נריה קיבל את עיטור הגבורה בעקבות פעולותיו במלחמת יום הכיפורים. בקלסר טיוטה לספר “טנק הקצינים” רשם לעצמו עמוס דביר הערה: “להצפין את העדות של יובל נריה בסליק”

פורסם ב”הארץ“, 2 באוקטובר 2014, מאת דליה קרפל

יובל נריה, בן 62, פרופסור לפסיכולוגיה קלינית, חי כבר שנים בניו יורק ומנהל את התוכנית לטראומה נפשית ולהפרעת דחק פוסט־טראומטית בבית החולים הפסיכיאטרי של ניו יורק ואוניברסיטת קולומביה. נריה קיבל את עיטור הגבורה בעקבות פעולותיו במלחמת יום הכיפורים. “במעשיו אלה גילה גבורה, כושר מנהיגות ורצון ללחימה ללא סייג במשך 12 ימי לחימה רצופה, עד שנפגע”, נכתב בנימוקים להענקת העיטור.

בקלסר טיוטה לספר “טנק הקצינים” רשם לעצמו עמוס דביר הערה שמעידה על מצבו הרגשי: “להצפין את העדות של יובל נריה בסליק”. תוצאות המחקר הפרטי שערך דביר על טנק הקצינים התפרסמו לראשונה במוסף “הארץ”, בכתבה של יאיר קוטלר מספטמבר 1975. כשראה אור הרומן התיעודי של יובל נריה “אש”, ב–1989, שוחחו בני משפחת דביר עם כתבת העיתון “חדשות” שרית ישי לוי וטענו שנריה העלים במתכוון את חלקו של בנם נועם בקרבות כדי לנכס לעצמו את התהילה. נריה, לדבריהם, טען שהוא היה המארגן והמפקד של טנק הקצינים וכלל לא הזכיר את נועם. עמוס דביר כעס. “אחי גונבי התהילה”, אמר ל”חדשות”, “למה לקחת לעצמו את כל הקרדיט? למה להגיד אני אני אני. הוא הרי סיפר בעצמו, לפני 14 שנה, על הידידות ועל עבודת הצוות”.

עדותו של נריה ניתנה ב–9 באוגוסט 1974 בביתם של עמוס ורינה דביר והיא שמורה בקלסר אדום — “גדוד 9 שיחות”. “בטנק שלנו היתה הרגשה מצוינת. היינו חמישה קצינים על הטנק, ולא היה משמעותי מי מ”פ מי סמ”פ מי מ”מ — היו חמישה חבר’ה טובים וזהו”. ברב שיח שהוקלט באפריל בבית דביר אמר נריה, “נועם ואני התחלקנו לסירוגין בתא הטען־קשר. לא דיברנו בכלל. פתאום נתלשנו מהנושא הזה של תפקיד פיקודי… היינו מין צוות חשיבה… עזרנו אחד לשני… היתה הרגשה טובה להיות ביחד ולתפעל את הטנק, הרגשה של ביטחון שכולנו הולכים ביחד”.

רינה דביר סיפרה לכתבת “חדשות” כי צפתה בראיון עם נריה ששודר בטלוויזיה, שבו לקח לעצמו את כל הקרדיט. בעקבות הראיון פנו עמוס ורינה דביר לרמטכ”ל, מוטה גור, והוכיחו לו באמצעות העדויות שברשותם שבלילה שבין 6 ל–7 באוקטובר אירגן נועם את טנק הקצינים וכי ב–7 באוקטובר פיקד עליו לאורך היום, עד שהגיע לתאג”ד. שם הצטרף אליהם יורם אופיר, הקמב”ץ, שלא לחם ביממה הקודמת וקיבל את הפיקוד על הטנק ועל עוד שלושה פטונים. נועם הצטרף כאיש צוות והם יצאו לקרב הפירדאן, אך לא השתתפו בו. הטנק חזר מזרחה והם נתקלו בטנק אחר שמפקדו נהרג. נריה, על פי עדותו, קפץ מטנק הקצינים ועבר לפקד על טנק המילואים שהצטרף — כמו טנק הקצינים — לכוח שעלה לכבוש את “חמוטל”.

פרשת יובל נריה עדיין צורבת בנפשה של רינה דביר בת ה–85. היא זוכרת כל פרט. איך באה לבית החולים לבקר את נריה, שנפצע בקרבות החווה הסינית, ובידה בונבוניירה. “הוא לא התייחס אלי”, אומרת דביר. גם האח עירא ביקר את נריה. “רציתי לשאול כמה שאלות. ראיתי אין, הוא לא עונה”.

