאה

המפקדה/ההנהגה המצרית הצליחה להונות את המפקדה/ההנהגה הישראלית על כוונת התקפתנו. היקף העבודה שהיה צריך לבצע לשם כך כלל:

א. לשכנע את ישראל בדבר חולשת ההנהגה המצרית לקבל החלטה, או לנהל את המאבק באופן מחושב וביעילות.

ב. שכנוע ישראל בעליונותה על הערבים כולם מבחינה צבאית – בהיקף הכוחות, בטכנולוגיה, ובתעשיות המשרתות את המלחמה.

272

ג. פעולות ריכוז הכוחות והעלאת דרגת הכוננות שלהם, מבלי לפתוח בלחימה בפועל, חזרה על עצמה מספר פעמים, להם נלוו מספר איומים רשמיים מצד מצרים בפתיחה במלחמה.

ישראל הגיבה על כך בהעלאת רמת הכוננות בכוחותיה המזויינים, ובהכרזה על גיוס, דבר המשפיע על המצב הכלכלי, ומהלך החיים הכללי בישראל. פעולות אלו חזרו על עצמן, מבלי לפתוח במלחמה, עליהן הגיב האויב בהעלאת הכוננות של כוחותיו בסיני, מבלי לנקוט בגיוס או בריכוז כוחות.

ד. שכנוע ישראל כי הערבים אינם מסוגלים לתקוף את התעלה, ולהשמיד את קו ברלב, ולהתמודד עם חיל האוויר הישראלי, והטנקים הישראליים במדבר החשוף.

ה. הונאת ישראל באמצעות העיתונאים הזרים והמידע השקרי שלהם באשר לחולשתו של הצבא המצרי, והשחיתות במצרים, כשחלקם דיווח:

1. שבידי הצבא המצרי מצויה תחמושת שלא תספיק לו להלחם במשך שבוע ימים.

2. מצרים לא מסוגלת לא רק לבצע התקפה, כי אם אינה יכולה להגן [על עצמה – פ.מ.] לאחר עזיבת המומחים הסובייטיים ממנה.

3. היועצים הסובייטיים לקחו חלק משמעותי מן האמל”ח, והרסו את החלק האחר.

4. הלוחם המצרי חלש. לא מסוגל להלחם ואינו מסוגל להשתמש באמל”ח המתקדם.

ו. הפצת ידיעה על נסיעתו של המושיר [לפילדמרשל – פ.מ.] אחמד אסמאעיל לרומניה ב-8 באוקטובר 1973.

ז. מתן אישור לקצינים וחיילים לצאת לחאג’ במהלך 1973, והענקת הוצאות נסיעה להם.

ח. ד”ר קיסינגר נפגש עם ד”ר זיאת, שר החוץ המצרי דאז, בבוקר ה-6 באוקטובר 1973, ודן עימו על יוזמתו, בה רצה להתקדם לאחר קיום הבחירות בישראל ב-29 באוקטובר. הפגישה הסתיימה, וקיסינג’ר קיבל טלפון מספר שעות לאחריה, שהמלחמה החלה.

ט. כל זאת, בנוסף לכל אמצעי ההסברה כרדיו, טלביזיה, עיתונות,

273

ובכלל זה הפרלמנט ומשרדי הממשלה. כולם דיברו על מיזמים שונים, שאין להם שום קשר למלחמה.

י. בנוסף לשחרור 3 מחזורי גיוס של טובי החיילים של הכוחות המזויינים, מספר חודשים לפני המלחמה.

שלישית: בחירת יום ההתקפה

1. בחירת יום ההתקפה ביום הכיפורים בישראל, שהוא יום בו הם [היהודים – פ.מ.] נמצאים בבתי הכנסת או בטיול מחוץ לבתיהם, ואמצעי השידור/רדיו והתקשורת אינם פועלים, וכתוצאה מכך הם אינם יכולים לבצע גיוס ולהעלות את הכוננות, ולרכז במהירות את חיילי המילואים.

2. ובאשר ליחידות הצבא הסדיר, היחידות המאיישות את קו המוצבים נמצאות בכוננות נפשית הנמוכה ביותר להלחם ביום הזה.

רביעית: שעת האפס

האויב היה משוכנע, בשל האימונים הממושכים שביצענו, שאנחנו נתקוף את התעלה עם שקיעת השמש, או בלילה. אנחנו אישרנו להם זאת בכל האמצעים, אך הוא הופתע מן ההתקפה בצהרים, בשיא היום. אין זה נכון ששינינו את שעת האפס. ההתקפה התבצעה לפי התכנון [זה לא מה שאומרים המקורות המצריים האחרים – פ.מ.].

