סיפורו של ד”ר אבי עורי, רופא מעוז “חזיון”

סיפורו של ד”ר אבי עורי, רופא מעוז “חזיון”
מתוך התוכנית “יום הכיפורים ההוא” – הטלויזיה החינוכית – ספפטמבר 2013

“שורת החיילים נעמדה מולי, זחוחה. באיטיות נוראה טענו את נשקם, דרכו וכוונו אלי. זהו, חשבתי, זהו הסוף. מה עושים? התחלתי לצעוק: אנא טביב! אנא חכים! אך שום קול לא יצא מפי. שאיפת הגזים והאש פגעו קשות במיתרי הקול ובמערכת הנשימה. נופפתי בידי, ניסיתי להתקרב אליהם, אך קולות דריכת נשקם נתן לי להבין שהכל לשווא. הצבעתי בידי על כתפי היכן שנמצאה דרגת “קצין הרפואה”, אך זו לא עשתה כל רושם. ואולי אף לא ראו את התנועה מרחוק.

ואז, כמו בסיפורי האגדות, מופיע ג’יפ עם מפקדם של אותם חיילים וחוצץ ביני לבינם. עשה רושם שהוא משכנעם לא לחסלני. הוא התקרב אלי ועשה לי סימנים להרים את ידי. הוא זרק לי מימיה לאחר שראה באיזה מצב של יובש הייתי נתון. ואחר כך עוד מימיה. ועוד אחת. אחרי זה מגיע חיל ובועט בי בחוזקה. וכך, שאני יושב על הקרקע, נתן לי הקצין מתוך מנות הקרב שלו, ביסקוויט, אך איני מסוגל לבלעו.

לפתע מתחדשת האש. מצרית? ישראלית? מה זה משנה? הקצין תופס אותי, ואנו רצים חזרה למעוז. והחיילים בעקבותינו. החל ווכוח קשה בין החיילים למפקדם האם להשאירני בחיים או לא. אני תופס יוזמה ולוחש למפקד ( אני מנסה להזכר באיזו שפה בדיוק התקשרתי עמו: כנראה שהיה זה בליל של עברית, ערבית, אנגלית ותנועות ידים ורגלים) שהנה הוא הקצין, והוא החשוב ולא אותם פלחים… ואז הוא מסביר לי, שבעצם שנינו בסכנה … ואז, תחת אש אנו רצים חזרה, עולים על הרכב, שעיני כבר מכוסות וידי קשורות“.