אחרי 42 שנה, דו”ח פנימי חושף: גופות צוות טנק שנעדר בסיני הוחזרו לישראל ב-77′ והמשפחות לא ידעו

יותר מ-40 שנה לאחר ש”צוות אלתגר” מגדוד 9 שהוגדרו חללים שמקום קבורתם לא נודע, דו”ח פנימי בצה”ל קובע כי 
שרידי גופות ארבעת הנופלים נקברו בקבר אחים. אך גם עתה המדינה מסרבת לפתוח אותו ולאמת סופית את זהותם

עמוס הראל | 22.9.2015 | אתר “הארץ”

לפני 42 שנה, ביום הכיפורים תשל”ד (1973), בקרבות הבלימה הנוראיים סביב המעוזים שלאורך צדה המזרחי של תעלת סואץ, אבדו עקבותיו של צוות טנק מגדוד 9 של חטיבה 14 בחיל השריון. כחצי שנה אחרי המלחמה הכריז צה”ל על ארבעת אנשי הצוות כחללים שמקום קבורתם לא נודע, ובמשך 41 שנים שמעו בני משפחותיהם את אותה הגרסה מהרשויות: הבנים אבדו והמדינה ממשיכה לעשות ככל שניתן כדי לברר מה בדיוק עלה בגורלם.

אלא שלפני שנה חל שינוי. דו”ח חקירה פנימי שהכנתו הושלמה באגף כוח האדם בצה”ל העלה תוצאות שונות לחלוטין. בחינה של הנתונים שנאספו לאורך השנים, בין היתר בסיוע מצרי, הביאה למסקנה כי שרידי גופותיהם של ארבעת הלוחמים שנהרגו בשעות הראשונות של הלחימה, ב–6 באוקטובר אחר הצהריים, הוחזרו לידי צה”ל כבר ביולי 1977, כארבעה חודשים לפני ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים.

מהדו”ח, שעיקריו מתפרסמים כאן לראשונה, מסתבר כי גופותיהם של הארבעה — סגן מפקד הפלוגה סרן מירון אלתגר, מפקד הטנק (ששימש כטען־קשר) רב־סמל יעקב קלר, הנהג רב־טוראי חיים מוצפי והתותחן רב־טוראי דן גילת — היו בין גופות של חללים מהקרבות בחזית המצרית, שהוחזרו ב–19 ארונות ונקברו, מבלי שזוהו, בקבר אחים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הקביעה הפסקנית של צוות הבדיקה באה בתום חקירה שהתנהלה לסירוגין על פני יותר מ–15 שנים. אבל גם בה אין די לפי שעה כדי שהמדינה תאמץ את בקשת המשפחות, להכיר בבנים כחללים שמקום קבורתם ידוע ובכך להקל במקצת על הסבל שבחוסר הידיעה — בפרט של אלו מבין ההורים המבוגרים שעודם בחיים.

פגישה סוערת שהתקיימה לפני חודשים אחדים בין בני משפחתו של דן גילת לבין האלוף (מיל’) יעקב עמידרור, האחראי מטעם ראש הממשלה ומערכת הביטחון על הטיפול בנעדרי המלחמה מהחזית המצרית, לא הסתיימה בהסכמה. “הכאב הוא שלכם, אבל האחריות עלי”, אמר עמידרור לאחיו של רב”ט גילת. אחריות זו נוגעת לדילמה המרכזית המלווה את הצעד המתבקש לאימות זהותם: פתיחת הקברים ועריכת בדיקת דנ”א. מדעית זה עשוי לסיים את הפרשה, אך מבחינה דתית מעשה זה יכול להביא לחילול הגופות הקבורות. כאדם דתי, סבור עמידרור כי מוטלת עליו חובה גדולה אף יותר של זהירות במקרים כאלה, כיוון שיום אחד יהיה עליו להתייצב ולתת דין וחשבון בפני בוראו. וכל עוד לא החליט כי ישנה ודאות מספקת שגופות הארבעה אכן הוחזרו לישראל, אינו יכול לאמץ את המסקנות ולהמליץ על שינוי מעמדם של החללים.