חמישית: גורמים אחרים שסייעו להשיג את ההפתעה

הביטחון העצמי המופרז והגאווה בהן לקו ההנהגות המדינית והצבאית הישראלית לאחר מלחמת 1967, שהביאו אותה להתעלם מן היכולת הצבאית המצרית, וכתוצאה מכך טעה המודיעין הישראלי בפירוש והערכת הידיעות, והניחה:

א. ריכוז הכוחות המצריים נעשה מסיבות מדיניות או פנימיות.

274

ב. שריכוז [הכוחות – פ.מ.] הסורי נעשה במסגרת צרכים מוראליים ויעדים מדיניים.

ג. שפעולות הלחימה הצפויות לא תהיינה גדולות יותר מאלה של מלחמת ההתשה, ויכללו מבצעים של חוליות/צוותי קרב, סיורים ומארבים, או הפגזות ארטילריות.

ד. שכנוע ישראל שהאחדות הערבית היא מיתוס.

שישית: למרות כל זאת, פקפק האויב שיש לכוחותינו כוונות התקפיות בבוקר יום ה-5 באוקטובר 1973 [הטעות בתאריך במקור – פ.מ.], ולא העריך באופן מלא את היקף כוחותינו, כיווני פעולתם והמשימות הקרביות שהוטלו עליהם

והחל ב-5 באוקטובר נקט בצעדים הבאים:

א. ביצוע גיוס חלקי בישראל.

ב. נערך טקטית, תחילה בחזית הסורית, ואחר כך בחזית המצרית.

ג. השלמת כוח אדם במוצבים בקו ברלב.

ד. איוש עמדות ארטילריה.

ה. העלאת דרגת כוננות כוחות העתודה/המילואים [בערבית זו אותה מילה – פ.מ.] בסיני, לרמה מלאה.

ו. סגירת שמי ישראל לתעופה האזרחית.

ז. עצירת התנועה על הגשרים בין ישראל לירדן.

האויב חשף את כוונות ההתקפה שלנו על ישראל רק עם פינוי משפחות המומחים הסובייטיים מסוריה, ואלה שנשארו במצרים, ב-5 באוקטובר.

ולמרות כל זאת השגנו את ההפתעה שהדהימה את ישראל ואת העולם כולו.

הלקחים שהופקו וניסיון הלחימה

1. המהלומה הראשונה שלנו הצליחה, גרמנו לישראל אבדות רבות, ותקפנו את התעלה. קו ברלב נפל תוך שעות, מאחר והשגנו את ההפתעה האסטרטגית, האופרטיבית והטקטית.

275

ההפתעה לא היתה פחותה מעצמת הלחימה, אך היא הקטינה את אבדותינו.

2. האדם הוא הבסיס להצלחה במערכה, מפקדים וחיילים. המערכה היא בסופו של דבר אדם אחד העומד מול אדם אחר, ומנצחים אלה שאימונם טוב יותר, והכנתם ללחימה טובה יותר.

3. היוזמה וההתקפה, התנועה והתמרון הם בסיס נוסף להצלחה בקרבות המדבריים, הדורשים אמצעים ממוכנים. מפקדים שיש להם מנטליות של תנועה קלה, יקדימו לנוע באמצעים שלהם.

4. הקרב דורש יתרון בידע [או יתרון מדעי – פ.מ.]. נעשה בה שימוש באמצעים אלקטרוניים וטכניים, ודרושה יכולת תעשייתית כדי לייצר אמל”ח מתקדם, ולתחזק ולפתח את האמל”ח שנרכש.

קידום המדינה מבחינה מדעית ותעשייתית הוא הבסיס למלחמה הבאה.

5. ישראל היתה עד פרוץ המלחמה בעלת יתרון בתעמולה ובמלחמה פסיכולוגית, והיא הצליחה באמצעות המלחמה הפסיכולוגית לשכנע את מרבית הערבים, המצרים והעולם כולו כי היא יודעת כל דבר, ותוכל למחוץ את הערבים. כל זה נמשך עד שהיא הופתעה, והערבים השתכנעו כי היא לא יודעת כל דבר, ולא היתה מסוגלת להשמיד את ראשי הגשר, ולסלק אותם. העולם השתכנע כי יכולותיה מוגבלות, למרות הסיוע האמריקאי והמערבי שניתן לה.