בתום המלחמה הוענק לעירא דביר צל”ש המח”ט “על פעילותו בעת ניסיון החילוץ של לוחמי מעוז מפרקת שהתקיים במלחמת יום הכיפורים, כשהיה בצוות טנק שהורכב מצוערי ומדריכי קורס קצינים”. אלא שעירא דביר שלח מכתב והודיע שהוא לא מעוניין. כשהועלו נימוקי הצל”ש לאתר הגבורה הוא כעס. “עשיתי כמה דברים במלחמה. אני חושב שאף אחד מהם לא היה יוצא דופן ברמה שמצדיקה צל”ש כזה”, הוא אמר השבוע. “לנריה לא הגיע שום עיטור. נריה עבר מטנק לטנק, או בלשון אחרת, הוא מצא את הדרך איך לא להיות על הטנקים. אי אפשר לתת עיטורים לאנשים על סמך עדותם העצמית בלבד. זה פסול מהיסוד.

“כשטנק שלך נפגע, אתה עולה לטנק אחר, מעיף את המפקד שלו אם וכאשר דרגתך גבוהה משלו ונכנס במקומו. זאת הנורמה ולא צריך לעשות מזה סיפור גבורה. כשהייתי צעיר אהבתי לקרוא את אגתה כריסטי שכתבה: Look at the obvious. יש דברים מובנים מאליהם. כשיש חמישה אנשים על טנק, שכולם קצינים, ומגיע טנק שעליו שלושה־ארבעה אנשים שאתה לא יודע מי הם, ואין להם מפקד, ואתה כבר מפקד הטנק, אתה האחרון שיעבור לטנק השני כמו שעשה נריה”.

עירא מדגיש שהמאבק של אביו לא נבע מהרצון שלנועם אחיו יוענק עיטור על גבורתו. “העיטור של נועם היה צריך להפריך את הסיפור של נריה על הלם הקרב שבו לקה אחי. הסיפור הזה נולד רק מעיטור הגבורה של נריה. לא שמעתי אותו מאף בן אדם שפגש את נועם בשלושת ימי המלחמה הראשונים”.

עירא מודע לעובדה שחלפו 41 שנה מאז המלחמה. “אוי ואבוי אם הסיפור של נועם וטנק הקצינים יהיה שוב המרכז. פגשתי אותו (את נריה) לא מזמן בכנס של גדוד 9. הוא עידן את גרסתו וההשמצות כבר לא השמצות. האיש לקח לעצמו תיק לחיים. בכל פעם שואלים אותו על הפרשה. מכיוון שיש מסמכים שסותרים את דבריו, זה נראה רע. נועם זילזל בצל”שים”.

ב–12 בנובמבר 2002 פירסם העיתונאי אביחי בקר ב”הארץ” את הכתבה “האיש והאגדה”, שבה אל”מ (מיל’) רמי מתן שבר נדר שתיקה שגזר על עצמו והחליט “לומר את כל אשר על לבי, על הצביעות, ההתחסדות והחוצפה של גיבור ישראל”. מתן לא רק מתח ביקורת על תפקודו של נריה בקרב החווה הסינית. הוא גם טען שיומן המלחמה האישי שלו, 144 דפי מחברת, שבו שיחזר את המלחמה על מהלכיה ותיאר חברים וחללים, התגלגל לידי נריה שכנראה עשה בו שימוש כשכתב את ספרו “אש”.

מה שהביא לשבירת הנדר של מתן היה ראיון שנתן נריה, שבו הדגיש “כמה כבד עליו עולו של מוסד העיטורים ועד כמה קשה ומעיקה הנשיאה בעול הזה”, כך סיפר מתן לבקר. הוא הוסיף כי טנק הקצינים היה העילה לעימות הראשון בינו לבין נריה. מתן סיפר כי עמוס דביר פנה אליו וביקש ממנו לשכנע את נריה “שיזקוף את האות גם לזכות ארבעת חבריו הקצינים, שנהרגו בטנק המפורסם. זה נראה לי מעשה שנכון לעשות. שוחחתי עם יובל, ניסיתי לשכנע אותו שייצא לפחות בהצהרה שגם הם שותפים וראויים. הוא לא רק סירב, אלא גם הביע זלזול בתפקודו של אחד הקצינים, שלדבריו נתקף בהלם.

שר הביטחון שמעון פרס מעניק ליובל נריה את עיטור הגבורה לאחר המלחמה. צילום: דובר צה”ל

“‘מה אכפת לך’, אמרתי לו, ‘תן להורים קצת נחמה. מי שבנו נהרג עולמו נהרס ומחווה קטנה גם זה משהו. זה לא רק לא יפגע בגלורי שלך, זה גם ייחשב לך למעשה אצילי’. משיקולי אנוכיות ורווח אישי הוא לא הסכים בשום פנים ואופן… כשהוא חוזר בראיון בפעם המי יודע כמה על הטענה הקבועה שלו, שהעיטור הוא נושא מאוד מעיק, אני שוב חייב לשאול אותו: אם המשא כבד כל כך, מדוע התעקשת בזמנו שלא לחלוק אותו עם חבריך המתים, שכמוך בדיוק לחמו בחירוף נפש?”