מאוקטובר 1974, שנה לאחר המלחמה ועד לשנת 1987, החזירו המצרים גופות ושרידי גופות של חללי צה”ל ב–20 הזדמנויות שונות. בסך הכל הוחזרו כ-200 ארונות שבהם זוהו 147 חללים. שרידים שלא זוהו נטמנו בהר הרצל, בחלקת נעדרי מלחמת יום הכיפורים. כיום מונה צה”ל 18 נעדרים מהחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים, שכולם מוגדרים כחללים שמקום קבורתם לא נודע. מבין חללי צה”ל שגופותיהם הושארו בגזרה הצפונית בתעלה, 41 מתוך 46 הוחזרו לישראל בידי המצרים. רק ארבעת הרוגי הטנק מפלוגה ל’ ולוחם נוסף עדיין מוגדרים כחללים שמקום קבורתם לא נודע.

יותר מ–20 שנה חלפו משוך הקרבות ועד שצה”ל החל לחקור לעומק מה עלה בגורל ארבעת החיילים. רק ב–1997 חזר הצבא לעסוק בפרשה ביסודיות, באמצעות חוקריה המיומנים והמסורים של היחידה לאיתור נעדרים, אית”ן. לאורך השנים, ועד לשנה שעברה, הממצאים לא העלו מסקנה נחרצת בשאלה היכן נקברו גופותיהם של הלוחמים מהטנק, שהוכתר בתחקירים הרשמיים בסימול A4. אולם, מהתחקיר האחרון של צה”ל, שהוביל להשלמת החקירה באוקטובר 2014, עולה לראשונה תמונה ברורה יותר.

מהתחקיר עולה שפלוגה ל’, שסרן אלתגר שימש כסמ”פ שלה, הוזעקה להתקדם מערבה לעזרת המעוזים, עם פתיחת המתקפה המצרית וצליחת התעלה ביום שבת, ה-6 באוקטובר, בשעה שתיים בצהריים. הצוותים עלו על הטנקים ויצאו לאזור הלחימה בהתאם לפקודת המשימה “שובך יונים”. הם התחלקו לצמדים של טנקים שתפקידם היה לתת חיפוי למעוזים “אורקל”, “לחצנית”, “דרורה” ו”כתובה”. סרן אלתגר הוביל את הצמד בפיקודו לעמדת החיפוי (ה”סנפירים”) של מוצב כתובה, המוצב הדרומי בגזרה.

צמד הטנקים שהוביל הטנק של מפקד הפלוגה, סרן אורי הקמן, נע לכיוון מוצב לחצנית, אולם נפגע ממארב של כוח קומנדו מצרי ואנשיו נהרגו. הצוות של אלתגר, שכלל את הטנק שלו וטנק נוסף בפיקוד המט”ק יוסי פלד (שאינו קשור לאלוף במילואים יוסי פלד, ששימש כמח”ט במלחמה) הגיע למוצב כתובה. כשאלתגר שמע ברשת הקשר על הקרבות המתחוללים מצפון לו, החליט לחוש לעזרת חבריו. שני הטנקים נעו צפונה על ציר התעלה, בין כתובה לדרורה. באזור הקילומטר ה–32 (הקילומטרים נמדדים מצפון התעלה לכיוון דרום) נתקלו במארב של כוח קומנדו נוסף, שחצה את התעלה בסירות גומי.