6. המערכה היא פעולה מלאה, בה נוטלים חלק כל כוחות היבשה, החי”ר, הארטילריה, הטנקים, הכוחות המיוחדים, ההנדסה, קשר ואספקה וכל שאר החילות. ההגנה האווירית מגנה עליהם, בשיתוף פעולה עם חיל האוויר, וחיל הים, ולכן היא נקראת המערכה המשולבת.

7. בכל מערכה בולט אמל”ח מסויים, על חשבון אמל”ח אחר. במלחמה זו בלטו:

א. בלט תפקיד טילי הנ”מ, על חשבון מטוסי האויב, שאיפשרו לתת הגנה לכוחות היבשה כאשר חיל האוויר שלנו נעדר בשלבים רבים במלחמה.

276

ב. בלט תפקיד החי”ר, על חשבון הטנק, בשל יתרון אמל”ח הנ”ט שלו, והתגבור שלו בטילי נ”ט, דבר שאיפשר לחי”ר לבלום התקפות נגד של טנקי האויב ושריוניו, מבלי שטנקים שלנו נטלו בכך חלק.

בכך נהרס עיקרון צבאי שקבע כי אויב המטוס הוא המטוס, ואויב הטנק הוא הטנק. העולם הצבאי החל לבחון מחדש את תחיית החי”ר, לאור תוצאות הלחימה שלנו.

האויב שיבח ברציפות את לחימתו נגד חמשת הדיוויזיות המצריות, שתקפו את התעלה רגלית, השיגו הפתעה והשתלטו על ראשי הגשר, והחזיקו בהם בכוח עד הסוף.

8. היעילות האיכותית נחוצה לפני העליונות הכמותית. בטנק יש:

א. אמצעי ראיית לילה ואמצעי כינון ליליים.

ב. אמצעי כינון חדישים, כקרני לייזר, המודדים את המרחק עד כדי חלקי המטר.

ג. תחמושת רבה, המאפשרת לו להלחם למשך זמן ארוך, וכן דלק, המאפשר לו לנוע למרחקים ארוכים, ותנאים המאפשרים לצוות לפעול בתוכו שעות רבות.

טנק כזה הוא טוב יותר מטנק שאין בו את כל התנאים האלה.

כך לדוגמא, טנק שיש לו אמצעי כינון חדיש שמאפשר לו למדוד את המרחק בדיוק ישמיד 3-2 טנקי אויב שאין להם את האמצעי הזה, שכן הפגיעה בטנק הראשון היא רק שאלה של מזל, שכן מספיק שהפגז יפול פחות ממטר ממנו, כדי שהוא ישרוד.

זוהי האיכות הדרושה בציוד ובאנשים.

מה שדרוש הוא אדם מלומד ומאומן, המשוכנע במלחמה.

277

9. בלטו גם חשיבות הסודיות וההונאה, שהם הבסיס להפתעה שהושגה. את הסודיות יש להחיל על כל העם, ולא רק על המתכננים והמבצעים את המבצעים הצבאיים. לדוגמא: יתכן שהמפקדים, הקצינים הזוטרים והחיילים, וגם האזרחים הצמודים למפקדות, יגיעו למסקנות המלאות לגבי כוונותינו, ולכן צריך שהם יהיו אמינים, וישמרו על סודיות מסקנותיהם.

צריך ליישם ברציפות את עיקרון [ביטחון – פ.מ.] הידיעות לפי הצורך.

באשר להונאה, ברמותיה השונות, האסטרטגית, האופרטיבית והטקטית, המבצע אינו יודע ברוב המקרים כי הוא מבצע פעולת הונאה, כדי שלא יפגע בהתמסרותו לכך.

10. חשיבות האספקה/לוגיסטיקה במערכה. מערך האספקה/לוגיסטיקה של כוחותינו המזויינים, על ענפיו השונים, הצליח למלא את כל הצרכים בשלב ההכנות למערכה, וגם בשלבי הלחימה ממזרח וממערב לתעלה.

11. הלחימה נמשכה ביום ובלילה. יש צורך שינתנו לכוחותינו כל היכולות [והאמצעים – פ.מ.] החדישים לפעולה וללחימה בלילה, מאמצעי ניווט ועד אמצעים לראיית לילה, אמצעי כינון ואמצעי הארה. אמצעי הארה שונים נכנסו [לשירות – פ.מ.] בפגזי הארטילריה, למכשירי מכ”מ לאנשים, ולאמצעי מדידת מרחק.