נקודה מעניינת בעדותו של מתן היא הטענה שבקרבות החווה הסינית “יובל נריה ניתק את עצמו מרשת הקשר ומהפלוגה שאותה היה אמור להוביל ונעלם. מ”פ בקרב לא הולך ברגל לחפש טנקים… כלל ברזל בשריון, שמ”פ/מג”ד שנפגע לו הטנק עולה מיד על טנק אחר וממנו ממשיך לפקד — הוא לא עמד בו… בהיעדרו הפלוגה שלו התפצלה באין ברירה בין הפלוגה שלי לבין הפלוגה של ישראל בן ארי, שנהרג בהמשך הלילה”.

בעימות מילולי בין השניים בעת מסע למצרים הטיח מתן בנריה שהוא מספר סיפורי גבורה וציין כי לדעתו באותו קרב בחווה הסינית נריה היה בהלם. העיתונאי בקר הוסיף שלפחות שניים מהנוכחים אישרו שנריה אישר זאת. הוא חזר לגדוד 79 כשהלחימה בחווה הסינית שככה.

בכתבה בעיתון “חדשות” ב–1989 אמר נריה בתגובה על טענות ההורים: “ההחלטה להעניק לי עיטור היתה ונותרה של צה”ל. אם יש למישהו טענות והשגות, לא אני הכתובת”. השבוע השיב לשאלותי באמצעות הדואר האלקטרוני: “הזיכרון באשר לתחושות ואירועים שהתרחשו לפני יותר מארבעה עשורים עמום ולכן אינני יכול לצערי להתייחס שמא אחטא בטעות… תמיד הערכתי את משפחת דביר, הבנתי אז ואני מבין כיום את כאבם. נועם היה חברי ומפקדי. הערכתי ואהבתי אותו, ואני כואב את מותו”.

 

תגובות || “המאמר מעוות את דמותו של יובל נריה”

פקודיו של יובל נריה במלחמת יום כיפור, ומפקדם של נועם דביר ז”ל ושל יובל נריה בתגובה לכתבה “נולד ב-6 באוקטובר” (מוסף “הארץ”, 3.10)
פורסם במדור התגובות של “מוסף הארץ“.

עיטור גבורה בדין

אנו, פקודיו של יובל נריה במלחמת יום כיפור, קראנו את הכתבה “נולד ב-6 באוקטובר” (מוסף “הארץ”, 3.10) שפורסמה 41 שנה לאחר המלחמה. המאמר עורר בנו תסכול וכעס רב. אנו חשים שהמאמר מציג באופן לא מאוזן את תפקודו של יובל נריה במהלך כלל ימי המלחמה ומעוות את דמותו.

איננו מתווכחים עם משפחת דביר על העובדות או הפרשנות המוצגות על ידה בהקשר לתפקודו של נועם דביר ז”ל או יובל נריה בימי המלחמה הראשונים. כאבה המתמשך של המשפחה מובן.

אנו חשים צורך עז להגיב ולהציג את עמדתנו בכל הקשור לתפקודו ולחימתו של יובל נריה בגדוד 79 במהלך ימי הלחימה מ-9 באוקטובר ועד ליום פציעתו ב-18 באוקטובר. עמדה זאת מתבססת על היכרות בלתי אמצעית עם פעילותו ואופן תפקודו של יובל.

ב-9 באוקטובר, לאחר שיום קודם לכן נפגע הטנק שלו בקרב על חמוטל־מכשיר, אירגן יובל שלושה טנקים והצטרף לגדוד 79, שם הקים, יש מאין, פלוגה חדשה. פלוגה י’ (“יוק”), בפיקודו של יובל לחמה במשך שבעה ימים במסגרת גדוד 79 והשתתפה בקרבות המכריעים של בלימת התקפת־הנגד המצרית ומבצע “אבירי־לב” לצליחת התעלה. אנשי פלוגה י’ חוו אירועי קרב קשים מנשוא. כל טנקי הפלוגה נפגעו ושישה מתוכם הושמדו. המחיר היה כבד: 15 מלוחמי הפלוגה נהרגו. רבים אחרים נפצעו ובכלל זה כל קציני הפלוגה. המעטים ששרדו ללא פגע צוותו מחדש להמשך הלחימה עד להפסקת האש.