הטנק של אלתגר, ששעט קדימה ראשון, פרץ את המארב ואילו הטנק השני, בפיקודו של פלד, נפגע. שניים מארבעת אנשי הצוות, אבא צביון ודוד חדד, נהרגו. שני האחרים, יוסי פלד ומיכאל דבש, נפלו בשבי המצרי והוחזרו במסגרת החלפת השבויים לאחר המלחמה. הטנק של אלתגר המשיך צפונה ולפי עד ראייה חלף על פני מוצב דרורה. בין דרורה ללחצנית, בקילומטר ה–21, נתקל הטנק במארב חי”ר מצרי. המארב התחלק לשני כוחות משנה: החיילים המצרים ארבו לכוח מכיוון צפון (ממול לטנק המתקדם) ומצפון מערב (משמאל לציר).

מניתוח מאוחר של תצלום אוויר שנעשה במהלך המלחמה נראה מסלול הנסיעה של הטנק על העפר והבוץ. אפשר לראות כי הטנק ירד מהכביש והחל לנוע צפונה על העפר במקביל לכביש. אחר כך, כשנתקל באש שממול, החל הטנק לסגת לאחור תוך סיבוב מזרחה לכיוון הביצות שלצדו של הכביש. נראה שהצוות ביקש להסתובב לאחר שהבין שלא יוכל לפרוץ את המארב בדהירה קדימה.

בשלב מסוים פרס הטנק זחל כתוצאה מההתחפרות בבוץ. כשהטנק ביקש לחזור לציר, ככל הנראה כדי לשוב דרומה, הוא סטה ימינה לכיוון המארב המצרי. בנקודה זו נטש הצוות את הטנק. סגן יובל נריה, ששימש כסגן מפקד של פלוגה מ’ באותו גדוד (וזכה בעיטור הגבורה על תפקודו במלחמה) העיד כי בערך בשעה שש בערב שמע ברשת הקשר את אלתגר מדווח שהוא נפגע. דיווחים דומים לא נרשמו ביומני המבצעים של האוגדה והחטיבה המרחבית, אך זו לא היתה תופעה יוצאת דופן בהתחשב בעוצמת הלחימה שהתנהלה באותן שעות ובגודל הבלבול בקרב הכוחות.

את מה שקרה לאחר הפגיעה בטנק ונטישתו אפשר רק לשער. צוות אית”ן, שהסתמך בין היתר על תקרית אחרת שאירעה בגזרה, העריך כי חיילי המארב המצרי התקדמו לעבר הטנק, “סגרו טווח” והארבעה נהרגו בירי מטווח קצר. על פי עדויות של קצינים מצרים שהשתתפו בקרבות התעלה, הכוחות נהגו לקבור את חללי האויב במרחק של עשרות מטרים מהטנקים שלהם.

בדיעבד העלתה הבדיקה האחרונה של צה”ל כי באזור שבו אירעה התקרית פעלה יחידה מצרית שלא היתה מוכרת לצה”ל בזמן אמת. אחד הגדודים שלה כבש את מעוז לחצנית בקילומטר ה-19, הקים ראש גשר והניח שני מארבי חסימה ממזרח לתעלה, בין הקילומטר ה-17 לקילומטר ה-21.5, כדי לפגוע בתגבורות של צה”ל שנשלחו לעזרת המעוזים. המארב הדרומי הוא שפגע בטנק אלתגר.

טנק אלתגר נמצא שלם אחרי המלחמה, לבד מהפגיעה בזחל. אלא שהגזרה הצפונית של התעלה נשארה בידי המצרים בעת הפסקת האש (וישראל הכירה רשמית בהעברתה לידיהם בהסדרי הביניים ב-1974). לכן, צה”ל לא יכול היה לבצע באזור זה סריקות בלא תיאום עם המצרים ובלא פיקוח שלהם.

הבדיקה הראשונה לאיתור הגופות של אנשי צוות טנק אלתגר התקיימה כבר בתקופת המו”מ על הסדר הביניים עם המצרים, במאי 1974. צוותים ישראליים, שהיו מורכבים בעיקר מאנשי חיל האוויר, סרקו את אזור התעלה יחד עם צוותים מצריים ומצאו — במקום שבו התנהלו הקרבות של הפלוגה — שני טנקי פטון, הטנק שמספרו צ-109095 של אלתגר ולידו טנק נוסף, שנפגע מאותו מארב למחרת, אולם אנשיו הצליחו להיחלץ בשלום. הטנק של אלתגר נמצא שלם, אך בתוכו לא נתגלה דבר. במרחק של כ–200 מטרים ממנו נמצא תיק טיפולים ובו טופס צבאי החתום בידי סרן אלתגר. באזור הטנק לא התקיימו חיפושים נרחבים באותה עת.