זאת כדי שתהיה לנו יכולת להמשיך בלחימה בלילה, והפיכת החשכה ליום, כך שהראות תהיה ברורה לכלי הנשק שלנו.

12. הניסיון הקרבי. הצטבר אצלנו ניסיון קרבי, אותו השגנו בדם. אני זוכר שעבדתי על דוקטרינות של צבאות שונים, כצבא הבריטי, אחר כך האיטלקי, ואחר כך הסובייטי, וחיפשתי [או חקרתי – פ.מ.] בכל אחד מהן את הניסיון הקרבי שאוכל להנות ממנו, אך מצאתי רק קמעות כל הזמן. היום אני יודע שיש לי את הניסיון הקרבי הזה. לאחר חלק מהשאלות שבדקתי [או חקרתי – פ.מ.] אודותן

278

הייתי תמים בחסות הניסיון שלנו שהצטבר. לכן יש צורך שנשמור על סודותינו, ונפתח אותם במחקרינו בכל התחומים.

קציר הניצחון

[המחבר עוסק בהמשך בנושאים לא רלבנטיים, כמשלחות ערביות ואחרות, מהמזרח ומהמערב, שבאו למצרים כדי ללמוד את המלחמה ואת הניסיון המצרי והלקחים שהופקו ממנה (כזכור היה ראש אגף המחקרים בצבא ויועץ צבאי בליגה הערבית לאחר המלחמה).

בהיקף האבדות של ישראל במלחמה, ומעריך שלישראל נגרמו כ-8,000 הרוגים וכ-20 אלף פצועים (טוען שזה על בסיס מקורות אמריקאיים ומכונים אסטרטגיים בינלאומיים),

279

וכי אין בישראל משפחה שאין בה הרוג או פצוע.

בהמשך עוסק בחיפוש ישראל אחר חללים ונעדרים בסיני, וכאן הוא מגיע לגנרל בלוך (אלבק ?). מתאר את עבודת הרבנים בשטח בחיפוש אחר עצמות. וכאן מספר את הסיפור שהגנרל הישראלי שאל מפקד גדוד חי”ר מצרי – פ.מ.].

“האם לחימת החי”ר (המצרי) נגד הטנקים הישראליים היתה קשה?” המפקד המצרי לא השיב, הוא הוביל אותו בשקט לטנק פאטון אמריקאי קרוב, שצריחו הועף בשל פיצוץ, ואמר: “אני שמרתי/הגנתי על עמדתי, וזה מה שקרה לטנק שלכם, ואתה הגעת עם הרבנים שלך לחפש את גופותיהם, האם אתה צריך תשובה, אמור לי”.

הגנרל הישראלי שתק והלך.

[המחבר מצטט איזה שיר ישראלי על השלום, ודברים שאמר קצין ישראלי צעיר בשם יצחק

280

על כך שהוא אינו רוצה יותר להלחם, וכי הוא מחפש שלום וביטחון, ומבקש לדעת למה הוא צריך להלחם, וכו’ – פ.מ.].

281

פרק 2: כן ראיתי את המלאכים

282

ריק

283

[פרק העוסק במלאכים שנלחמו במלחמה לצד המצרים, ומתייחס לכל מיני קצינים וחיילים מצרים, שנראו בעיניו גיבורים ומלאכים. חלקם נהרגו במלחמה. זהו מעין פרק של מתן כבוד ללוחמים, ובעיקר לחללים, ושאותם, את החללים והמלאכים, לא ישכחו – פ.מ.].

 

284

כנ”ל

285

פרק 3: חזרתי אל סיני ברגל אחת

[מספר על שובו לסיני לבקר את חטיבתו, ואת אנשיו – פ.מ.].

286

ריק

287

[חוזר על סיפור פציעתו, פינויו לבית החולים, והטיפולים שעבר – פ.מ.].

288

כנ”ל

289

כנ”ל

290

[המחבר חש שנולד מחדש, אך רק עם רגל אחת. בבית החולים עסק בהעלאת המוראל אצל הפצועים – פ.מ.].

291

[המחבר מספר על האנשים הרבים שהגיעו לבקרו, ובכלל זה אמצעי התקשורת, כולל זרים. מתייחס לתוצאות המלחמה, שהביאה להקמת ועדת אגרנט,

292

ולהדחת קצינים בכירים, כולל הרמטכ”ל אלעזר, וכן לסיום תפקידם של ראש הממשלה, גולדה, ושר הביטחון, דיין. בין השורות מצביע על כך שההצלחה המצרית היא זו שגרמה לפגיעה קשה בצה”ל וביוקרתו. וזהו ההבדל בין מלחמה זו למלחמה ב-1967.