מ–9 עד 15 באוקטובר, תיפקד יובל נריה כמפקד הפלוגה באומץ לב, בנחישות ובמקצועיות תוך הפגנת מנהיגות ומתן דוגמה אישית חיובית לנו – פקודיו. לאחר שהפלוגה נפגעה קשה במהלך הקרבות ב-14 באוקטובר, הצליח יובל להטעין אותנו מחדש ברוח קרב ולארגן אותנו להמשך לחימה בליל הפריצה, 15 באוקטובר. לאחר שהטנק שלו נפגע במהלך ליל הפריצה, הוא חתר להמשך לחימה תוך חיפוש אחר טנק חלופי. זאת הוא עשה בלילה, בהליכה רגלית, בשטח עוין רווי אויב אשר נלחם בעוצמה רבה. לאחר מכן חבר שוב לגדוד 79, נלחם ונפצע קשה בהתקפה על החווה הסינית ב-18 בחודש.

יובל הוא דוגמה ומופת ללוחם ומפקד אשר חתר בנחישות למגע וללחימה למרות הפגיעות החוזרות בטנקים עליהם פיקד ובלוחמים שנלחמו לצידו. שבעה מלוחמי הפלוגה קיבלו בעקבות המלחמה עיטור על לחימתם לרבות יובל. אנו, לוחמי הפלוגה אשר נותרנו בחיים, מוקירים את פעילותו של מפקדנו יובל, וסבורים כי זכה בעיטור הגבורה בדין.

מבחינתנו אחוות לוחמים משמעה לא רק סיוע לחברים בשעת הקרב אלא גם התגייסות למניעת עוול הנעשה למי מחברינו, ודאי בכל הקשור לתיאור תפקודו בעת הלחימה.

אהוד רותם (טורוק), אורי רוזנשיין, דידי זהבי, חמי ניר (נורקין), גיורא אנגלהרט

אחים לדם, אחים לגבורה

קראתי בכאב רב את הכתבה “נולד ב-6 באוקטובר” ואת המסגרת שבה (“צל”ש או טר”ש”) בנוגע למשפחת דביר וליובל נריה, כאבתי את כאבה של משפחת דביר, כאבתי את כאבה של משפחת נריה, כאבתי את כאבם של גיבורי מלחמת יום הכיפורים וכאבתי את הניסיון לנתץ מיתוס של גבורה.

הייתי מפקדם של נועם דביר ז”ל ושל יובל נריה. נועם ויובל – אחים לנשק שלחמו יחדיו כתף אל כתף, בגבורה עילאית בימים הראשונים של המלחמה – כפי שניתן להתרשם מהדברים בכתבה, המיוחסים ליובל, המציינים את רעות השריונאים וה”הרגשה של ביטחון שכולנו הולכים ביחד”.

בכתבה צוטט כי: “ליובל לא הגיע שום עיטור” ובהמשך, “נריה עבר מטנק לטנק ומצא את הדרך איך לא להיות על הטנקים”.

אני המלצתי על הענקת צל”ש ליובל נריה.

יובל הגיע למסקנה נכונה כי תרומתו כמפקד טנק תעלה על תרומתו כטען־קשר בטנק, מה עוד שב”טנק הקצינים” תיפקד כבר טען־קשר – נועם דביר – לכן הוא עבר לפקד על טנק אחר שמפקדו נהרג. בקרב “חמוטל־מכשיר” נפגע הטנק של יובל.

למרות הפגיעה בטנק, אירגן יובל שלושה טנקים והצטרף ללחימה במסגרת גדוד טנקים 79 בחטיבה 14 בו ביום. על בסיס שלושת הטנקים נבנתה פלוגה בת תשעה טנקים עליה פיקד יובל.

יובל הנהיג את פלוגתו בימי הלחימה הבאים בקרב השריון בשריון (14.10.1973) ובקרב הצליחה – מבצע “אבירי לב”. כשהטנק שלו נפגע פעם נוספת הוא עלה על טנק אחר והמשיך בלחימה עד שנפצע ב–18.10.1973, מצפון לחווה הסינית.

בלחימתו המתמשכת וחרף האבידות הקשות בפלוגה והפגיעה בטנקים האישיים של יובל, חתר יובל למגע לחימה, גילה דבקות במשימה, הנהיג את פלוגתו במצבים משבריים תוך מתן דוגמה אישית ונלחם בגבורה.

אין בתיאור זה כדי להמעיט, כהוא־זה, מלחימת הגבורה של נועם דביר ז”ל – מפקד נעים הליכות שאיבד את מרבית אנשי פלוגתו והמשיך להילחם עד שנפגע ונהרג וכך ייזכר לעד. נועם ויובל לחמו כאחים לדם בנוראה שבמלחמות ישראל. מן הראוי לשמר את זכר גבורתם.

אלוף (מיל’) אמנון רשף, מח”ט 14 במלחמת יום הכיפורים