בשנים שלאחר ביקור המשלחת השתנו לגמרי פני השטח, בשל עבודות נרחבות שבהן החלו המצרים להרחבת תעלת סואץ. הדרך לאורך הסוללה שבקרבתה נפגע הטנק, על הגדה המזרחית, הועתקה מזרחה ואילו המעוזים של צה”ל פורקו. בנוסף, שטחים נרחבים — בהם זה שבו נתקע הטנק — הוצפו במים והפכו בוציים, באופן שהקשה על חפירה נוספת בהם. לפי ניתוח של אגף המודיעין בצה”ל, על סמך צילומי אוויר, עבודות ההרחבה נעשו גם בגזרה שבה נפגע טנק אלתגר. אלא שמסתבר שאותן העבודות היו גם אלה שסייעו לאתר את הגופות.

אבל עוד קודם לכך, כך עולה מחקירת אית”ן, קיבל צבא מצרים הנחיות מפורשות לסייע באיסוף גופות חללי צה”ל מהמעוזים וסביבתם, לרכזן בבתי קברות זמניים ואחר כך להחזירן לישראל. ההנחיות מולאו בקפדנות. על פי מסקנות אית”ן המארב הדרומי של גדוד החי”ר המצרי קבר את ארבעת החיילים הישראלים במרחק של כ–50 מטרים מהטנק שלהם.

הצוות הגיע למסקנה כי סמוך להעברת 19 הארונות לישראל, ביולי 1977, נוצרו בשטח כל התנאים שאפשרו לאתר את צוות הטנק ולחשוף את שרידי הגופות. באותה עת גם התפרסמה בתקשורת המצרית הודעה מפי דובר צבאי רשמי ולפיה “במהלך העבודות שנעשו להרחבת תעלת סואץ בצדה המזרחי נמצאו גופותיהם של 19 חיילי צה”ל שנקברו במהלך המלחמה”. ימים אחדים לאחר חשיפת הגופות ופרסום הידיעה הרשמית בתקשורת המצרית, הועברו 19 הארונות ובהם שרידי החללים לישראל. ברשימה שצירפו המצרים לארונות נמסר פירוט האתרים שבהם נמצאו שרידי הגופות – שמונה גופות בגזרה שבין הקילומטר ה–20 ל–28 — אזור בו כלולה הגזרה שבה נפגע טנק אלתגר.

על סמך הנתונים הללו, הגיע צוות הבדיקה למסקנה נחרצת: ניתן לקבוע בוודאות כי שרידי ארבעת הלוחמים מאירוע A4 נמצאו על ידי המצרים ביולי 1977. מסקנה זו נסמכת גם על עדויות חדשות יחסית מפי קצינים וחיילים מצרים ששירתו במקום בזמן הקרב, על ניתוח תצלומי האוויר מהתקופה, ועל החפיפה שבין מקום האיתור להודעות הרשמיות המצריות, הן בתקשורת והן בפרטים שנמסרו לישראל עם החזרת הארונות.

דו”ח צוות הבדיקה ממליץ לכן לרשויות הצבא לקבוע לפיכך כי שרידיהם של הארבעה נמצאו על ידי המצרים בזירת הקרב שבה נפגעו, בקילומטר ה–21.5, הוחזרו לצה”ל ב–1977 ונטמנו בקבר האחים שבחלקת נעדרי יום הכיפורים בהר הרצל.