מצרים העניקה עיטורים לגיבוריה ולחלליה, וגם הוא קיבל מסאדאת את עיטור “כוכב סיני” מהדרגה הראשונה, והוא היה ראשון המקבלים את העיטור – פ.מ.].

חטיבת הניצחון הקימה אתר זיכרון במקום שבו נפצעתי, בלב סיני, בו ביקר הרמטכ”ל גמסי.

בעת הביקור התפלא גמסי מכך, שאנשי החטיבה שאלו עלי ומה קורה איתי, וגמסי ענה את מה שידע על

293

הטיפול בי, ועל שיקומי.

כשגמסי חזר מהחזית, הוא שאל אותי: “מה עשית, שאנשיך אוהבים אותך כל כך?”

[המחבר מתאר שזו היתה הסיבה לכך שהחליט לחזור לסיני, להפגש עם האנשים, להזכר בלחימה שהיתה,

294

ומספר על הפגישות עם האנשים. מספר פגישות עם עיתונאים שונים, כולל זרים, וצוותי טלביזיה שבאו לסקר את המלחמה, ונפגשו עם מפקדים מצריים  – פ.מ]

295

[המחבר מספר על נסיעתו לגרמניה המערבית לצרכי שיקום. נפגש שם עם נכי מלחמה (כנראה ממלחמת העולם השנייה), ושמע מהם על ניסיונם כקטועי רגל. למד גרמנית ונפגש עם עיתונאים, והרצה בפני קהל (כנראה אנטי ישראלי) – פ.מ]

296

[המחבר נהנה מזה שקראו לו “רומל המצרי” (אוהב מאד כנראה להתפאר), וגם קיבל תשבחות באמצעי תקשורת ערביים.

חזר מגרמניה לאחר שהות של חודשיים, עם רגל תותבת שהכינו עבורו שם – פ.מ]

297

[חזר לבית החולים במצרים להמשך טיפול. המשיך להפגש עם צוותי טלביזיה ממדינות שונות (כולל ארה”ב, וכאלה שבאו מישראל), בבית החולים ובבית. מציין שהפצועים המצריים היו בעלי מוראל גבוה.

מספר על ביקוריה של ג’יהאן סאדאת אצל הפצועים, ובכלל זה אצלו, לאחר שיצא מניתוח.

298

וגם לאחר ארבעה ניתוחים נוספים שעבר. קורא לה “אם הפצועים”. מספר על התעניינותה בו, בלחימתו ובפציעתו. מספר כיצד הופתע מכתבה שהתפרסמה עליו בעיתון “אל-אהראם”, תחת הכותרת “ג’יהאן מציגה את סיפורו של גיבור”. – פ.מ]

299

[במסגרת חגיגות הניצחון, זימן סאדאת את מפקדי הצבא, ואת גיבורי המלחמה, וכן נציגים אזרחיים שונים. גם הוא ואשתו הוזמנו, והם נפגשו עם סאדאת וג’יהאן.

בארוע שנערך בצבא, הוא נתקל בשר ההגנה, אחמד אסמאעיל, שלקח אותו להכיר לו את מפקדי הצבא הבכירים, הרמטכ”ל, גמסי, מפקד חיל האוויר, מבארכ, ומפקדי חיל הים וההגנה האווירית.

300

הוא הוצג בפניהם, כגיבור מלחמה. הסתבר לו שכולם מכירים אותו, והוא חש גאווה רבה, שתרם משהו למצרים – פ.מ.].

 

סוף

 

---

 

 הערות:

[1] עאדל יוסרי – מח”ט 112 חי”ר ממוכן מדיוויזיה 16 חי”ר היה בדרגת עקיד (אל”ם) בתקופת המלחמה [אמנון רשף].

[2] התיאור אודות החייל הישראלי מרדכי הינו פרי דמיונו של המחבר [אמנון רשף].

[3] התיאור אודות ברוך שמיר הינו פרי דמיונו של המחבר [אמנון רשף].

[4] אין מדובר ב-6.10.73; בדיון אצל ראש הממשלה, ב-7.10.73, בשעה 14:50, הציע דיין: “במקומות שאפשר לפנות – נפנה. במקומות שאי אפשר לפנות – נשאיר את הפצועים. מי שיגיע – יגיע. אם יחליטו להכנע – ייכנעו.” [אמנון רשף].

[5] המחבר מתייחס לבניית התעוזים. זה לא היה קו הגנה שני. התעוזים שימשו כמתקן מגורים ומחייה של פלוגות הטנקים, החרמ”ש, הסיור ושל הסוללות הארטילריות. ב”סגול” 215 לא היה כל תעוז ו/או מוצב [אמנון רשף].

[6] תיאור “קרב אל-טאליה הראשון” על ידי המחבר הינו מגמתי ושגוי. גדוד חי”ר מצרי תקף את תעוז “טלויזיה” ב-6.10.73, בשעה 16:00 לערך. התקפת הגדוד נהדפה על ידי כוח מאולתר שהתבסס על 6 נגמ”שים של פלוגת החרמ”ש י’/גדוד 184 ו-2 טנקים; פירוט ראה בספר “לא נחדל!” (מהדורה מורחבת), עמ’ 143 – 149 [אמנון רשף].

[7] מעוז “מצמד” נכבש ב-9.10.73 על ידי חטיבה 16 חי”ר ולא על ידי חטיבתו של המחבר [אמנון רשף].

[8] דיוויזיות החי”ר תוגברו בגדודי נ”ט נושאי טילי סאגר מהרמה המטכ”לית [אמנון רשף].

[9] לואא’ (אלוף) עלי פהמי היה מפקד זרוע ההגנה האווירית במלחמת ההתשה ובמלחמת 1973 [פסח מלובני].

[10] כנראה הכוונה למעוז המדולל “נוח” שהיה ממוקם כ-2 ק”מ מדרום-מערב למעוז “פורקן” א’ – מעוז “האֵם” שלוחמיו פינוהו לפני פרוץ האש (בסביבות 13:30) וחזרו למעוז “פורקן” א’ [אמנון רשף].

[11] כנראה שהכוונה למארב של כוח קומנדו מצרי באזור “טליסמן” 34 שגדוד 196 נתקל בו, בשעה 03:34. לגדוד נפגעו 2 טנקים. פירוט ראה בספר “לא נחדל!” (מהדורה מורחבת), עמ’ 177 [אמנון רשף].

[12] אלוף(אלברט) אברהם מנדלר נהרג ב-13.10.73 מפגיעת פגז טנק בגזרה הדרומית של התעלה. פירוט ראה בספר “לא נחדל!” (מהדורה מורחבת), עמ’ 237 [אמנון רשף].

[13] גאסטון מאספרו (Maspero) היה אגיפטולוג וארכאולוג צרפתי, חוקר עתיקות מצרים, ושימש שנים רבות מנהל מחלקת העתיקות המצרית. בניין הטלביזיה המצרית נמצא ברחוב זה [פסח מלובני].

[14] גזרת דוורסואר, לרבות מעוזי “מצמד” ו”לקקן” היו בגזרה של חטיבה 16 חי”ר ולא בגזרת חטיבתו של המחבר [אמנון רשף].

[15] תיאור לחימתו של גדוד 113/חטיבה 217, בפיקודו של סא”ל אסף יגורי מסולף לחלוטין. הגדוד לא נלחם כנגד חטיבה 16 חי”ר. ב-8.10.73, בשעות אחר הצהריים, תקף הגדוד שמנה כ-20 טנקים בגזרת מעוז “חזיון” – התקפה שבמהלכה נפל יגורי בשבי המצרי. מטבע הדברים, תיאור הלחימה ב-9.10.73 שגוי [אמנון רשף].

[16] במספר ניכר של ספרים מצריים מצויין, משום מה בטעות, כי הכוחות הישראליים היו מצויידים בטילי נ”ט 11-.SS ייתכן שתיאור שגוי זה בא, בין היתר, לתרץ את כשלון המתקפה המצרית של ה-14.10.73 [אמנון רשף].

[17] נתון שגוי ומוטה. בצד המצרי השתתפו בקרב כ-500-400 טנקים ובצד הישראלי השתתפו בקרב כ-450-400 טנקים, כך שיחסי הכוחות היו די דומים. פירוט ראה בספר “לא נחדל!” (מהדורה מורחבת), עמ’ 256 [אמנון רשף].

[18] תיאור קרב הצליחה רצוף טעויות עובדתיות פרי מאמצי התעמולה המצריים וחוסר ידע – [אמנון רשף].