גישת עמידרור

42 שנה מאוחר יותר, פרשת טנק אלתגר מספקת תזכורת לעוצמת הטרגדיה של המלחמה ההיא. מהשפה הלאקונית של הדו”ח המפורט עולה תמונה מצמררת: שנים רבות, בכל ז’ באדר — יום מותו של משה רבנו לפי המסורת — באו בני ארבע משפחותיהם של אנשי צוות הטנק להשתתף בטקס המרכזי לזכר חללי צה”ל שמקום קבורתם לא נודע. אבל לאורך רובה המוחלט של התקופה הזו, מאז יולי 1977 ואילך, היו ארבע הגופות של יקיריהן קבורות (בסבירות גבוהה מאוד) לא הרחק משם, בקבר אחים בהר הרצל. זאת מבלי שהתקיימו בדיקות שיאפשרו את זיהוין, מבלי שהמערכת הצבאית עצמה תשלוט בכל הפרטים וכמובן — מבלי שהמשפחות ידעו בכלל דבר על האפשרות שכך קרה.

ביוני 2014, לאחר הפצרות חוזרות ונשנות של בני משפחת גילת, התקיימה פגישה בינם לבין אנשי יחידת אית”ן בראשות מפקד היחידה אז, סגן־אלוף גבי אלמשעלי. רק אז שמעו לראשונה על המסקנה המתגבשת בדו”ח, שהפכה את תמונת המציאות שהיתה מוכרת להם עד אז. באוקטובר אשתקד הושלמה עבודת צוות החקירה. אולם, רק בחודש מאי האחרון התקיימה פגישת העדכון המכרעת בין עמידרור, אנשי מחלקת הנפגעים באכ”א ואנשי אית”ן שטיפלו בתיק לבין בני המשפחה. בפגישה זו הוצגו למשפחת גילת, לראשונה באופן מוסמך, ממצאי הבדיקה ומסקנותיה. באותה עת יתר המשפחות עדיין לא נפגשו עם נציגי צה”ל.

בפגישה החמיא עמידרור לעבודת החוקרים ואמר כי הצליחו, בעבודה מדהימה בהיקפה, לשחזר את מלוא סיפור המעשה, באופן שמאפשר לדעת ברמה הקרובה לוודאות כי הארבעה נהרגו סמוך למועד ולמקום שבו נתקע הטנק שלהם ונקברו במרחק עשרות מטרים מהטנק. אולם, אמר האלוף במילואים, נותר אצלו ספק באשר לשאלה אם אכן הוחזרו הגופות לישראל. מקור הספק לדעתו הוא דו”ח היחידה לזיהוי חללים של הרבנות הצבאית והמכון הפתולוגי מ-1977, שהשוו את הממצאים ב-19 הארונות שהוחזרו עם רשימת הנעדרים ולא מצאו התאמה לחיילי צוות אלתגר. הרבנות קבעה אז שלא ניתן לשייך את השרידים לאנשים ספציפיים ברמת הוודאות הנדרשת לפי הקריטריונים שלה.

אלא שאז, ב–1977, כאשר לא מצאה הרבנות התאמה בין הגופות לבין נתוני החיילים הנעדרים, היה זה לאחר בדיקות שנעשו בהתאם ליכולות שעמדו ברשותה באותם הימים. אלה לא כללו בדיקות דנ”א ולכן היה קשה במידה ניכרת לזהות את החללים.

עמידרור ניסה לתאר את רמת הוודאות של מסקנות החוקרים באשר להחזרת הגופות במונחים מתמטיים והעמידה על 93%. אולם בעיניו, אמר, ממצאי הרבנות מורידים את רמת הוודאות ל-75% עד 90%. לכן החליט כי יש להוסיף את המלה “כנראה” למסקנות הנחרצות של צוות אית”ן. בני משפחת גילת העירו כי שיטות הפעולה שנקטה הרבנות ב-1977 היו מיושנות ביחס לאמצעי הזיהוי כיום ולכן אין להסתמך על הדו”ח שלה. עמידרור חלק עליהם וכאן הפך המפגש לסוער.

דוד גילת, אחד מאחיו של דן, שאל את האלוף במיל’ אם יכול להיות שישנם שיקולים מערכתיים מאחורי סירובו לאמץ כלשונן את מסקנות אית”ן. עמידרור דחה את הטענה והוסיף: התנדבתי לתפקיד לבקשת ראש הממשלה. אין לי שיקולים זרים.

כשנרגעו מעט הרוחות הסביר עמידרור את עמדתו. למשפחות, אמר, ישנו צער, אך עליו מוטלת האחריות וחובתו לדייק. לתוך שיקוליו הכניס גם נימוק מתחום הדת: כאדם דתי, הסביר, עליו לחשוב על כך שכשיבוא יומו לעמוד בפני בוראו יצטרך לתת דין וחשבון על מעשיו. לבקשתם לפתוח את קבר האחים בהר הרצל כדי לבחון שוב את השרידים השיב כי מעשה זה עלול לפגוע בכבוד המת של לוחמים אחרים שקבורים בו. לדבריו, המצב הנוכחי אינו מעורר בעיה הלכתית בשל אי הבאת הלוחמים לקבר ישראל, משום שאם הארבעה קבורים בקבר האחים, ממילא הם נמצאים בקבר ישראל ולעניין זה אין זה מעלה ואין זה מוריד אם תהיה מונחת מצבת אבן על הקבר ואם לאו.

בתום הפגישה סוכם כי תתאפשר למשפחות גישה לדו”ח החקירה מאוקטובר 2014 ונקבע שתתואם פגישה נוספת, כעבור חודש. אולם, פגישה זו לא התקיימה עד היום ובקשות משפחת גילת לקיימה לא נענו. בפגישה במאי התברר עוד כי רמת התיעוד של פעילות הרבנות הצבאית ב–1977, סביב החזרת הארונות ממצרים, היתה נמוכה מאוד. על פי מה שנאמר לבני משפחת גילת בפגישה, אי אפשר לדעת היכן נטמנו השרידים. בצה”ל הבטיחו לבדוק את הסוגיה, אך עד היום לא דיווחו למשפחה על תוצאות.

עו”ד דוד גילת, אחיו הצעיר של רב”ט דן גילת, היה בן 13 כשפרצה המלחמה. “ישנה כאן שאלה מוסרית”, אמר ל”הארץ”. “לפי איזה מוסר אנחנו מתנהגים? ישנן משפחות, ישנה מדינה וקיים חוזה שלפיו אין לנטוש את החיילים בשטח. ארבע המשפחות נתנו את היקר להן מכל להגנת המדינה. אנחנו רוצים לדעת את האמת בדבר גורל יקירינו. מנקודת המבט הערכית שלנו, אין סיבה לא לערוך בדיקות דנ”א מפורטות כדי שצה”ל יעמוד בחובה המוסרית של דאגה לחייליו”.

מצד שני, אומר גילת, “מתברר שיש כאן קונפליקט עם הדת. אנחנו מבינים שמבחינה דתית, לא יעלה על הדעת לפתוח את קבר האחים ולערוך בדיקות זיהוי חדשות במטרה לוודא של מי שרידי הגופות, משום שזה יהיה חילול של גופות שאר החללים. אני לא יכול להגיד שהמוסר החילוני שלי נעלה יותר על המוסר הדתי שבשמו דיבר עמידרור. ובכל זאת, צה”ל צריך להחליט לפי מה הוא פועל”. לדברי האח, בינתיים, הצבא “מעדיף לא לומר דבר ולהשאיר אותנו במשך חודשים ארוכים מאז סיכום הדו”ח, במצב מתמשך של חוסר ודאות. אנחנו רוצים שהצבא יגיד למשפחות מה עמדתו בעניין. אין הצדקה להמשיך ולהמתין להחלטה, שנה לאחר שהחקירה של צה”ל כבר מוצתה. צה”ל חייב לנקוט עמדה למען כבוד החיילים ולמען המשפחות. אין זה תקין שאנחנו צריכים לדחוק בצבא שינקוט עמדה. אם הצבא הגיע למסקנה רשמית שהגופות נמצאות בקבר האחים בהר הרצל, שיקבעו שהארבעה חללים ולא מי שמקום קבורתם לא נודע. הרי יש דו”ח רשמי של צה”ל שאומר אחרת. איננו תובעים את פתיחת קבר האחים. שצה”ל יאמר את דברו. המלצת החוקרים היא לקבוע שהם קבורים שם ולהניח מצבה. המשפחות מוכנות לקבל את הפתרון הזה”.

גילה יניב, אחותו היחידה של רב־סמל יעקב קלר, היתה צעירה מאחיה השריונר בשמונה שנים. “היינו ילדים אז”, היא אומרת. “לקח לנו הרבה מאוד זמן להבין שהדברים לא נעשים כמו שצריך, שלא נחקר שום דבר לעומק, שבמשך שנים לא יצאו לשטח לבדוק, למרות שהטנק עוד היה במקום התקרית. הסריקה היחידה היתה שטחית, ונעשתה בשעת לילה, מבלי שהצליחו לאתר את הגופות. היתה כאן אוזלת יד של המדינה במשך שנים רבות”. כל דיון בפרשה, אומרת יניב, “מציף אצלי מחדש את כל הרגשות. אם, כמו שחוקרי אית”ן אומרים, ישנה ודאות של יותר מ–90%, הגיע הזמן לסגור את הסיפור הזה. שנדע שיעקב לא הושאר בשטח ושהוא קבור במקום ידוע. שיניחו אבן על קברו. רק אז אוכל להיות שקטה”.

מסקנת אית”ן “מכעיסה מאוד”, אומרת רוזי גופר שהיתה בת 9 כשאחיה, רב”ט חיים מוצפי, נהרג במלחמה. “אני לא מבינה איך מגיעים אליה רק עכשיו. אם הם צודקים, זה אומר שפתרון התעלומה היה מתחת לאף. איפה הצבא היה כל השנים? איך יכול להיות שהגיעו שרידי גופות ולא בדקו את זהותם עד הסוף?”. כילדה, היא מספרת, המציאה לעצמה סיפור שלפיו אחיה שרד במלחמה, חי במצרים ואולי הקים לעצמו שם משפחה. “זה היה הסיפור שהגן עליי. ברמה הרגשית, אחרי 42 שנה, אני מעדיפה לא לפתוח את הפרשה. אבל מצד שני, לא הייתי רוצה שיסגרו את זה עכשיו עם מסמך והשערות, בלי בירור סופי. כל העניין מעלה אצלי חשד שמישהו כאן מכסה את ישבנה של המערכת בגלל תקלות העבר”.

דובר צה”ל מסר בתגובה לפניית “הארץ” כי “דו”ח הבדיקה לגבי אירוע טנק אלתגר נבחן ע”י האלוף במיל’ יעקב עמידרור, העומד בראש הוועדה לבחינת נעדרי מצרים ממלחמת יום הכיפורים, העושה את עבודתו בהתנדבות מלאה. לאחר שהובא הדו”ח בפניו, ביקש לערוך מספר השלמות על מנת למנוע כל ספק באשר לממצאים. עם סיום הבדיקות הרלוונטיות יוצגו סיכום הדו”ח וההמלצות לאישור ראש אגף כוח האדם במטכ”ל. צה”ל נמצא בקשר רצוף עם המשפחות וממשיך ללוותן. לאור רגישות החקירות אין אנו מפרטים את דרכי החקירה על לקבלת החלטה בנושא זה”.

צה”ל לא איפשר לאלוף במיל’ עמידרור להתראיין בנוגע לפרשה.

ראו לעניין זה גם את הכתבה: “כאילו בלעה אותם האדמה”